מדינת ישראל ממשיכה להתעלל במרדכי וענונו, ובאמצעות התעללות זו להוכיח, שוב, שהיא מדינת-קסרקטין. אלי ישי, שמסתמן יותר ויותר כמרושע שבשרי ישראל, חתם היום (ב') על הארכה שגרתית של הצו האוסר על ואנונו לצאת מישראל.

מרדכי ואנונו נכלא ב–1986 ל-18 שנות מאסר, לאחר שביצע שירות מאין כמוהו עבור בטחונה של מדינת ישראל ופוצץ סופית את בועת העמימות. כטכנאי בקמ"ג, הצליח ואנונו לצלם ולהבריח את המתרחש בכור הגרעיני בישראל, מכר את כל הסיפור לסאנדיי טיימס הלונדוני, נחטף לישראל וריצה, כאמור, 18 שנות מאסר. אחרי זה, צריך היה להיות מטומטם במיוחד כדי להאמין לשקר הישן של שמעון פרס, "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".

בין לכידתו של ואנונו ושחרורו אירעו כמה דברים בעולם. בין השאר, במסמכים רשמיים של ארה"ב, מתייחסים לישראל כאל מעצמה גרעינית. ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, פחות או יותר חשף את תכנית הגרעין של ישראל. ועדיין ישראל רודפת את ואנונו.

ואנונו נחטף מרומא על ידי המוסד והובא לישראל, בה הועמד לדין באשמת ריגול חמור. הוא גם הורשע, אף שמעולם לא נפגש עם סוכן אויב ולא העביר את המידע שברשותו לשירות ריגול זר. השופט מאיר שמגר, בפסק דין מעורר מחלוקת, כתב שמסירת ידיעה סודית לעיתון בחו"ל "חמורה לא פחות ממסירתה לשירותי הריגול כולם".

בקוראך משפט כמו זה, אתה מתקשה להבין אם כותבם הוא נשיא בית המשפט העליון, או הפרקליט הצבאי הראשי – תפקיד שגם בו שימש שמגר. אחד הנזקים הגדולים של הריגול הוא שידיעה מסוימת, שצד א' מעריך כחשאית, איננה עוד חשאית, היא ידועה לאויביו, בעוד הוא אינו מודע לכך. אין ספק שואנונו עבר על האיסורים על הוצאת מידע סודי מישראל; מכאן ועד לריגול חמור, ארוכה הדרך.

לא בישראל, כמסתבר. חלק ניכר משנות מאסרו בילה ואנונו בבידוד, ויש להניח שהדבר הותיר בו את אותותיו. המדינה, כמובן, סירבה להעניק לו שחרור על תנאי לאחר שריצה שני שלישים ממאסרו, ונרשמה היסטריה במערכת הבטחון עם התקרב יום שחרורו. הופעלו לחצים על מערכת המשפט כדי שתשאיר אותו בכלא, למרות שריצה את עונשו.

למרבה המזל, הסמכות הזו – לכלוא אדם לתקופה בלתי מוגבלת, ללא בקרה משפטית – מוענקת בישראל לכוחות הבטחון רק ביחס לתושבי השטחים הכבושים. איתרע מזלו של ואנונו והוא נולד בישראל שבגבולות הקו הירוק, למשפחה יהודית. שאם לא כן, סביר מאד שהיה מוצא את עצמו במעצר מנהלי, שהיה מוארך מדי שישה חודשים.

אבל לואנונו, כל ישראל היא כלא. איש לא יעסיק אותו, ראשית משום שרוב מוחלט של האוכלוסיה רואה בו – בעקבות הסתה ארוכת שנים – כבוגד, ושנית משום שאף אחד לא ירצה את ההסתבכות עם הגוף האפל ביותר בישראל, המלמ"ב, שלעומתו נראה אפילו השב"כ כגוף שקוף וחובב אדם. הוא הביע שוב ושוב את רצונו לצאת מישראל, לצאת לגלות ולא לחזור. יש לו משפחה מאמצת בבריטניה. את קשריו האחרונים עם מדינת היהודים הוא ניתק כשהתנצר.

ומדי שנה, אוסר עליו שר הפנים לצאת את הארץ. התירוץ שקוף ברשעותו: לכאורה, עדיין מחזיק ואנונו – 23 שנים לאחר הפרסום – בסודות שטרם פרסם מהכור הגרעיני. אולי, אומרים לנו "מומחי בטחון", הוא מחזיק מידע שאפילו הוא עצמו איננו מודע לחשיבותו. אולי. מי יודע.

ועל "האולי" הזה אנחנו מקריבים, מדי שנה, לא רק את גורלו ושפיותו של אדם שכבר מיצה את כוס תרעלת עונשו עד תומה, אלא גם את התפיסה שישראל היא מדינת חוק; הרי חלק בלתי נפרד מן התפיסה הזו היא הידיעה שאי אפשר להמשיך ולהעניש אדם על אותה העבירה, לאחר שריצה את עונשו. הכל שווים בפני החוק, אך יש שווים יותר ושווים פחות: יש חוק לפורעי ההתנתקות, שעבירותיהם האלימות נמחקות מנהלית אף בטרם ריצוי עונשם, ויש חוק לאלה שהעליבו את מערכת הבטחון.

(יוסי גורביץ)