נאומו של ברק אובאמה בקהיר שלשום (חמישי) היה נאום מרשים מאד. יש לי שורה של בעיות איתו – על כך מיד – אבל הוא לא פחד ולא נרתע. צריך להעריך את האומץ של אדם שעומד באחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, מדינה שמנסה למנות ליו"ר אונסק"ו אפרטצ'יק שהצהיר שישרוף ספרים ישראלים – ולומר להם שארה"ב תמשיך לעמוד מאחורי ישראל, שהכחשת השואה היא "בורות ושנאה", ושהחזרה הבלתי פוסקת על סטריאוטיפים אנטישמיים רק מונעת מישראלים לפעול לעבר שלום. הוא העז להזכיר את דארפור.

חבל רק שכדי להיות מסוגל לומר את הדברים הללו, הראויים מאד, נכנע אובאמה לגזענות הרכה שאומרת שמוסלמים הם ברברים מפגרים, ושאי אפשר לומר להם את האמת בפנים, כי הם יתפוצצו מזעם. הוא עטף את דבריו במה שנכנה בנימוס "בדיות חסודות" – התפיסה השקרית של האיסלם "הסובלני", "מקדם התרבות"; ראוי לומר שהצורה היחידה שבה הוא קידם את הרנסנס באירופה היתה החרבת קונסטנטינופול, שהובילה מלומדים יוונים להמלט לאירופה, עם ספריהם. האיסלם אולי למד על אמנות הדפוס קודם לכן – אבל סירב להשתמש בה, בשל איסורים דתיים.

אובאמה התמודד בעדינות עם הסוגיה הקשה של זכויות נשים – אף שאמר במפורש שהגיע הזמן שארצות האיסלם תתחלנה לחנך את נשותיהם (בפיגור של, הו, 200 שנים אחרי המערב), הוא אמר שאין לו בעיה עם החיג'אב. זו היתה היתממות או חוסר הבנה: נשים אינן "בוחרות" להצהיר על עצמם כאובייקט טמא, שכל מטרתו לפתות גברים תמימים. אחרים עושים זאת בשבילן, במישרין (באמצעות אלימות), או בעקיפין (באמצעות שטיפת מוח המלווה באיום באלימות). הגישה האירופית הנוקשה, מהבחינה הזו, עדיפה על הגישה האמריקנית הרכה. אבל, שוב, גם המילים הרכות שאמר היו הרבה יותר ממה שכל אדם אחר העז.

הוא גם העז להתמודד עם הנטיה המוסלמית לטרור – מבלי להשתמש במילה עצמה, דבר שדוברים מוסלמים קיבלו בברכה; מסיבה לא ברורה, הם רואים התקפה על "טרור" כהתקפה על האיסלם -  וגם שם דיבר על “קיצוניות”, בלי לחבר בין דת מוחמד ובין הרוצחים אנשים בשמה.

ואולי כל הנימוס הזה מיועד לעורר את הליברלים שבעולם הערבי, להפיח בהם אומץ ולגרום להם להתמודד עם הפנאטים שלהם. אולי זה גם יצליח. אין ספק שבאל קאעדה לא אהבו את הנאום, ותקפו את אובאמה עוד בטרם נשא אותו. אולי זה אפילו יעבוד.

אבל אני סקפטי. יש בעיה אחת מרכזית בתפיסה הזו: הליברלים הערבים הם חלק מהבעיה. הם אלה שמפיצים את אגדת ה"דפקו אותנו", והם אלה שמספקים את ההצדקות לאנטישמיות ולשנאת ישראל. מסקר ראשוני עולה ששלושה סטודנטים ערבים, מתוך חמישה, אומרים שאובאמה איבד אותם כשתקף את הכחשת השואה. ההבדלים ביניהם ובין האחים המוסלמים לא קיימים בתחום הזה. כל זמן שתיאוריית הקונספירציה תהיה האמצעי המוסלמי העיקרי ללימוד היסטוריה, זה לא ישתנה.

* * * * *

זה נכון, כמובן, גם למתחרה הבולטת של האיסלם בתחום ההתקרבנות, ישראל. הנאום – שבו הכריז אובאמה, כאמור, על ברית בל תנתק בין ארה"ב וישראל, כמו גם התקפה על הכחשת השואה והאנטישמיות – התקבל כאן בחמיצות מקיר לקיר. ב"ידיעות", כתב איתן הבר מאמר שכותרתו "יותר חוסיין מברק"; במוסף לשבת של העיתון – שיום קודם לכן דיווח בחלחלה על קיצוני הימין, שחזרו שוב על השטיק הישן ופרסמו תמונות של אובאמה עטוי כאפייה – ציירו את אובאמה כשייח' סעודי, כאפייה, פגיון והכל.

ואובאמה אכן לא עשה לישראל חיים קלים. בבואו להציל את ישראל מעצמה, הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו מאז ימי ג'ורג' בוש האב: הוא מדבר על חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות, וקרא להפסקתן; הוא רמז בעדינות לכך שלישראל יש נשק גרעיני (פעם שניה בתוך זמן קצר שממשלת ארה"ב עושה זאת), והוא העז לדבר על הסבל הפלסטיני ועל הצורך במדינה פלסטינית. גם ג'ורג' וו. בוש דיבר שוב ושוב על מדינה פלסטינית, אבל במקרה שלו כולם ידעו שמדובר בקריצה.

זה לא נגמר שם. דובר אחר של הממשל אמר בבוטות ש"ישראל שיקרה לנו כל השנים", מזכירת המדינה הילארי קלינטון אמרה אמש שאין שום תיעוד להבטחות בעל פה של ממשל בוש שמאשרות בניה בהתנחלויות, ומתקבל הרושם שבארה"ב כבר מבינים את משמעות הבלוף של "בניה לצורך ריבוי טבעי" בגדה – השטיק שהצליח, מימי אוסלו והלאה, להכפיל את מספר המתנחלים שם.

ומיד החלו תועמלני הימין הישראלי, כאן ובארה"ב, להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק. דב ליאור אמר ש"אובאמה הלך לעשות שלום עם מוכרי הגמלים", וקרא לגרש את הפלסטינים לסעודיה; קודם לנאום, השווה שר המדע שלנו (!) את הדרישה להפסיק את בלוף ה"ריבוי הטבעי" לגזירות פרעה (ובמשתמע, את פתח תקווה לקרקעית הנילוס, הלוואי שיכולתי לומר במצפון שקט שהוא טועה); הליגה להכחשת השואה הארמנית – אה, סליחה, הליגה נגד השמצה – ייבבה שאובאמה לא אימץ את העמדה הציונית המלאה; ארגון בני ברית מחה בזעף על כך שאובאמה לא ציין את ההפרות הפלסטיניות של הסכמי אוסלו (על אלו הישראליות, כולל טביעת הביטוי "אין תאריכים קדושים", הוא דווקא עבר בשתיקה), ובהפגנה מרשימה של חוסר הבנת הנקרא טען ש"אובאמה פספס הזדמנות לדבר על ההסתה המתמשכת נגד יהודים" בעולם המוסלמי.

איגוד הרבנים האורתודוקסיים של ארה"ב עלה על עובדה מעניינת מאד: אובאמה דיבר על ירושלים כעל עיר יהודית, נוצרית ומוסלמית. ארצות הברית – כמו כל העולם – מעולם לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. על פי הסכמי החלוקה של 1947, ירושלים אמורה להיות "גוף נפרד" (Corpus Seperatum), שיישלט על ידי כוח בינלאומי. ביום שישי, חתם אובאמה על המזכר הרגיל, הדוחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אלא שהפעם – על פי דיווח בעיתון אמריקני ימני – הושמט מהמזכר המשפט שהופיע בו בימי בוש: "ממשלי מחויב להתחלת התהליך של העברת שגרירותנו לירושלים". רמז דק?

* * * * *

בקצרה, מתקבל הרושם שממשל אובאמה מכיר את כל השטיקים, את כל הטריקים, את כל הקריצות ושיטות סחר הסוסים – והוא לא הולך ליפול לאף אחד מהבורות האלה. אולי טוב שהיועץ הראשי של הנשיא הוא ישראלי לשעבר.

בקדנציה הקודמת שלו, הפעיל נתניהו את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון. הפעם, מסתבר, זה לא עובד. הקונגרס דמוקרטי וחבריו יודעים שסבלנותם של פעילי השטח שלהם כלפי שטיקים ישראלים נוספים כבר פקעה. בסופו של דבר, לארה"ב לא צריכה להיות בעיה לכופף את ישראל. היא מממנת אותה מזה שנים. ממשל אובאמה כבר רמז שהווטו האוטומטי במועצת הבטחון של האו"ם לא מובטח עוד. לא צריך להפסיק את המימון הצבאי לישראל: מספיק לעכב חלפים לחיל האוויר במשך חצי שנה, או לאסור על ישראל להפעיל ציוד צבאי אמריקני בגדה המערבית, כדי להפוך את מצבה של ישראל לקשה מאד. אולי זה יחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו.

המקציפים מן הימין מתייחסים לאובאמה כאל צורר. עוד שבוע הוא יהיה היטלר. אבל בהחלט יתכן שההיסטוריה תזכור אותו דווקא ככורש השני. בהנחה, כמובן, שהפלסטינים יצליחו להמנע מהדחף הבלתי נשלט שלהם לפוצץ את רכבת ההזדמנויות.

(יוסי גורביץ)