דיון משונה מתנהל בימים האחרונים בארה"ב: ויכוח בין הפרשנים ג'פרי גולדברג מהאטלנטיק מנת'לי, פריד זכריה מניוזווק (שאותו מאשים גולדברג, על פניו בצדק, בציטוט ללא ייחוס של כתבה שלו), ואנדרו סאליבן (מהבלוג Daily Dish) על משמעותו של הביטוי "עמלק".

למה, לעזאזל? מפני שלפני כשבועיים פרסם גולדברג כתבה ארוכה בניו יורק טיימס אודות כוונותיו של ראש ממשלתנו כלפי איראן. ובאותה כתבה הוא מציין שאחד מעוזריו של נתניהו – הוא לא מזהה אותו בשמו – אמר לו שאם הוא רוצה להבין את עומק יחסו של נתניהו לאיראן, עליו "לחשוב על עמלק".

גולדברג זיהה, כמובן, מכרה-זהב בדמות ציטוט והפך את "איראן היא עמלק" המשתמע של עוזרו של נתניהו לחלק מהכותרת שלו. יש רק בעיה מינורית אחת: משמעותו של הביטוי. לגולדברג היא אמרה "איום קיומי"; לאנשים שקוראים את התנ"ך שלהם בלי תיווך של המתקראים חז"ל, כפי שזכריה וסאליבן עושים, המשמעות של עמלק היא "רצח עם שמתבצע על ידי יהודים כלפי חפים מפשע". זכריה ציין את הנקודה הזו, ושאל רטורית איזו מהומה היתה פורצת, אילו פקיד בכיר של נשיא איראן היה שולף איזה ציטוט מקביל שקורא לרצח עם של יהודים. הציטוט התנ"כי המדויק הוא, למי ששכח, הוא "לך והכית את עמלק, והחרמתם [היינו, השמדתם כדבר האסור בשימוש והמוקדש ליהווה – יצ"ג] את כל אשר לו. ולא תחמול עליו: והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור."

אופס! גולדברג חשף בטעות, ועוד לעיני גויים, חלק לא סימפטי של ההלכה היהודית. לא ייעשה כן במקומותינו. הוא מתחיל, על כן, בתמרון העתיק והנואש של הפרחת עשן וכזבים, שמיועד להסתיר את האמת: הוא אומר שנכון שהתנ"ך קורא להשמדת עמלק, אבל זו "מצווה לא מעשית, שמעולם לא בוצעה ולעולם לא תבוצע".

זה, במחילה, בולשיט מהתחלה ועד הסוף, וגולדברג צריך לדעת את זה. ראשית, כפי שמציין התנ"ך, "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים, ויתפוס את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב [הדגשה שלי – יצ"ג]. ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" וגו'. וכידוע, שאול נענש על החמלה הזו: "ויאמר אליו שמואל: קרע יהווה את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך". (איזו דוגמא אנושית העמיד אותו "רע" אפשר לקרוא כאן: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה; וימדוד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות". בלשון בני אדם, דוד חיסל את המואבים שהגיעו לבגרות ושימר את הילדים).

המצווה להשמדת עמלק חיה ונושמת, תודה ששאלתם. בלשון הזהב של אוכל הנבלות הגדול, נאמר "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לזכור איבתו". על מהותם של "מעשיו הרעים", אליבא דמתקראים חכמי היהודים, של עמלק נעמוד מיד. (מן הראוי לציין שוויקיפדיה, שמצטט סאליבן בנושא עמלק, נוקטת גם היא באפולוגטיקה היהודית הרגילה, כשזרקור מוטל לעבר מה שאומרת ההלכה על היחס הראוי ללא יהודים. לטענת ויקיפדיה, הרמב"ם מאפשר לעמלקים לבחור בין קבלת שבעת דיני בני נוח ובין השמדה – וזה פשוט לא מה שכתוב במקור – וגם לא יכול היה להיות כתוב, כשהתנ"ך אומר במפורש ש"מלחמה ליהווה בעמלק מדור-דור").

ומנין לגולדברג לדעת שהוא מדבר שטויות? משום שהוא כבר נפל בבור הזה בדיוק. את אותה אפולוגטיקה עצמה על דיני עמלק הוא פיזר לקוראי הניו יורקר ב-2004. הוא ראיין שם את בנצי ליברמן, אז יו"ר מועצת י"ש, שאמר לו ש"הפלסטינים הם עמלק", ואת משה פייגלין, שאמר לו שלמרות שאין לו הוכחות גנטיות, "הפלסטינים מתנהגים כמו עמלקים".

את העובדה הזו, כמו חלק ניכר מהעובדות בפוסט הזה, אני חייב לספרו המופתי של אליוט הורוביץ, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence. הורוביץ, ביושר נדיר בקרב חוקרי יהדות, לא מוכן עוד להמשיך את ההתפתלויות והשקרים סביב מה שנאמר בהלכה. הוא עוקב יפה על הפתיחות היחסית במחקר במאה ה-19, ועל האופן בו הוא נסגר בבהלה מתחילת המאה ה-20 והלאה, במיוחד מאז השואה.

אז מה, בעצם, אמרו המתקראים חז"ל על עמלק?

* * * * *

בשנים האחרונות נולד מנהג מרגיז של התחנפות, במסגרתו הולכים חילונים ל"תיקון שבועות", כשאין להם מושג על מהותו של התיקון המקורי – הכשרת הזיווג בין החלק הזכרי והנקבי של האלוהות היהודית – וקוראים חלקים שנבחרו בקפידה מן הקורפוס היהודי, שמטרתם היא למלא אותם בשביעות רצון של "יש חוכמה ביהדות" ו"גם אנחנו יהודים טובים". בשאר השנה הם יכולים להמשיך להעלות את מס נחיתותם ליהודים האמיתיים.

עם הבהמה במלוא תפלצתה, כמובן, לא מפגישים אותם. אז הנה שירות לציבור. מה היה חטאו הגדול של עמלק? בספר שמות וספר דברים מדובר בעצם באיזה שבט מדברי שצץ משום מקום, ניהל קרב קטן ונעלם. על זה מכריזים על רצח עם, ועל מלחמה לדורי-דורות של יהווה בעמלק?

ובכן, בספר דברים מתוארת ההתקפה של עמלק במילים "ויזנב בך". חלק מהרבנים פירשו את המילה "זנב" – שבלשונם-שלהם הפכה למילה צנועה לפאלוס – כך שלטענתם, העמלקים סירסו את בני ישראל שלכדו, ולאחר מכן השליכו את אבריהם הנימולים השמימה. אחרים מהם טוענים שהעמלקים ביצעו בבני ישראל שברשותם מעשה סדום (הורוביץ, 112). הפרשנות הזו הגיונית, בהתחשב בכך שהרבנים סברו גם שכאשר "שיסף" שמואל את אגג, הוא למעשה סירס אותו. על פי גירסה אחרת, שמואל קשר את אגג לארבע בהמות, וקרע אותו כך לגזרים (שם, 111).

אשר ל"זנב" כפאלוס, היצירתיות של כותבי התלמוד לא עצרה בסירוס או מעשה סדום שגרתי: לטענת חלק מהם, הסיבה שוושתי סירבה להופיע בפני אחשוורוש היא שהמלאך גבריאל הצמיח על גופה אבר מין גברי (שם, 61). למקרא המעשה המגונה הזה בטקסט המקראי – היו רבים אחרים, כשהנפוץ שבהם הוא טענה של הרבנים החסודים שוושתי אמורה היתה להופיע בעירום לפני המלך – נאלץ אחד ממלקטי האגדות היהודיים במאה ה-19 לעבור ללטינית: venit Gabriel et fecit ei membrum virile. בכך, כמובן, הלך בעקבות הרבנים עצמם, שאסרו על תרגום דברים מביכים – בהניחם שהקורא הפשוט הוא שוטה גמור. הורוביץ מציין (שם, 62) שהאגדה התלמודית הזו, שזכתה לתפוצה רחבה, הפכה למוקש לבחורי הישיבה ששיחקו את דמותה בפורים-שפיל במאה ה-19.

אגדה אחרת על ושתי מציינת שהיא באה על עונשה הראוי, משום ש"נהגה להפשיט את בנות ישראל ערומות ולאלץ אותן לשרת אותה בשבת". אבל אם נתחיל לציין את ים הפיגולים הממלא את התלמוד – מהתפיסה שילדה בת שלוש יכולה ליהנות מיחסי מין, ממדידת המרחק בין שדיהן של נשים שמאפשר את גירושן המיידי ללא זכויות, שבעל אוב איננו יכול להושיב שד על אבר מינו בשבת, ועוד ועוד – הרי שלא יישאר לנו זמן לעסוק במשהו שאיננו הבל, שטות ורעות רוח.

* * * * *

והנה דברי ההבל האלה שבים אלינו שוב, והפעם כמדיניות. הורוביץ ציין שהסיבה לכתיבת ספרו היא שרוח עמלק שבה ועולה מן האוב. המצווה העתיקה, והשעשוע שבהדבקת כינויי "עמלק" לעמים שונים ואף ליהודים, היתה לא מזיקה, יחסית, כל זמן שלא ניתן כוח בידי המאמינים בה. בארבעים השנים האחרונות, שחררנו את השד וחימשנו אותו.

אינני יודע מי הוא יועצו של נתניהו שדיבר על "עמלק", אבל אני יודע שנתניהו מקיף עצמו בחובשי כיפות. האיום שבמושגים היהודיים החל לשחק תפקיד פוליטי, ממשי. ספק אם נתניהו עצמו רוצה להשמיד את האיראנים כולם, ללא חמלה, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". הוא בכל זאת התחנך במקומות מתורבתים, ולא על ידי חובשי כיפות. אבל אחד מיועציו של ראש ממשלה של מעצמה גרעינית, שכבר איימה על איראן, בהחלט חושב שמלחמת השמדה כנגד איראן נמצאת בתחום האפשרויות – והוא נתמך בכך על ידי חלק ניכר מהאוכלוסיה. ארס ארוך שנים מפעפע בגוף הפוליטי שלנו, ועכשיו הוא סמוך מאד לראש הממשלה. די בכך כדי לגרום לכל אחד לפחד.

(יוסי גורביץ)

כולם חשים: המלחמה הבאה
אינה נותנת לקנצלר לישון.
איך זה היה אילו הקנצלר היה מרשה לעצמו קצת שינה
ומלחמה לא היתה באה?

ברטולד ברכט, "דאגות הקנצלר"

בנימין נתניהו הכריז אמש (שני) ש"אנחנו לא בזמנים רגילים, הסכנה הולכת ודוהרת לכיווננו, ודבר מסוכן לגוף חי הוא לא לזהות את הסכנה." הסכנה, כמובן, היא איראן, ונתניהו היה מאד מפורש בנושא: "מי יסיר את הסכנה?", שאל רטורית, וענה: "או אנחנו, או אף אחד".

באותו היום, הודיע לנו סגן שר הבטחון מתן וילנאי שהתרגיל הגדול של פיקוד העורף, שמתוכנן לתחילת השבוע הבא, איננו "מצב דמיוני, זה לא תלוש מהמציאות, ואם תפרוץ מלחמה, יתכן מאד שזה מה שיקרה".

מה בתפריט של מערכת הבטחון? מלחמה בצפון, מלחמה בדרום – והתקוממות של ערביי ישראל. מערכת הבטחון כבר סימנה 20% מכלל האוכלוסיה כאויבים. סימון שגרתי, אתם יודעים. שום דבר יוצא דופן. אין ממה להתרגש. אנחנו רק "מתכוננים". מכון ראות החליט, באורווליאניות חריגה אפילו לארגונים ציוניים, שהתרגיל יהיה "הזדמנות לתרגול יחסי הגומלין בין המגזרים בחירום". וואלה.

למה צץ פתאום תרגיל כזה, ודווקא עכשיו? אולי בגלל ההבטחה ההיא של נתניהו. אחרי הכל, הוא רכב על הנמר של המלחמה מול איראן יותר מדי זמן. שנים ארוכות שהוא מפמפם לנו שאיראן היא 1938 והשנה היא גרמניה. (ראוי לציין שאליבא דנתניהו, 1938 היתה שנה ארוכה מאד מהמקובל: היא נמשכה כמעט כל תקופת אולמרט). עכשיו אין לו עוד ברירה: הרטוריקה שלו רדפה אותו. אם תעשה איראן כמעשה צפון קוריאה מבלי שממשלתו תנקוט בצעדים דרסטיים, הוא מחוסל פוליטית. הוא קשר בעצמו את גורלו בגורלו של אחמדניג'אד. עכשיו אין לו לאן לסגת.

נתניהו לא יכול לדבר על הסתגלות לפצצה, בין השאר משום שלאחר שהצבא ופוליטיקאים חסרי אחריות – לא קל לעיתים להבדיל בין השניים – פמפמו את הסכנה האיראנית במשך עשרים שנה ויותר, הפאניקה בציבור כה גדולה, עד ש-23% מהאוכלוסיה כבר הודיעו שהם יחפשו דרכון אחר ברגע שזה יקרה. אם נטישה המונית כזו אכן תתרחש, חלק לא מבוטל ממנה יהיה באשמתו של נתניהו, הפאניקר הלאומי.

אז נתניהו מחויב למלחמה. דעת הקהל תומכת – במלחמה היא תמיד תומכת, ומלחמה, כדברי ברכט, "תמיד מוצאת לה דרך" – והרמטכ"ל השתחץ היום באומרו ש"תפקידי להכין את כל החלופות לטיפול בסוגיית הגרעין של איראן, וכך אני עושה". כשמדינה גרעינית מודיעה שכל האופציות פתוחות, זה מדאיג – בערך כמו שמראהו של שימון פרס המוחה על פרויקטים גרעיניים במדינות שבהן "עם רעב ללחם", נלעג.

* * * * *

איך ייראה התרגיל הזה? אני יכול לומר לכם מנסיוני האישי – נכחתי בכזה בדיוק ביום חמישי שעבר – שהוא ייראה כמו אם כל ריקודי התרנגולות הערופות. בשום שכל, קיבל הגדוד שלנו התרעה על פגיעה צפויה של טיל נושא חל"כ באזור הוד השרון. יצוין שמודיעין כזה בדרך כלל לא קיים בזמן אמת. יצוין גם שברוב המקרים הצפויים, לגדוד לא יהיה זמן להתאמן שלושה ימים קודם לכן.

ואולי טוב שכך. היינו אמורים להיות שם בשש וחצי. הגענו בשבע וחצי-רבע לשבע לנקודת איסוף שמרוחקת כחמש דקות נסיעה ממקום נפילת הטיל – שכאמור, היה ידוע לנו במדויק. המתנו בחוסר סבלנות לצפירה, שתעיד על נפילת הטיל. היא נשמעה ב-08:17. מיד – אוקיי, זה ביטוי לא מדויק; "בעצלתיים" יהיה נכון יותר – התארגן הגדוד לתזוזה, ותוך זמן קצר הצליח לגמוא את המרחק, ולהגיע לאזור האסון ב-10:04. כלומר, יותר ממאה דקות לאחר האות, ולאחר שהיה לנו יום להתכונן. בפרק הזמן הזה, מן הראוי לציין, כל האוכלוסיה באזור כבר היתה מתה.

יתר על כן, מאחר והיום היה חם, וזה היה היום האחרון של המילואים, לאף אחד מהחיילים לא היה כוח להסתובב עם כל חליפות המגן הכבדות הללו, וחלק ניכר מהחיילים פשוט הסיר את הקסדות. אחד המ"פים שלנו פשוט תלש את השערות. "וזה," הוא אמר לי במרירות, "עוד במצב סטרילי. בלי הפאניקה של אירוע אמת".

זה לא נראה כמו תרגיל, זה נראה כמו פיקניק. החוליה של עבדכם הנאמן היתה אמורה לפקח על מטלה שלישותית כלשהי, מאחר וקצינת השלישות המחוזית רצתה להדחף בכל כוח לתרגיל ("האמת," היא אמרה לנו בתדריך יום קודם, "שלשלישות אין שום חלק בתרגיל. בכל זאת ננסה"). הקצינה הנ"ל הבטיחה לספק לעבדכם הנאמן ולחבר מרעיו שולחנות, כסאות, שאר ציוד משרדי (על מחשבים לא היה מה לדבר), ואפודים מסומנים שהיו מיועדים להבהיר לכל החיילים שיש להתייחס אלינו ברצינות. היא לא הצליחה לעמוד במטלה הזו. קוששנו כמה כסאות מהרס"ר, התמקמנו מחוץ לאוהל הטיהור מתוך כוונה לכתוב על הכסאות – קצת קשה לכתוב באוויר – וחיכינו לחיילים שיגיעו.

אף חייל לא הגיע. כשביררנו את הנושא, מקץ כעשרים דקות, התברר שלא היה להם אינטרס, בחום הזה, להכנס לאוהל הטיהור, אז הם לא נכנסו. הם פשוט עקפו אותנו והלכו ישירות לשולחנות עם השתיה הקרה והכיבוד.

ככה זה נראה, כשלרשות הגדודים המעורבים היו כמה ימי אימון וידיעה מדויקת על מיקום הפגיעה. במצב אמת זה ייראה גרוע יותר. גרוע הרבה יותר, אם זוכרים שחלק ניכר מחיילי פיקוד העורף הם אנשי מילואים. צריך גם לזכור שבמצב כזה, כשטילים נורים על העורף – וסביר שיירו מאות מהם – האינסטינקט הראשוני של איש משפחה הוא להגן על משפחתו. המראות של הקרנבל בהוד השרון ודאי לא יחזקו את תחושתו שהוא צריך למהר דווקא לנקודת האיסוף.

* * * * *

אבל מסתבר שהעובדה שהוא ניצב במרכז הזרקור לשם שינוי, מפיחה עזוז בעורקיו המסתיידים של פיקוד העורף, למרות הישגיו המפוקפקים בשטח. אחד הקולונלים של הפיקוד, אלי כספי, מצא לנכון לשלוח מכתב לפקודיו, ובו התייחס לפתרון שתי המדינות כאל "אשליה", וקרא לחיילים לשמור על "אחדותנו כמדינה דמוקרטית ישראלית בעלת צביון יהודי". לא דמוקרטית ויהודית, אם כן, אלא "דמוקרטיה יהודית".

במקום לעמוד מול בית דין צבאי, בשל ערבוב צבא ופוליטיקה, ממשיך הקולונל בתפקידו. דובר צה"ל הסביר כי "המסמך נכתב על דעתו של קצין המילואים בלבד" וכי "הנושא ייבדק". אנחנו כבר מורגלים ב"בדיקות" של דובר צה"ל.

וכדי להבהיר לנו מה משמעותה של "דמוקרטיה יהודית", נעצרה אתמול פעילת חד"ש נועה סלור, שניסתה להפגין נגד "חוק הנכבה" באוניברסיטת באר שבע. מאבטחי האוניברסיטה לא איפשרו לה ולאחרים לחלק כרוזים בנושא בתחום האוניברסיטה, וכשסלור התעמתה עם הקב"ט, כשהיא תוהה מדוע לתנועות פוליטיות אחרות מותר לחלק כרוזים, היא נעצרה. המאבטחים טענו שהיא כינתה אותם "פאשיסטים". בפעם האחרונה שבדקתי, זו היתה זכותה הדמוקרטית.

אולי כבר לא. אנחנו זולגים לעבר דמוקרטיה יהודית, אחרי הכל. שזה כמו דמוקרטיה עממית, או, מוטב לומר, פולקיסטית. ואולי המלחמה המתקרבת, שהכל כבר חשים בה, היא שתהיה הזרז למטמורפוזה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ראשון) את העלתה של הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו, האוסרת על ציון הנכבה, היינו אסון חורבנה של פלסטין בעת לידתה של ישראל. באותה הזדמנות, אישרה ועדת השרים גם הצעת חוק אחרת, של זבולון אורלב מ"הבית הלאומי", האוסרת "הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בפני שתי הצעות החוק עומדת עדיין דרך ארוכה, ומידת החוקתיות שלהן מוטלת בספק, בלשון המעטה. ניתן להניח, עם זאת, שהן תעבורנה את שלוש הקריאות. האספסוף רוצה בהן ומעטים מעיזים להתנגד.

בקיצור, אם להיות אישי לרגע, הממשלה הנבחרת שלי רוצה לסתום לי את הפה, לסגור לי את הבלוג, ולשלוח אותי לכלא כי אני קורא לשינוי דמותה של ישראל באופן חוקי ולא אלים. הבעיה הפרקטית עם ההצעה הזו, מעבר לפאשיזם המבוהל שבה, היא שהיא משאירה בפני מי שבכל זאת חושב שהמדינה הזו רקובה מהיסוד שתי ברירות בלבד: להמלט או להתייחס לממשלה כפי שהיא – אויבתו וסוהרתו – ולמרוד נגדה.

למרד צבאי אין סיכוי של ממש גם בחלומות הפרועים ביותר, וגם אם היה – מה היינו עושים באספסוף הלאומני שהכנענו? כופים עליו שלטון צבאי וגוזלים את זכויות האזרח שלו? בקצרה, ממשלת ישראל מבקשת ממני בנימוס לעשות את המעשה היהודי ביותר: לשים לב שהקרקע בוערת, לאסוף את הפקלאות וללכת. היא לא רוצה בנאמנותי.

הבני זונות עושים את זה בדיוק כשסיימתי את שירות המילואים שלי. אלא מה. וכמובן, זה עוד קצת נפט למדורת מלחמת האזרחים שאנחנו שוקדים כל כך לארגן עם ערביי ישראל. זו, אחרי הכל, המטרה.

* * * * *

המבט ההיסטורי מאפשר בכל זאת סוג של נחמה. משטרים שמפעילים כך משטרת מחשבות, שאוסרים על ביטויים פופולריים של מחאה, הם משטרים חלולים שיודעים בעומק ליבם שלקיומם אין עוד הצדקה, שהדעה שלהם איננה יכולה לנצח בוויכוח ועל כן היא חייבת לאחוז בחרב, אם לא כדי להכריע את הדעה הנגדית, אז להכריע את האוחזים בה. אימת האין, תודעת החלילות שלהם עצמם, חוסר בטחונם, הם שגורמים לסגת מדוכן הדיונים אל הנשקיה. המוקד תמיד מחדד את המחשבה.

הנחמה הזו היתה מועילה יותר, אילו רק אפשר היה להאמין שכשתקופת החושך תחלוף – אנו נוטים להאמין שהן חולפות, מה שלא תמיד נכון – יחזור העם אל עשתונותיו, יתבייש במעשיו בימי ההיסטריה, ויתקן את דרכיו. כך היה לאחר ציד המכשפות של סיילם, לאחר ההיסטריה של ימי מקארתי (שם, לפחות, אכן היו מכשפות), וגם לאחר הפאניקה שבאה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. הנשיא אדמס, אומרים, התחרט עד יומו האחרון על שחתם על "חוקי הזרים וההסתה" הידועים לשמצה.

אבל ישראל, כפי שמקפיד הימין שלנו להזכיר לנו שוב ושוב, איננה מדינה מערבית. היא מדינה יהודית, והיהודים, לאורך כל ההיסטוריה שלהם, בכל פעם שדפקו את הראש בקיר, לא ניסו לבחון האם אולי כדאי להפסיק, אלא הגיעו למסקנה שהם לא דפקו את הראש חזק מספיק. ניטשה כתב יפה שאצל כל אומה אחרת, התבוסה הטוטאלית של חורבן ירושלים המקראית היתה מביאה להפסקת פולחן יהוה: האל שכרע מול אלים אחרים היה מוחלף. כהני יהוה הם שאחראים לאחת התפניות הטראגיות בתולדות המחשבה: שהתבוסה איננה באשמת האל, אלא באשמת מאמיניו, שסטו מהדרך הנכונה. בשל חטאינו גלינו מארצנו.

כשתקרוס ישראל – והיא תקרוס; אם לא תקרוס בקרוב, כפי שיש להניח, תקרוס בעתיד; כולן קורסות – ימשיכו יורשיהם של הכהנים להפיץ את הארס הישן: לא היינו מאמינים מספיק. לא הקרבנו מספיק. הם לא יאמרו "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד למאד": הם לא יוכלו לומר שישראל היתה יהודית מדי, ועל כן נחרבה. הם יאמרו שהיא לא היתה יהודית מספיק. ועל כן, כשהמקום יתחיל לקרוס, הם יטענו שיש להגביר את היהדות – הם יקראו לזה "חינוך לערכים" – מבלי להבין שהיא הרעל שהרג את ישראל. המיתוסים הפוליטיים שלנו – ארץ בלי עם לעם בלי ארץ, ארץ הבחירה, המשיחיות שהיא היא אבן היסוד של הציונות שלאחר הכרעת אוגנדה, הסירוב לחיות כעם נורמלי – הם שמבטיחים את חורבננו.

יש לקוות שעולם שפוי יותר לא ייתן לנסיון הזה לחזור על עצמו. ובינתיים, מה נעשה? נציין את הנכבה. את יום העצמאות, הרי, לא ניתן יהיה לציין כשיחדלו שרידיה האחרונים של העצמאות.

(יוסי גורביץ)

מי שיוצא כדי לחפש משהו, לצייר את המטרה סביב החיצים, בדרך כלל גם יצליח. אחד הפוסטים הראשונים בבלוג – שהחודש, אגב, חוגג שלוש שנים לקיומו – הלעיג על התופעה הרווחת של הפחדת הישראלים מפני כל מיני ארגוני-קקיון ניאו-נאציים. אז זה היה איזה סרטון רשת; היום זה "7 ימים".

כתב "ידיעות אחרונות", בועז ארד, הרחיק עד אולאן-באטאר כדי למצוא את הציד החביב על הפרנואידים מהמזרח התיכון. העורכים שלו הצליחו להנפיק מתחרה ראויה לפרס "הכותרת הנלעגת בתולדות התקשורת הישראלית", היינו "כאן אדולף היטלר, מונגוליה". הטקסט של ארד לא נופל ממנה בהרבה. הוא מתחיל כך: "בפאב קטן, בקצה העולם, באמצע הדרך בין סיביר לבייג'ינג, במקום שבו משתרעות ערבות עשב אינסופיות אל תוך האופק, בין בנייניה האפורים והעייפים של העיר היחידה בכל מונגוליה, עומדת מלצרית צעירה ויפה, חנוטה במה שנראה כמו מדים מהוהים של חברת תעופה סובייטית, ומוזגת בירת "ג'ינגי'ס חאן" מהחבית אל תוך ספלי זכוכית גדולים המעוטרים בדיוקנו המזוקן של הכובש האכזרי ביותר בהיסטוריה". אם צלחתם את המשפט הזה, והתעוררה בכם תחושה לא נוחה שמורחים אתכם, אני יכול לחסוך לכם את שארית הכתבה ולומר שאכן כך.

אפשר להטפל לפרוזה של ארד – בין השאר, אפשר לציין ביבושת שפאב, כמו בני אדם, איננו יכול להיות בו זמנית בעיר ובערבה "אינסופית", אלא אם כן הוא ציפור – ואפשר גם לציין שאליבא דוולפראם אלפא, במונגוליה יש כמה וכמה ערים, ושלא ברור למה, לעזאזל, מישהו ירצה ללכת מבייג'ינג לסיביר; אבל זה לא כל כך חשוב. התוכן חשוב יותר. ארד הצליח למצוא פאב ניאו נאצי באולאן-באטאר. סבבה. עד כמה מהווים הניאו נאצים המקומיים סכנה לאנושות?

לא משהו, נאלץ ארד להודות: "תנועות מונגוליות ימניות קיצוניות, שמשתמשות בסיסמאות כמו 'מונגוליה למונגולים', הולכות ומתחזקות. אין להן עדיין [הדגשה שלי – יצ"ג] ייצוג פוליטי, אך ההערכה היא [כנ"ל – יצ"ג] שיש להן אלפי תומכים, ואי אפשר להתעלם מנוכחותן והשפעתן על השיח הציבורי". כלומר, עלינו להבין שהיעדר הנציגות הפוליטית של הניאו נאצים המונגולים היא זמנית, ושמומחים מעריכים שיש להן אחיזה מסוימת בדעת הקהל.

מי הם המומחים הללו? סרקתי את המאמר במסרקות ברזל, ולא מצאתי אף פרופסור, בכיר במשרד החוץ, דיפלומט בדימוס, או כל מומחה אחר שימסור הערכה שכזו, גם שלא לייחוס או לציטוט. המשמעות היא שמאחורי הביטוי הפאסיבי "ההערכה היא" עומד ארד עצמו. זה לגיטימי, כמובן, אבל מן הראוי היה שארד יציין זאת, ושיטרח לעדכן את קוראיו בכמה עובדות. למשל: האם ארד מדבר מונגולית? האם הוא קורא את העיתונות המונגולית? האם הוא מסוגל לשוחח עם מרואייניו בעצמו, באמצעות מתורגמן, או בתיווכה של שפה שלישית ששניהם מדברים?

אבל לא זה המצב. ארד מסתמך על כמה אנקדוטות של בריונות כדי לטעון לקיומה של תופעה. במונגוליה חיים כ-2.63 מיליוני תושבים; "אלפי תומכים", אם כן, לא מהווים אפילו לא אחוז אחד מאוכלוסייתה.

לאורך כל הכתבה, לא מצליח ארד להבין מדוע צעירים מונגולים – שאני בהחלט מוכן להאמין שהם לאומנים וגזענים כפי שהוא מתאר אותם – מצאו דווקא בהיטלר דמות מופת. בהחלט יתכן שהתשובה טמונה בנתון שהוא שומט כבהיסח הדעת: הוא מספר לנו שמונגוליה היתה כבושה, עד 1989, בידי אימפריית רשע של ממש, כזו שהרגה הרבה יותר אנשים מג'ינג'יס חאן: ברית המועצות. מבלי להבין מה הוא שח, מוסר לנו ארד שהמקומיים קוראים להיטלר "גיטלר" – בדיוק, אגב, כמו כובשיהם ומדכאיהם הרוסים לשעבר. "גיטלר" היה שנוא על הסובייטים; מכאן, בהחלט יתכן שהוא חביב על הדור שהשתחרר מהכיבוש. בערך כמו נטייתם של רוסים שהיגרו לישראל לפני שנות דור לתמוך בימין הישראלי, משום ש"פראבדה" היה נגד.

אילו היה מדובר בניאו נאצים של ממש, סביר להניח שהם לא היו טורחים לדבר עם כתב ישראלי, ועוד יהודי. למעשה, שיחה כזו, עם ניאו נאצים של ממש, היתה כרוכה בסכנה ניכרת לארד עצמו. אבל מסתבר שאין להם שום בעיה עם פגישה שכזו. למרבה הפאדיחה, הם אפילו אומרים שאין להם שום דבר נגד יהודים. הם אמנם מאמינים שהיהודים שולטים בכלכלה ובתקשורת, והם מתנגדים אינסטינקטיבית לזרים שנכנסים לפאבים שלהם ומתחילים עם הנשים המקומיות, אבל בכך הם לא שונים מהבת-ימי הממוצע – להוציא העובדה שהדוברים שלהם יודעים הרבה יותר על ישראל משהבת ימי הממוצע יודע על מונגוליה.

המבוכה מתגברת כשארד מראיין את נציגי הימין הקיצוני, שמתנערים מן הסמלים הנאצים, ואחד מהם אומר במפורש שהוא מקווה שהימין המונגולי לא יפול למלכודת הזו, וש"מי שמסתובב במונגוליה עם מדים נאציים ביום-יום וחושב שזה בסדר, כדאי שילך ללמוד היסטוריה." אללי! הנאצים לא משחקים את תפקידם במחזה!

הרעיון של תנועת-המונים ניאו נאצית במונגוליה כל כך מופרך, שלקורא המעמיק תיסלח בוודאי המחשבה שכתבתו של ארד היא סאטירה על ההיסטריה הנפוצה בישראל. קריאה חתרנית של המאמר מעלה פנינים של ממש. למשל, הלאומנים המקומיים מתנגדים לנישואים בין סינים ומונגוליות. אבל, בניגוד ליודו-נאצים שלנו, מנהיגם אומר בפשטות ש"אם יש זוגות מעורבים שחיים במונגוליה כבר הרבה שנים ואוהבים זה את זה, ויש להם ילדים, מה אנחנו יכולים לעשות? אי אפשר לעשות שום דבר נגד האהבה". אחד המנהיגים האחרים מטיח בארד ש"תגיד לי את האמת, ליהודים לא מפריע שערבים מתחתנים עם יהודיות?" תגובתו של ארד לא נרשמה, אולי משום העובדה הלא נעימה שמונגוליה מתקדמת מישראל: היא מאפשרת נישואים בין חברי קבוצות דתיות ואתניות שונות. ישראל, כידוע, לא.

המונגולים, מדווח ארד בהתלהבות, שטופים באמונות הבל פסוודו-מדעיות על "כתם לידה" שמשותף לכל המונגולים – ויש לכך קצת פחות השלכות פוליטיות מהתפיסה שלא מתיימרת אפילו למדעיות, כביכול לכל היהודים יש מוצא משותף ולכולם זכות לרשת את פלסטינה מכוח ישיבה של חלק זעום מאבותיהם בה, לפני כ-2,000 שנים. מבלי להבחין באירוניה, הוא חותם את מאמרו בדבריו של אחד ממנהיגי הימין המונגולי: "אחר כך [אחרי 'התחיה הלאומית' – יצ"ג] [יש] לאחד את כל השבטים המונגוליים שמפוזרים בעולם – בסין, באפגניסטן ובאירופה – ולהחזיר אותם למולדת. כמו שישראל היא מדינת היהודים, אנחנו רוצים להיות מדינת המונגולים".

וואלה. אחרי כל זה, אני לא יודע אם הימין הקיצוני המונגולי הוא אכן נאצי – התקשורת הישראלית אוהבת להדביק כינויים כאלה לפוליטיקאים חשודים, כמו יורג היידר, בלי להקפיד יותר מדי בתחום הראיות – אבל הוא נשמע לי דומה באופן חשוד לאחיו בימין הישראלי.

אולי כדאי שארד יתאמץ קצת יותר בפעם הבאה: בפרוזה שמכוונת ישר לבלוטות הפרנויה היהודית אין די. רצוי גם, לשם שינוי, לגוון בכמה עובדות.

עדכון מנהלתי: שבתי אל ארצות התרבות. פוסט בנושא  הכאוב ההוא יופיע כנראה בימים הקרובים.

(יוסי גורביץ)

בעכו נערך בסוף השבוע, לראשונה, טקס אזכרה לנכבה, החרבתה של פלסטין (מושג גיאוגרפי ותרבותי, אני יודע) וגירושם של יותר מ-700,000 מתושביה. כשדיווח MyYnet על האירוע המתוכנן, טרח להבהיר לכותביו מה הם צריכים לחשוב: "אחרי הפגנת ה-1 במאי שבה הונפו דגלי פלסטין, ממשיכים ערביי עכו למתוח את החבל".

כמובן, אם תעבור הצעת החוק של "ישראל ביתם" בנושא, לא יהיו עוד תהלוכות מסוכנות כאלו ברחבי ישראל, ואף אחד לא ידבר על ההיסטוריה. לא בקול, על כל פנים, ולא בלי מבט מבוהל לאחור. ככה זה ברוסיה הפוטיניסטית, המודל של ליברמן. אפשר יהיה להחזיר את השלדים לארון, ולקוות שלשם שינוי הם יישארו שם. זה יהיה צעד דמוקרטי למשעי, כמובן, אם כי יש להניח שהחוק לא יופנה כלפי ישיבות חרדיות שמציינות את יום העצמאות כיום אבל. לא צריך להגזים.

ב"הארץ", קרא הבוקר נדב שרגאי "להתנחל ביפו, עכו, לוד ורמלה". ישראל היהודית, הוא מקונן, מאבדת את הערים המעורבות. הוא צולל ישירות אל הפרוטוקולים של זקני הוואקף, ומתאר כיצד ניסתה אגודת צדקה ערמומית של החמאס לרכוש, לא פחות, 50 דונמים חקלאיים, ומזימה נפשעת זו סוכלה רק לאחר ש"יזמים יהודים גייסו את הסכום הנדרש והצילו" את הדונמים.

אין, לדעת שרגאי, די חיכוך בין פלסטינים ויהודים במה שהיתה פעם פלסטינה-א"י, והוא מקונן על כך שתנועות נוער חילוניות "אינן שולחות דרך שגרה גרעיני חיזוק" לערים המעורבות – בניגוד חד לתנועות הנוער הדתיות. הוא טוען ש"באנינות, רומזים ארגוני השמאל" כי המאבק על שטחים נקיים מערבים הוא מאבק גזעני, ובאמצעות הטריק הרטורי הזה הוא מנסה להסתיר את הגזענות הבוטה של ה"מאבק" הדמוגרפי. 

ואלה לא רק תערוכות והצהרות בומבסטיות של פוטין דה לה שמאטע, או מאמרים מתלהמים של מתנחל-המחמד של קבוצת שוקן. כ-2,000 צעירים ערבים העזו השנה לצאת נגד גל ההתבדלות המשולב לתנועה האיסלמית ולתנועה הנאצריסטית, וביקשו לשרת שירות לאומי. המדינה דחתה אלף מהם. "מחסור בתקנים" הוא התירוץ הרשמי.

משהו משונה מאד קורה כאן. ב-2005-2006 היו רק 240 מתנדבים כאלה; ב-2006-2007, 289; ב-2007-2008, זינוק חד, של יותר מ-100%, ל-628; השנה, 2008-2009, יש כבר כ-1000; ובשנה הבאה, שתתחיל רשמית בקיץ, היו אמורים להיות כ-2,000. נרשמה גם עליה קטנה במספר המתגייסים הערבים לצה"ל. מאיפה באו כל אלה? איזה זרם מעמקים שלא סוקר הניע אותם?

זה לא משנה, כי זה יישאר בגדר "אמורים היו", כי למנהלת השירות הלאומי – שמאחר ועד לאחרונה היה נחלתן של בנות דתיות בלבד, מאוישת במספרים גדולים של חובשי כיפות ועוטות שביס – אין תקנים לעוד אלף צעירים ערבים שידפקו את הרטוריקה של ליברמן. תקנים ל-3,000 צעירות דתיות, 2,700 מהן בחינוך החילוני – דווקא היו להן, עד שמשרד החינוך אמר לא.

כלומר, יש גל התנדבות והתחברות ערבי, והמדינה – באמצעות שלוחיה חדורי האמונה, אלה שמאמינים שצריך להתנחל גם בישובים המעורבים – אומרת להם "לא". לכו לעזמי, היא אומרת. ככה אנחנו אוהבים אתכם. בואו נדחוס את אבק השריפה עוד קצת. בואו נראה להם שאם הם – מבוזים במולדתם, רוב אדמותיהם שדודות, קורבן לבוז, לטינה ולגזענות – יושיטו לנו יד, היא לא תשוב ללא נשיכה. לכו, בל"ד והתנועה האיסלמית מחכים לכם. משהו דומה לזה, לדברי ב. מיכאל, כבר קרה פעם: באמצע שנות החמישים, הדפיס צה"ל קריאת גיוס לצעירים הערבים, ככל הנראה במגמה להוכיח שהם אינם עושים זאת. להפתעת הקצונה, כ-4,000 איש התייצבו וביקשו להתחייל. הם פוזרו במהירות והצו נגנז.

רצוי להזכיר שעד שישראל לא הפכה את העדה הדרוזית לעדה נפרדת, דרוזים לא נחשבו לשונים במיוחד מהמוסלמים הסונים הרגילים. על פי הנהלים ששררו בזמן המנדט, הדרוזים נשפטו בבתי הדין השרעיים יחד עם הסונים. ישראל היא שהבדילה אותם, ובקושי חלפו 50 שנים ומעט זוכרים זאת. חלק ניכר מהדרוזים היו בצד השני של מלחמת 1948. מה היה קורה אם ישראל הרשמית היתה נוקטת מדיניות כזו גם כלפי כלל הציבור הערבי?

זה לא קרה, כידוע. ומאחר וישראל היא מדינה גזענית, היא גם מקפידה לוודא שחייליה הדרוזים יהיו מרירים. כפי שאמר לי אחד מהם, "יש בישראל ארבעה סוגי אזרחים. סוג א': חרדים. לא משרתים, מקבלים שירותים. סוג ב': חילונים. משרתים, ומקבלים שירותים. סוג ג': ערבים. לא משרתים, לא מקבלים שירותים. סוג ד': דרוזים. משרתים, ולא מקבלים שירותים." כששאלתי אותו למה אחוז גבוה כל כך של דרוזים פונה לשירות בכוחות הבטחון, הוא ענה "זה די פשוט. כשאני יוצא לתל אביב, במדים, אז מיד זה 'בוא הנה, חייל, תאכל משהו, תשתה משהו'. כשאני משתחרר ומגיע לחפש עבודה, על אזרחי, אז זה 'לך מכאן, ערבי'". בעשור האחרון, נרשמה ירידה ניכרת במוטיבציית הגיוס בקרב הדרוזים, מה שלא צריך להפתיע אף אחד.

וכשהיאוש יתגבר על הפחד, וראאד סלאח ודב ליאור ישלבו ידיים במיטוטה של מדינת ישראל – מי בשם החליפ'ות, מי בשם ממלכת כהנים וגוי קדוש – וכשדם וטרור בקנה מידה שלא נראה מאז מלחמת האזרחים הקודמת ישטפו אותנו; כשנאסוף את עצמנו מן ההריסות (אם יהיה מה לאסוף); כשננסה להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך הגענו לפה, לפחות שלא נשקר לעצמנו. לפחות שלא נחזור על השקר הצדקני של "הצענו להם חיים בצוותא והם לא הסכימו". משפט קולע יותר יהיה "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

הערה מנהלתית קצרה: נתפסתי לאנגריה. בארבעת הימים הקרובים אני הופך לעובד כפיה. אני מקווה שזה יסתיים קודם לכן. אשתדל לעדכן. יש לכך השלכות ברורות על יכולת העדכון של הבלוג, שלא לדבר על תגובות.

(יוסי גורביץ)

צה"ל ממשיך לנסות לטייח את העבירות שביצע תא"ל משה תמיר. הלז, נזכיר, הורה לנהגו לאפשר לבנו הצעיר – בניגוד לפקודות – לנהוג בטרקטורון. הילד עשה תאונה. תמיר התחיל לכסת"ח. במקום לציין בדו"ח התאונה מה באמת קרה, הוא רשם את שמו של הנהג (!) כאחראי לתאונה, וכדי להתחמק מחובת הדיווח לביטוח שלח את ראש הלשכה שלו לשלם כסף מזומן לנהג הנפגע.

אז מה היה לנו פה? עבירה על נהלי הצבא, זיוף מסמכים, הפלת אשמה על חייל חף מפשע – למעשה, היחיד שפעל כשורה בכל מהלך האירוע – ושימוש בקצינה הסרה למרותו למטרות שבלשון המעטה אין להן שום קשר לפעילות צבאית. כל זה במישור הפלילי, לפני שהגענו לבעיות אתיות ומנהליות, כמו שחצנות, חוסר אחריות וטמטום כולל.

מן הראוי להזכיר – הכתבות הדנות בנושא לא עשו זאת – שזאת לא הפעם הראשונה שתמיר מוצא את עצמו בפני בית דין צבאי. בשנות התשעים, בזמן שצה"ל עדיין ישב ברצועת הבטחון, שניים מחייליו של תמיר התחשמלו למוות לאחר שהאנטנה של הרכב בה נסעו נגעה בקו מתח גבוה. זו היתה התאונה השניה באותו מקום ומאותה סיבה בדיוק. אחר כך הגיעו בצה"ל למסקנה שאולי כדאי לבזבז כמה שעות עבודה ולא כמה חיי חיילים, והגביהו את הכבל. תמיר, שהיה המג"ד, יצחק "הבוגד" גרשון, שהיה מפקד הגזרה, והמ"פ הורשעו כולם בהתרשלות במילוי תפקידם. סעיף האשמה המקורי היה הריגה ברשלנות.

עכשיו תמיר מודה, כחלק מעסקת טיעון. עסקת הטיעון כוללת מחיקה של סעיפי שיבוש הליכי משפט, ותמיר יורשע על פי הודאתו בעבירה ברישום מסמכים (שם מנומס לזיוף), בשימוש שלא כהוגן בציוד צבאי, ובהתנהגות שאיננה הולמת. התביעה דורשת הורדה בדרגה, הסניגורים טוענים שמדובר בחוצפה.

אם תמיר לא היה תא"ל אלא סג"מ, כנראה שאף אחד לא היה טורח לעשות איתו עסקת טיעון. אם יש סיבה טובה לשלוח את תמיר לכלא לפני שחרורו לאלתר לאזרחות כקצין שאיננו אומר אמת, הרי היא קו ההגנה הנוכחי של תמיר. הוא רוצה שנאמין לו שבזמן התאונה "הוא חשב רק על הבן" ולא על עצמו. אם הוא רצה למנוע מבנו רישום פלילי, הוא יכול היה לרשום את שמו כאחראי לתאונה. אבל זה עשוי היה לעכב את הקריירה שלו וכידוע לא קרה. תמיר העדיף להטיל את האשמה על החפ"ש שלו, שכזכור היה זה שהתריע שלתת לילד לנהוג ברכב צבאי זה לא חכם.

כלומר, ברגע שהקריירה שלו היתה בסכנה, העדיף תמיר לחסל קריירה של אחד מפקודיו. ספק אם יש סיבות בוטות יותר להתרת החוזה של קצין. אם כך הוא נוהג בתאונה שקרתה באשמתו, אין לדעת איך ינהג בפאשלה מבצעית שלה יהיה אחראי.

זה כנראה לא יקרה, משום שתמיר שייך לקליקה של בכירי גולני. הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, קידם את אנשי חיל האוויר; הרמטכ"ל הנוכחי, איש גולני, מקדם אנשי גולני. גבי אשכנזי אף שלח מכתב המלצה על תמיר לשופטיו של האחרון, ונכח בדיון. זה רמז בוטה משהו לשופטים, על פסק הדין שרוצה הרמטכ"ל. ואלא אם יקרה משהו מפתיע במיוחד, הוא גם יקבל אותו.

אז עכשיו גנרל ששיקר וזייף מסמכים ייצא בזול, וכנראה גם יקודם. מה שהיה פעם הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון הופך במהירות לעוד צבא ערבי. וזה בסדר, יעברו על זה לסדר היום: אחרי הכל, אשכנזי גם מסוגל לגעור בראש הממשלה. התקדמנו קצת: לפני חמש שנים, הרמטכ"ל הרשה לעצמו לגעור רק בכנסת.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התקציב הגדולה עומדת להסתיים – בהנחה שש"ס לא תעשה לנתניהו את אחד התרגילים הקבועים שלה, אלה שמתרחשים אוטומטית כשהיא מריחה חולשה – ועוד לא ברור מי הפסיד. ברור שצה"ל, שהעלה משמעותית את רמת האיומים על ישראל בשבועיים האחרונים (בקרוב, על פי נסיון העבר, היא תרד שוב) הצליח לצאת ממנה בנזק מינימלי. פוסט מרשים מאד בנושא אפשר לקרוא כאן.

בין כל תמרות העשן והתקציב, עם התפטרותו הסופר-מוצדקת של רם בלינקוב – אתה לא יכול, כפקיד, לומר על ראש הממשלה או על שר שהוא "לחיץ" ולהשאר בתפקידך – נעלם נתון קטן. זה לא מפתיע: אנחנו לא אוהבים לשמוע עליו גם כך.

נערי האוצר טוענים, בהצעת חוק ההסדרים, שהמחיר שמשלם המשק על השירות הסדיר הוא 11 מיליארדי ₪. אמינות היא לא בדיוק הצד החזק של משרד האוצר – לאחרונה הוא נתפס משקר באשר לעלות הפטור ממס של מטפלות – ולכן נהיה שמרנים ונאמר שמדובר רק במחצית מהסכום.

זה המחיר בדמים. יש גם מחיר בדם. עד 2005, אומרים לנו עכשיו, התאבדו בצה"ל מדי שנה, בממוצע, 30 עד 37 איש. אלה אנשים שלא יכלו עוד לשאת את השירות הצבאי. כן, סביר להניח שהם גם הביאו איתם מצוקות מהבית, אבל הצבא – סביבה עוינת לחלשים, שמעניקה כוח התעללות כמעט בלתי מוגבל לילדים בני 19 – מחריף אותן. הוא גם מקל על ההתאבדות: הוא מנתק את האדם מסביבתו התומכת, מעניק לו נשק ותחמושת, ומציב אותו לשעות ארוכות לבדו, בלילה, בלי יכולת לדבר עם איש, לבד עם הנשק.

אלו היו הנתונים ב-2005. החודש, מדווחים לנו, זינק מספר המתאבדים לחמישה. בממוצע שנתי, מדובר בשישים איש. מאחר וחמישה הם מספר חריג, ו-2.5 עד שלושה הם המספר "הרגיל" במונחי 2005, אפשר להניח שהממוצע הנוכחי הוא ארבעה. כלומר, השנה צפויה החברה הישראלית להקריב 48 בני אדם על מולך שירות החובה. נזכיר שמדובר בכמעט פי חמישה ממספר ההרוגים ב"עופרת יצוקה", ושמדובר בכמחצית מספר ההרוגים במלחמת לבנון השניה.

נזכיר שמדובר בעליה של כ-40% עד 50% במספר המתאבדים ביחס לנתוני 2005. נתוני 2005 נאספו ב-2006. השנים 2007-2008 היו השנים של המלחמה הגדולה ב"משתמטים". בימי רפול ייסרו את ה"משתמטים" בשוטים, ואלעזר שטרן, שקוטנו עבה ממותני קודמיו, ייסר אותם בעקרבים. הוא החליט לשלוח בעלי פרופיל נפשי לעמדות קרביות, ושקל לגייס גם אוטיסטים.

על פניו, מדיניותו של שטרן העלתה את מספר המתאבדים בצה"ל בכ-40% עד 50%. אפשר היה לחזות את זה כבר אז, וזה אכן נחזה. האם זה היה שווה? רק אם היעילות של צה"ל עלתה גם היא ב-40% עד 50%, וגם אז בספק. את התשובה לשאלה הזו לא קשה לשער. ההיסטריה שניפח שטרן היה שקרית. לא היה כל משבר מוטיבציה. המחזורים הקטנים של הגיוס נבעו מעליה בשיעורם באוכלוסיה של החרדים. באלה שטרן לא העז לגעת. הוא נטפל לחלשי החברה, לאלה שגם כך חייהם קשים וידידיהם מעטים.

ההולכים למות יברכוך, אלעזר שטרן. אותך ואת האספסוף המתלהם שתמך בך לאורך כל הדרך. תריסר עד 18 איש לא יסיימו, בזכותך ובזכות האספסוף, את השנה. צה"ל יהיה החוויה האחרונה שלהם. אני מקווה שאתה והאספסוף מרוצים מקורבן הדם. תועלת אחרת הרי לא היתה ממנו.

(יוסי גורביץ)