פרשת הורדתו בדרגה של אל"מ משה תמיר, לאחר שנתפס בזיוף מסמכים, בשקרים, בטיוח, בטפילת אשמה על פקודו, בשיבוש הליכי משפט ובהפרת אמונים – שלא לדבר על מחסור חמור בשיקול דעת – ממשיכה לזעזע את הבהמה הירוקה.

הלם כזה לא נראה בין הקצונה הבכירה מאז מלחמת לבנון. הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, ממשיך להגן על הפלג שלו בחונטה – קציני גולני – והודיע שהוא דוחה את סבב המינויים של בכירי הבהמה, ומלחכי פנכה בכירים כבר הסבירו ש"הרמטכ"ל יתקשה להעניק דרגת אלוף אישית לפרקליט הצבאי כל עוד לא הסתיימה הפרשה". זהו, בפשטות, נסיון להטיל אימה על בית הדין שידון בערעורו של תמיר, אם יהיה כזה – אימה שגם שופטיו הראשונים של תמיר חשו בה – ולזכותם, דחו אותה במפורש. בקצב הזה, גם אשכנזי יצטרך ללכת הביתה, לפני שיעגן סופית את צה"ל כצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון, צבא שכבר מזמן שכח שכוחו היה בדיווח אמת, גם אמת לא נעימה.

עוכר דינו של תמיר, בינתיים, כבר מגיע עם קו הגנה חדש: תמיר כלל לא שיקר. הוא מודה שהקצין אמנם רשם את שמו של נהגו כנהג הרכב הפוגע, אך, לדבריו, כל זה הושמט מכתב האישום המתוקן ומעסקת הטיעון ועל כן לא רלוונטי. כלומר, הוא שקרן, אבל זה לא עניינכם. זו השפלות שקצין וג'נטלמן מסוגו של תמיר מגיע אליה, בנסיון נואש לשמור על הסטטוס ועל הפנסיה. הקצין האמיץ שווייק.

ברור למה החונטה סוגרת שורות סביב תמיר: הוא רחוק מלהיות היחיד שניצל לרעה את מעמדו, ואם יתחילו לתלוש פה דרגות בגלל כמה שקרים, שורות המטכ"ל יתדלדלו במהירות. פחות ברור מדוע מתואר תמיר כגאון צבאי.

שירותו של תמיר עבר עליו בפעולות בט"ש, תחילה ברצועת הבטחון בלבנון ואחר כך בשטחים. שירותו החל במלחמת לבנון הראשונה. אף ששימש כמג"ד, מח"ט ואוגדונר, הוא מעולם לא נאלץ לפקד על קרב שבו התייצבה מולו יחידה גדולה יותר מכיתה.

תמיר הוא פניו של צה"ל. לא במקרה, למרות ההילה שלו, לא מצליח אף אחד להזכר בפעולה גדולה שביצע. המקרה הבולט שמביאים סניגוריו הוא, שבעת חטיפת החיילים ב-2000, חצה תמיר את הגבול עם ארבעה חיילים וניסה לבצע מרדף אחרי התוקפים. לא הצליח – ניסה. כלומר, סגולתו הגדולה של תמיר היא שהוא מ"כ-על. למותר לציין שהוא לא פעל כמו מח"ט.

בכך מצביעים תומכיו של תמיר על צה"ל כפי שהם חושבים שהוא יהיה וצריך להיות: צבא בט"ש, צבא שמתמחה בלוחמה זעירה ובפעולות בסדר גודל כיתתי ומטה. עכשיו, בהחלט יתכן שהם צודקים. אחרי הכל, הפעם האחרונה שבה חווה צה"ל לוחמת שריון היתה במלחמת לבנון הראשונה, וזה היה לפני 27 שנים.

אבל אם זה המצב, יואילו נא תומכי תמיר ויפסיקו לשקר לנו בדבר הצורך בצבא גדול וכבד, עם שורה של חטיבות שריון וחיל אוויר יקר במיוחד. כדי להלחם בגרילה צריך צבא קטן, מקצועי מאד, שלא זקוק לחיל אוויר ולטנקים אלא לרכבים קלים וניידים ומל"טים.

אבל צה"ל ממשיך להתכונן למלחמת יום הכיפורים, למרות שעם מצרים יש לנו שלום, שהצבא של סוריה מחליד כבר עשורים, שירדן יצאה ממעגל האיבה ושגם הצבא העיראקי, איך לומר, לא מה שהיה פעם.

אז יואילו נא תומכי תמיר להחליט: אם הם רוצים צבא בט"ש, יואילו להקטינו ולקצץ משמעותית בתקציבו. אם הם רוצים צבא גדול וכבד, שמיועד למלחמת יום הדין בלתי סבירה, יואילו נא להסביר מדוע יקיץ עליו הקץ אם ייאלץ לוותר על קצין שמעולם לא ניהל קרב הגדול יותר מקרב כיתתי. השניים אינם מסתדרים זה עם זה.

תמיר משמש דוגמא יפה לרקבון וחוסר החשיבה שאחזו בצה"ל. החונטה פותחת כאן במערכה כנגד הדרישה שגם הגוף המתוקצב ביותר בישראל יפעל על פי נורמות נאותות. אם נאפשר לה לנצח בקרב הזה, סביר מאד שזה יעלה לנו בתבוסות של ממש, בשדות קרב אמיתיים.

(יוסי גורביץ)