החברים של ג'ורג'

מקלף המסיכות

מרדכי ואנונו נעצר שוב בתחילת השבוע (שני), בתואנה שהוא נפגש עם אזרחית זרה ובכך הפר את תנאי השחרור שלו. בכך הגיעה מסכת ההתעמרות של מערכת הבטחון הישראלית בוואנונו לשיא חדש: המדובר בחברתו לחיים של ואנונו.

מרדכי ואנונו, נזכיר, ריצה את כל עונשו, עד יומו האחרון. 18 שנה הוא שרץ בכלא ישראלי, שנים ארוכות מהן בבידוד, שמטרתן ככל הנראה להטריף עליו את דעתו. הוא שוחרר לפני חמש שנים, ומאז מונעת ממנו המדינה לעשות את מבוקשו היחיד: לעזוב את ישראל מאחוריו. רצוי להזכיר שזו הבחירה שהוא עשה עוד בתחילת שנות השמונים: הוא עזב את ישראל, המיר את דתו, ובכלל ניסה לנתק כל קשר בינו ובין העם הקטן והמאוס (זה לא אני אמרתי, זה נורדאו) היושב בה.

ואנונו מצליח, ייאמר לזכותו, לקלף בעקביות את הקליפה הדמוקרטית-ליברלית הדקה שישראל מרבה להתהדר בה (היום אמר איזה אפרטצ'יק יהודי באוסטרליה ש"אוסטרליה, כמו ישראל, היא מדינה שמקדשת רב גוניות ושונות". בחיי.): הוא אסיר שריצה את עונשו – אבל המדינה ממשיכה להתעלל בו; הוא גר בישראל – אבל הוא עצור בתוקף צו של עלוב הפיקוד. מה קשור עלוב הפיקוד לעסק? למה לא צו רגיל של בית משפט? אה, כי למקרה ששכחתם, תקנות שעת החירום (1945), שעליהן אמר מנחם בגין שהן גרועות מהחוקים שקבעו הנאצים, עדיין בתוקף. ויש להן עליהן הרבה פחות ביקורת משפטית.

כלומר, ישראל היא מדינה דמוקרטית עד שנמאס לה להיות כזו, ואז היא שולפת את נשק יום הדין מהמחסנים, לוקחת אזרח שנמצא בליבה של ישראל עצמה, ומעמידה אותו תחת שיפוטו של קצין בלתי נבחר, כזה שהתרגלנו שיש לו סמכות בשטחים. זה לא חייב להיעצר בוואנונו, אתם יודעים. כפי שלמדה טלי פחימה על בשרה, אם תעצבן מספיק את מנגנוני החושך, אתה יכול למצוא את עצמך במעצר מנהלי, לשמוע את נציגי התביעה מודיעים שהם לא ידרשו נגדך עונש מוות בסעיפים שמתגמדים במהירות, ונגרר לעסקת טיעון שבמסגרתה אתה מודה בסעיף אישום מגוחך רק כדי שיתנו לך לגמור עם זה כבר. אם ישראל לא אוהבת מפגינים זרים, היא יכולה לנסות לשסות בהם את יחידת עוז, כששופט נמצא בחדר סמוך ולא מתערב – אף שהיא מפירה את הוראותיו – וזאת למרות שליחידת הקלגסות הזו אין שום סמכות על אנשים שנמצאים בישראל ברשות.

מרדכי ואנונו הטיח בישראל את כל מררתו. התנצרותו, יותר ממה שכונה בגידתו, היא יריקה בפרצוף. היא הוציאה נגדו בשעתו אפילו את ישעיהו ליבוביץ', שכינה אותו בשמות גנאי בשל כך – עוד הוכחה לנטייתו של ואנונו לקלף מסיכות: ליבוביץ' אהב להתחפש לדתי סובלני, למרות שתפיסת עולמו לא היתה סובלנית במיוחד.

ואנונו גרם לשופט המוערך בדרך כלל, מאיר שמגר – שהיה מסוגל לכתוב את מילות הזהב "הוואכמן איוואן דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו", ולהעמיד היטב את החוק מעל צדק ההמון – לשגיאה גסה: שמגר פסק, בערעורו של ואנונו, שהוא אשם בריגול חמור, למרות שלא נפגש עם סוכן זר ולא העביר את הידיעות שברשותו לסוכנות מודיעין כלשהי. זאת משום שהפרסום כמוהו "כהעברת המידע לכל הסוכנים כולם". האם שמגר באמת לא עמד על ההבדל שבין פרסום – שמפקיע ידיעה מכלל סוד והופך אותה לפומבית – ובין ריגול, שמעביר ידיעה סודית לצד אחר, בעוד הצד ממנו נגנבה הידיעה עדיין משוכנע שהיא ידועה רק לו? קשה להאמין. אחרי הכל, הוא היה הפרקליט הצבאי הראשי ועניין בטחון לא היו זרים לו. ואולי מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי מסוגל לזכות אדם כמו דמאניוק, אבל לא אדם כמו ואנונו.

החלטותיה של המערכת המשפטית, במקרה של ואנונו – כמו בכל מה שקשור לתכנית האטום הישראלית, כמו במקרה של פחימה, כמו במקרה של התרת העינויים, כמו במקרה של כביש 443 עד לשבוע האחרון, כמו במקרה של "נוהל שכן", כמו במקרה… – מעידה על כך שהיא מיישרת את עצמה לצידה של מערכת הבטחון כמעט אוטומטית. הקלגסים והשוטרים החשאיים צריכים להיות טיפשים במיוחד וגסים במיוחד כדי לגרום למערכת המשפטית לראות את מה שרואה כל אדם בעל עיניים. והמקרה של ואנונו חורג במיוחד, כי המשך שהותו בישראל, בניגוד לרצונו, נעשית בשל הטענה של מערכת הבטחון שיכול להיות שיש לו מידע שהוא עוד לא פרסם.

יכול להיות. זה לא צריך להיות שיקול. הרעיון שאפשר להעניש אדם בגלל משהו שהוא עלול או עשוי לעשות לא מקובל, בדרך כלל, במערכת המשפטית שלנו. יתר על כן, רצוי לשים לב לעובדות: ואנונו עזב את עבודתו בכור הגרעיני ב-1985. את המידע שהיה לו, הוא פרסם ב-1986. כלומר, מדובר במידע שהתיישן לפני 23 שנים.

המקובל במקרים כאלה הוא לפעול כדי לשנות את המערכת, כדי להגיב על המידע שפורסם ולהפוך אותו לבלתי עדכני. האם המערכת השושואיסטית שלנו לא עשתה זאת ב-23 שנים? אולי, אולי לא. בישראל לא מדברים על ענייני גרעין ורשמית האזרחים לא יודעים אפילו שיש לישראל נשק כזה – כי אנחנו מדינה דמוקרטית, כידוע – והמידע הזה לא יגיע אלינו עד הוואנונו הבא.

אבל ראוי לשים לב לטענה נוספת של מערכת הבטחון: יכול להיות שוואנונו יודע משהו שהוא עצמו לא יודע שהוא יודע, והוא יכול לפרסם את המידע אפילו בלא יודעין. מעבר למופרכות הטיעון הזה – ומעבר לעובדה שבתי המשפט מתייחסים אליו – צריך לשאול: למה לעצור בוואנונו? יכול להיות שגם ראש המלמ"ב יודע מידע כל כך סודי שהוא אפילו לא יודע שהוא סודי, והוא יכול לפלוט אותו בטעות. ולא רק הוא: כל מי שאי פעם נחשף לסודות הכור יכול להגיע למצב האומלל הזה. המסקנה היא שיש למנוע מכל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בכור הגרעיני – סליחה, מפעל הטקסטיל – בדימונה מלצאת את הארץ או לשוחח עם אזרחים זרים. למעשה, אולי פשוט מוטב לכלוא אותם שם לשארית ימי חייהם.

לא, הא? ואנונו עושה לנו שירות טוב: הוא חושף את ערוות טמטומם של שירותי הבטחון, ואת כניעותן של שאר המערכות. הוא, במובנים מסוימים, הסוקרטס שלנו: הוא הזבוב המציק, המציב את השאלות שאיש אינו שואל. אולי, אם תשוב המערכת ותדון בשאלתו, יתחוור לה שראוי להרחיק את האיש האיום הזה מישראל. הוא מסוכן למעמדה של מערכת הבטחון בעיני אלו שהיא מתיימרת להגן עליהם הרבה יותר משהוא מסוכן לבטחונה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

ספינה נטולת הגה

אנקדוטה חביבה עלי מימי סוף הרפובליקה הרומאית מתייחסת לחוק שהעביר פומפיוס, כששימש כקונסול יחיד – ובפועל, כקיסר הראשון – שבגרסתו הראשונה קבע שלא יעמיד עצמו אדם לבחירה לתפקיד הקונסול, אלא אם היה ברומא. שותפו לטריומוויראט הראשון, גאיוס יוליוס קיסר, הזדעק והזכיר לו שהחוק מנוגד להסכמה ביניהם, על פיה הוא יוכל לסיים את תפקידו כמפקד בגאליה ולעמוד לבחירה, כך שיוכל לדלג מאימפריום לאימפריום מבלי להיות ולו לרגע אזרח פרטי, חשוף לאויביו. פומפיוס שינה את החוק, כך שלא יחול על קיסר. באותו הרגע, אמר מורי ורבי צבי יעבץ, מתה הרפובליקה: היא מתה משום שהחוקים הפכו לבדיחה.

אין הרבה מה לומר על מחול שבעת הצעיפים המאוס שבין הליכוד וקדימה, אלא "מארה על שני בתיהם". מאחורי חזותה המצודדת של ציפי לבני – מצודדת מספיק כדי למשוך אליה את רוב השמאל הישן – מסתתרת אסופת אופורטוניסטים כה דוחה עד שהאדם הסביר היה נמלט מפניה אל מושבת מצורעים. אלי אפללו, דליה איציק, חיים רמון, עתניאל שנלר, רונית תירוש, צחי הנגבי, רוחמה אברהם-בלילא, שאול מופז ושאר אנשים שלא שמעתם עליהם או שהייתם מעדיפים שלא לשמוע עליהם מאכלסים אותה. איש איש וקופת שרציו, כולם – בפרפרזה על טולסטוי – אפסים בדרכם שלהם.

קדימה נולדה בחטא, ילידת הציניות העמוקה של אריאל שרון, וחוקתה הדיקטטורית נתפרה למידתו. אין להזיל דמעה על קריסתה, אם תבוא. גם על צביעותו ושחיתותו של בנימין נתניהו, שמנסה לתפור ממשלה בת 50 שרים וסגני שרים תוך קינה בלתי פוסקת על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי, מיותר להשחית מילים.

ואף על פי כן, יש כאן שקיעה חדשה, ירידת מדרגה אם תרצו. נתניהו כבר קידם את "חוק מופז", שמיועד לאפשר לו למשוך שבעה ח"כים מקדימה. דא עקא, אלי אפללו קפץ מוקדם מדי, ודרש להיות סיעת יחיד; עכשיו נראה שבלעדיו חסרים לנתניהו השבעה.

אז כדי להציל את נתניהו מכשליו הפוליטיים – רבאק ערס, אתה זוחל בשביל תולעת כמו אפללו, לא יכול לבקש ממנו לסתום את הפה עוד שבוע? – אץ רץ לו ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) לבצע עוד מעשה מגונה בשאריות של חוקתה-בפועל של ישראל, ועל פי ההצעה שלו אפשר יהיה לצרף ח"כ פורש לשישה ח"כים אחרים כדי לארגן בפועל עריקה של שליש מפלגה.

כלומר, זמן קצר אחרי חוק מופז, שהיה נסיון עירום לשנות את כללי המשחק לטובת רוב קואליציוני מקרי, כרמל שאמה רוצה לשנות אותו עוד יותר כך שיתאים למצב פוליטי נקודתי. זו, בקצרה, תוספת "פרט לאפללו" לחוק של פומפיוס. ואם מחר יתברר שרונית תירוש לא תסכים לערוק מ"מפלגת הדמיקולו" שלה אלא אם תמונה לקיסרית הירח, ורשויות הירח יערימו בעיות, ודאי ינסה שאמה להתאים את החוק לצרכים החדשים. צריך היה לצפות ממפלגה המקבילה בישראל למפלגה השמרנית, שתזהר כנדרש בשינויים חפוזים בחוקי יסוד. אז צריך היה לצפות. אלוהים, לשלטון בחרתנו.

שאמה לא התחיל את המגמה הזו. התחיל בה אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה כך שיוכל לנפח אותה עוד יותר. ממי שמתחיל הקמת ממשלה בשינוי חוק היסוד אי אפשר לצפות להרבה, ואכן כהונתו של ברק היתה מהגרועות, אם לא הגרועה שבהן (בכל זאת, גם גולדה בתחרות). עם קריסת ברק בלהבות, ניסה בנימין נתניהו – "אזרח מודאג" במשך 18 חודשים בערך – להפוך לראש הממשלה, אך החוק דאז לא איפשר זאת; הוא דרש שהמועמד לראשות הממשלה יהיה חבר כנסת, ונתניהו כבר התפטר. מיד אצו חנפיו בליכוד לשנות את החוק, והוא – לזכותו – עצר בהם ואמר שהוא לא מוכן להיות ראש ממשלה אם לא יהיו בחירות גם לכנסת.

התוצאה, מבחינת נתניהו, היתה גלות פוליטית של שמונה שנים כמעט. הוא היה שר אוצר של ראש ממשלה שהשפיל אותו פעם אחר פעם ונהנה מכך בעליל, ואחר כך נבעט למדבר האופוזיציוני. עכשיו, מסתמן, אין לו אותם מעצורים שהיו לו ב-2001.

והציבור? שקט. כשפרס ביצע את התרגיל המסריח, הכושל כמו כל תרגיליו, היתה מחאה עממית ניכרת ואז נטבעה הסיסמא "מושחתים, נמאסתם". היו הפגנות המוניות. התוצאה של התרגיל היתה שפרס הפסיד – לראשונה מזה 15 שנים כושלות – את הנהגת מפלגת העבודה לרבין, האיש שכביכול לא התלכלך. כיום כמעט לאיש לא אכפת, כבר אין טעם לכעס. נתניהו היה יכול ללכת לא רק בעקבות פומפיוס אלא גם בעקבות קליגולה, ולמנות את הסוס שלו לשר, וסביר שגם זה היה מחזיק כותרות רק יומיים.

שיטה שיש בה נתק כזה בין הנבחרים ובין הבוחרים, לא תחזיק זמן רב – ולו משום שהבוחרים אדישים ומיואשים כמעט כולם. אחד להם מי אוחז במושכות, כל זמן שגמר "כוכב דועך" משודר בזמן. נתניהו הצליח במקום שבו נכשלו שליטי רומא: הוא הרגיל את נתיניו לחיות לא על לחם וקרקסים, אלא על קרקסים בלבד. במצב כזה, אין באמת טעם בבחירות, אלא כאמצעי קלוש להענקת לגיטימציה לשלטון. אולי הגיע הזמן להפסיק את הפארסה הזו ולהודות שהיהודים, כמו הפלסטינים, טרם בשלים לשלטון עצמי.

(יוסי גורביץ)

קינתו של מנהיג כנופיה זוטר

סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".

מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.

הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".

כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.

שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).

מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".

אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.

לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ההזיה הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.

שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.

רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.

אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.

(יוסי גורביץ)

גְמַר גלעד שליט

צפו בתמונה הזו.

זו היתה הכותרת הראשית של וויינט, אתר החדשות הגדול בישראל, במשך רוב הערב אמש. שימו לב לניסוח. הוא לא מקרי. אין מקריות במשנה של הכותרת הראשית. מיטב העורכים עבדו עליה, ומישהו בכיר יותר עבר, הנהן, אולי תיקן משהו, ואישר.

אני לא יודע איך תגמר הגרוטסקה של עסקת שליט. אולי לא תהיה עסקה. אולי נתניהו – שנהג לקשור לעצמו כתרים כ"מר טרור" לא כל כך מזמן – ייבהל ברגע האחרון. ואולי תהיה: אולי שליט יחזור הביתה, והשעון יתחיל לתקתק אחורה, לציין את מותם המתקרב של כמה עשרות ישראלים. אולי אני באיזה אוטובוס, אולי אתם באיזו מסעדה, אולי אחיינית שלי באיזה ביקור מולדת. יש בינינו אנשים שלא יודעים זאת, אבל גורלם – מי בשריפה, מי בירי, מי בחנק, מי שלא בקיצו – נידון אתמול ב"שביעיה", גוף חורץ גורלות שאין לו שום סמכות חוקית. העיתונות, שהתגייסה כמעט כולה לקידום העסקה, לא משמיעה את הקול הזה. הוא נדחק לבלוגים.

למה? קודם כל, בגלל שזה מה שהאספסוף רוצה. זה מוכר עיתונים. דמעות וריגוש, כתב מפרסם כלשהו השבוע בכלכליסט (גילוי נאות וכו'), תמיד יביסו את הגאדג'ט החדיש ביותר. אז איזה סיכוי יש לעובדות קרות על הרצידיביזם של משוחררי העסקאות הקודמות? לעובדה שהמוג'אהידין של אפגניסטן בשנות השמונים הפכו לטרוריסטים מקצועיים, שייצאו את הטרור האיסלמי לרחבי העולם? אפילו הטרוריסטים שלנו לא תמיד בויתו. שמיר הלך למוסד, יהושע כהן – האיש שירה בברנדוט – הפך למאבטח של בן גוריון, בגין פלירטט עם התנקשות באדנאואר בעת הסכם השילומים, שילנסקי ניסה לפוצץ את משרד החוץ. ככה זה: מי שהתמכר לאבק שריפה ולריגושי השושו והדם, מתקשה להיגמל. והחברה הפלסטינית הרחק, הרחק מאחורינו בתחום.

אבל לא זה הנושא הפעם. הנושא הוא התקשורת. למה היא עטה כל כך על פרשת שליט? למה היא מסקרת, בעקביות, רק צד אחד של הוויכוח? ולא, זה לחלוטין לא מוגבל לוויינט. התשובה היא התמכרות לרייטינג. וויינט מסקר את הדיון ב"שביעיה" על העסקה המתגבשת כאילו היה הגמר של "כוכב דועך" או ערב הדחה באיזו תכנית "ריאליטי" בגלל שזה פעמון-פאבלוב שהאספסוף למד לרייר לצלילו.

השניים שלובים זה בזה, כמובן. הח"מ לא ראה מעודו פרק של "כוכב דועך", "הצרדות", "אח מתיילד" או כל תכנית ריאליטי אחרת – למעשה, אין כאן כלל טלוויזיה – ועדיין גיליתי לזוועתי שאני יכול במאמץ מועט, ובלי להעיק על גוגל, להזכר מי היו שלושת הזוכים הראשונים ב"כוכב" ומי הביס את מי ב"אח הגדול". ההצפה הבלתי פוסקת, הכותרות שזועקות גם אם אתה עושה הכל כדי לא להקליק עליהן, עושות את שלהן. המדיה מאלצת אותך להיות שותף להבליה.

ועסקת שליט הפכה לעוד הצבעת הדחה. שימו לב לניסוח של וויינט: "נתניהו ושריו הבכירים יכולים לשים הערב קץ ל-3.5 שנים בשבי, אבל שאלת המחיר ממשיכה להקשות על סיכום סופי…צפו כעת ב-ynet בשידור הישיר מלשכת ראש הממשלה." ההדגשות שלי. מה יש לנו פה? הנדנדה הקבועה של מתח. מי יודח? מי יישאר? מה תהיה ההחלטה הדרמטית? וכמובן, השורה התחתונה: "צפו כעת."

ומה כבר היה להם להראות שם, בשידור הישיר הזה? את הדיונים הרי הם לא יכלו להראות. מה הם רצו? הם רצו כניסות והם רצו תגובות. כניסות זה כסף, ותגובות (שמכניסות עוד כניסות) הן אמצעי להשגת כסף. לא היה להם מה להראות, הם ידעו שאין להם מה להראות, ולעזאזל – אני מוכן לחתום שגם מי שנכנס בכל זאת, ידע זאת גם הוא. לכן עטפו את הכלום הזה במלל דרמטי וריגושי. הכותרת אפילו לא מתייחסת לאפשרות שגלעד שליט מת (וזו אפשרות קיימת, אם כי קלושה), לאפשרות שישראל תסכים והחמאס דווקא לא (אפשרות לא כל כך קלושה), והיא לא מסתירה את מה שהיא רוצה ששביעיית הגמדים תעשה: תממש את היכולת שלה "לשים קץ ל-3.5 שנים בשבי". וכמובן, אף מילה על המחיר הסביר מאד של עסקת שליט – כמה עשרות הרוגים ישראלים. למה להרוס את המלודרמה סוחטת הדמעות, למה לשבש את השמחה.

וכאשר יתרחשו הפיגועים האלה, התקשורת תחגוג גם עליהם. היא תפרסם את תמונות הקורבנות ותראיין את קרוביהם, תסחוט כל טיפה של חמלה וכל אפשרות של קיטש. כי זה מכניס, וזה גורר תגובות, ושניהם אומרים כסף.

עכשיו, צריך שניים לטנגו הזה. התקשורת מוכרת סחורה נמוכה – רגש נקי כמעט, קתרזיס בהמשכים – אבל היא עושה את זה כי זו החלטה עסקית נבונה. אין מה לעשות, עיתון שיטפל בפרשת גלעד שליט בקור הנדרש ממקבל החלטות, למשל, ימכור פחות מצהובון שימרח תמונות של אביבה שליט. ויצוין שאין לי שום דבר נגד אביבה שליט: במקומה, גם אני הייתי מחלץ את בני, ושייפלו השמיים. אבל בדיוק בשל כך אסור לה לקבל את ההחלטות, ובדיוק בשל כך אסור לעיתונות – שמתיימרת, או לפחות אמורה להתיימר, לאחריות ציבורית – להפוך את עצמה לשופרה.

תמיד היו סמרטוטנים. לצד הטיימס הלונדוני תמיד היו כמה עשרות עיתונים שמכרו סיפורי נפלאות. לצד היצירות הגדולות של התקופה הוויקטוריאנית היו רומנים למשרתות בשני פני. הבעיה היא המינון, ומאז עליית הטלוויזיה המינון השתנה בבירור ובחדות לטובת הבידור. רצינות פשוט לא עוברת מסך. אולי זה הריצוד. אולי זה משך הריכוז היורד והולך. אני לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת בחביתה הזו, אבל עיתונות שהפסיקה לראות את תפקידה כיידוע הציבור – וכן, מדי פעם גם בחינוכו – ושיותר ויותר הופכת לעוד אמצעי בידור, לא רק מועלת בתפקידה: היא מקדמת את חיסולה של הדמוקרטיה, שאמורה קודם כל להיות שלטונם של האזרחים השקולים, ואת החלפתה באוליגרכיה חדשה. היא יוצרת, בפרפרזה על אייזנהאואר, תשלובת בידורית-עסקית: המבדר מחליף את החשוב משום שהחשוב לא רווחי.

התוצאה היא יצירת ציבור בוחרים מתיילד, שטועה לחשוב שהצבעה ב-SMS שוות ערך להצבעה בקלפי, ושרואה (כפי שקרה לאחרונה בבריטניה) בהבסה של שיבוט-כוכב-נולד כלשהו בתכנית מסחרית לעילא הישג בעל חשיבות. ישראל, כמו כמעט כל מדינה אחרת, היא רפובליקה; מקור המילה הוא הביטוי הלטיני res publica, "ענייני הציבור". התקשורת, במובן הקלאסי של המילה – ואנחנו תמיד חוזרים לרפורמיסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשמגיע השלב הזה – היתה אמורה לאפשר לציבור לכלכל בתבונה את ענייניו; לספק לו את המידע ההכרחי. זה רחוק מלהיות המצב כעת.

כשהציבור פורש מענייני הציבור, הוא משאיר אותם לבעלי עניין ולאקטיביסטים. כשהתקשורת הופכת ממקדמת ענייני הציבור למשכיחה שלהם, צריך לתהות אם יש בה עוד צורך, או שהיא ממשיכה את קיומה מכוח האינרציה וכספיהם של בעלי עניין, ואז צריכים האזרחים החופשיים להתחיל להתייחס אליה כאל עוד זרוע עוינת של האוליגרכיה.

(יוסי גורביץ)

ריקודה של חסידות אושוויצים

זה נראה כמו מהתלה נהדרת: מישהו התגנב למחנה ההשמדה אושוויץ ביום שישי בבוקר, ניצל את פרק הזמן שבו לא היה פטרול במקום, והסתלק עם השלט המפורסם – "העבודה משחררת" – שתלוי בכניסה.

אין לדעת מי אחראי למעשה. בישראל מיהרו להאשים אנטישמים. אם כן, זה אנטישמי משקיען במיוחד. בדרך כלל הם לא עוברים את שלב הבירה והמיני-פוגרום באנשים שקיומם מזכיר להם את נחיתותם הטבעית. אחרים טענו שמדובר בגנבי מתכות, שזה קצת מופרך – שום גנב מתכות, אפילו היה סקרלט פימפרנל בנשמתו, לא היה רוצה דווקא את 40 הקילוגרמים האלה. סביר שמכוניתו של מפכ"ל המשטרה הפולנית מוגנת פחות. בטוקבקים היו מי שמיהרו להאשים את האיראנים, שכביכול גנבו את השלט כדי לתלות אותו מעל לאיזה מתקן גרעיני. כנראה שיסתבר בסופו של דבר שמדובר באספן מעורער משהו, או במישהו שחשב שיוכל למצוא אספן מעורער כזה.

אישית, אני רוצה להאמין שמדובר באמן מחאה נדיר, שהצליח במעשה מבריק אחד לחשוף את כל הצביעות וההיסטריה שבפולחן השואה. ומילת הרגעה למאמינים הפגועים: העולם לא הגיע לקיצו, יש עוד שלט כזה במחנה הריכוז זקסנהאוזן.

* * * * *

האירוע הזה מדגים עד כמה הפכה תפיסת השואה בישראל לחלק כל כך מרכזי מן הזהות, עד שהיא הפכה בעצם לתחליף דת. הידיעה על גניבת השלט התקבלה בישראל בפלצות והיסטריה. הנשיא פרס נער, השר יולי אדלשטיין (תודו ששכחתם שהוא קיים) גער, וסילבן שלום פער את פי האתון שלו והודיע שמדובר ב… חילול קודש. לא פחות. הסרתו של שלט שנוצר בעבודת כפיה של אסירים, וששימש כשער הכניסה לאחד מאתרי הרצח הגדולים בהיסטוריה, הפכה לפגיעה בקודש.

ואכן, הישראלים מתנהגים כעדת חסידי אושוויצים. הם החליפו מזמן את הסמלים במציאות. גניבתו של שלט הרעידה את אמות הסיפים, אבל העובדה שישראל גזלה במשך שנים את כספי ניצולי השואה, שבנקים בישראל עדיין מחזיקים בכסף גזול ועושים ככל יכולתם שלא להחזיר את הגזילה, תוך שהם נשענים על העובדה הצינית שבכל יום יש פחות אנשים שזכאים לכספים – אלה לא גרמו לריגוש כזה. כותרות הקשורות לשלט – התבטאויותיהם הנפוחות והנלעגות של בכירים ישראלים, בעיקר, אבל גם הידיעות על הפאניקה שאחזה בפולין – מילאו את אתרי החדשות שלנו, והידיעה על הגניבה היתה הידיעה הראשית של הסמרטוטון החינמי "ישראל היום". אמנם, יש רגליים לסברה שזו היתה הכותרת משום שהכותרת של שאר העיתונים היתה מסיבה צער רב לראש ממשלתנו, דבר שהמו"ל רוצה להמנע ממנו בכל מחיר, אבל זו היתה כותרת פטריוטית לעילא.

קולו של סילבן שלום – "קריקטורה של שר חוץ" כהגדרתו הקולעת של אהוד אולמרט – לא נשמע בשעה שאולמרט וממשלתו החליטו להקציב לקשישים נזקקים ניצולי שואה 83 שקלים נוספים בחודש. גם את יולי אדלשטיין לא שמעתי אז. פרופ' חנה יבלונקה ניסתה יפה להחזיר את השפיות לדיון, תוך ציון העובדות הללו, אבל כנראה ללא הצלחה.

הטענה המטומטמת ביותר שהועלתה לאחר גניבת השלט היתה שזו "פגיעה בזכר השואה". כמה חסר עמוד שדרה, או תבונה מינימלית, צריך אדם להיות כדי להעלות טענה כזו? מטרבלינקה לא נותר דבר, רק העצים המפורסמים, ואף על פי כן לאף אדם הגון אין צל של ספק באשר לפשעים שבוצעו בה. בבלזץ נרצחו יותר מ-400,000 יהודים, ורק שלושה הצליחו להמלט ממנו; לא נותר ממנו כמעט דבר, ואף על פי כן ההיסטוריה זוכרת אותו (אם גם לא הדמיון). כך אירע גם לחלמנו. רק מי שסבור – כמו חובשי הכיפות, מכחישי שואה סדרתיים – שההיסטוריות של אירועי השואה נזילה וחסרת בסיס כמו מעמד הר סיני המיתולוגי, יכול לחשוב שההיסטוריה תנזק כתוצאה מגניבתו של שלט; ונניח לעובדה שהתיעוד הנרחב על הגניבה מעיד כאלף עדים על קיומו הארוך. אם כבר, העובדה שמיד הועמד במקום השלט שלט חלופי שהוכן מראש, היא זו שתשמש כתחמושת בידיהם של מכחישי שואה; מי שמעניק חשיבות עצומה שכזו למוצגים בני חלוף, שאינו מוכן לקבל אמת אלא אם הוא יכול למשש אותה, ימצא את עצמו בבעיה ניכרת כאשר המוצגים יחלפו – כדרך הטבע – מן העולם.

הטון הצורם ביותר בכל הפרשה היתה האדנות שבה הרשו ישראלים לעצמם להתייחס לפולין ולריבונותה. מהבחינה הצרה ביותר, לישראל אין שום זכות דיבור בפרשה: אושוויץ, כידוע, לא נמצא בישראל, והמקום הפסיק לשמש כמוקד ג'נוסייד שלוש שנים ויותר לפני עצם הקמתה של ישראל.

אבל שרים ישראלים כמו יולי אדלשטיין הרשו לעצמם לנזוף במשטרת פולין, וראש ממשלתנו היקר הודיע שהוא "מזועזע" וקרא לפולנים "לפעול כדי למצוא את הפושעים המעוותים הללו, אשר חיללו מקום בו נרצחו למעלה ממיליון יהודים". נתניהו, כמו רוב הישראלים, שכח – או העדיף לשכוח – שבאושוויץ נרצחו גם כ-150 אלף פולנים. הם, לכאורה, לא חלק מהסיפור.

אושוויץ, בכלל, נראה יותר ויותר כמו שטח כבוש ישראלי – והישראלים מתייחסים אליו ככזה. אושוויץ מרכזית לישראלים לא פחות מירושלים. לא רק בני נוער עולים לרגל לתאי הגזים שבו, כדי להיוולד בהם מחדש; כך עושים גם חיילים וקצינים. חיל האוויר עורך מטס בשמיו. צעירים ישראלים הולכים לאירועי "מצעד החיים" – כמה אורווליאני השם הזה! – כשהם עטופים בהתרסה בדגל ישראל. ההתרסה הזו מכוונת: מטרתה להראות ש"לא הצליחו להשמיד אותנו". כלפי מי ההתרסה הזו מכוונת? לא כלפי הגרמנים, אלא כלפי הפולנים. הם, כביכול, הרשעים בסיפור, והסיפורים על התגרויות ותקיפות מצד ישראלים במקום, לעיתים שיכורים, כלפי פולנים מתרבים והולכים.

נשכחת העובדה – אם אי פעם הופנמה – שהפולנים היו מקורבנותיהם העיקריים של הנאצים, שרצחו שני מיליונים מהם לפחות. נשכחת העובדה שממשלת פולין התעקשה, במשך עשורים, שלא להבחין בין אזרחיה הנוצרים והיהודים שנטבחו על ידי הפולש הזר. נשכחת כל המורכבות ההיסטורית, כל העווית שאחזה באירופה ודרשה ממנה לבחור בין היטלר וסטאלין, וכיצד, כדבריו של טלמון, נמעכו היהודים בין שתי אבני הריחיים הללו; כי אנחנו לא דשים בהיסטוריה אלא בתיאולוגיה.

הזכרון תמיד הוא פוליטי. בישראל אין זוכרים, אין זוכרים בפקודה, את עברה הנוצרי של פלסטינה, את מאות שנות השלטון הביזנטי; בישראל שוכחים, בפקודה, את עברה המוסלמי של פלסטינה, ודאי את זה של פלסטינה של המאה ה-20; בגלל זה ארגונים כמו "זוכרות", שמזכירים היכן עמדו פה כפרים פלסטיניים, הם עוכרי שלווה כל כך. הם מחזירים אל הזכרון את מה שהקולקטיב החליט להדחיק.

סיפור גניבת השלט מראה עד כמה התעוות זכרון השואה בישראל, איך סמלים הפכו לתחליפי מציאות והפגיעה בהם הפכה לפגיעה בישראלים. זכרון השואה המעוות הוא יצירה מובהקת של השלטון, שמטרתו לשכנע את הישראלים שלמרות שהם חיים בחרא של מדינה ושהממשלה לא מתכוונת לעשות שום דבר בנידון, בחוץ בכל זאת רע יותר – בחוץ יש נאצים ואנטישמים. רציחתם של מיליוני אנשים, שדבר לא היה להם עם ישראל, משמשת כבר שישים שנה ויותר כתירוץ לכל מעשה עוולה, ו"אושוויץ" – התעתוע שהחליף את מחנה ההשמדה – הוא מקום הפולחן העיקרי. "כל ישראלי צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", אמר הפוליטרוק הראשי לשעבר של צה"ל, אלעזר שטרן, ואף אחד לא מחה. כך הישראלים כולם צריכים להיות צרובי טראומה, כאלה שגניבתו של שלט נוגעת מיד בעצביהם החשופים ומקפיצה אותם. חזרה על טראומה, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, איננה מאפשרת להבריא – והרושם המתקבל הוא שסוכני הזכרון הרשמיים שלנו אינם רוצים שנבריא.

את הפסיכוזה הזו צריך לפרק, והדרך לפרק אותה היא להפסיק עם פולחן זכרון הארס, ולהחליף אותו בשכחה בריאה. יש להחזיר את השואה אל ההיסטוריה ואל ספרי ההיסטוריה; להעביר אותה מחוויה – דוגמת הלידה מחדש בתאי הגזים, שכה רבים מדווחים עליה – לידיעה. לידיעה שיש להפנים, ולזכור רק כשצריך – כלומר, לשכוח במשך רוב הזמן.

וזה כמובן לא יקרה, ודימויים של אירועים שהתרחשו לפני שרוב מוחלט של האוכלוסיה הישראלית נולד ימשיכו להלך בחלל הישראלי, ממשיים יותר מעובדת עוניים של הניצולים ומהתעמרותה של הממשלה היהודית בהם, ומחפשים להם פורקן בפנטזיות נקמה. מה, הרי. תכליתם של המצעדים הללו, של המטסים ההם, מעל רמפת הסלקציה? לומר לעצמנו שהפעם זה לא יקרה, שהפעם יש לנו צבא, ושהפעם נקרע את האם-אמא של מי שרק יחשוב מחשבות כאלה עלינו. ועל כן, כשיהיה איום – וישראל חיה במקום רווי איומים – הוא יתפרש תמיד כאיום של השמדה, כל נסראללה ייראה כהיטלר משודרג וכל קבוצת פרטיזנים פלסטינית תיראה כיורשת המיידית של האיינזצגרופה. ואנחנו, מוכי טראומה, נמשיך לנהל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה – עד שלעולם יימאס, וזה כנראה יקרה מוקדם משחושבים. וכך מכניס אותנו זכר השואה למעגל של שנאה ועוול – שעשוי, אירונית, להסתיים בקריסתה של המדינה שנשבעה שלה זה לא יקרה.

וכמובן, הצבעה על כך הנקודות הללו היא, בפי החסידים השוטים, הכחשת שואה – כאילו אין הבדל בין האירועים ובין תדמיתם, בין מה שהיה ובין הניפוח המכוון של אירועים היסטוריים והנסיון לכפות אותם על הממשות. אפשר להבין את החסידים – אין להם זהות אחרת אלא זו שציין שטרן. אין מהות ליהדותם אלא כזו של ניצול-נאציזם-בכוח, גם אם מעולם לא ראה אנטישמי של ממש.

ריקודה הקדוש של עדת חסידי אושוויצים צפוי, על כן, להמשך ללא הפרעה.

(יוסי גורביץ)

לנו או לצרינו?

בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק כ"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם כזה פסול, אבל זה כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" היה חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: מגמות

אני אגלה לכם סוד קטן. גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב. ואני חושב שזה נכון לכל אחד ואחת. למעשה, אם יש מישהו שאין לו שום קווים אדומים וימלא כל פקודה בכל מצב, צריך לקשור אותו בחדר מרופד, יחד עם הקב"ן שהרשה לו להתגייס וההורים שגידלו אותו. אחד מהדברים שהופכים חברה דמוקרטית לגמישה מספיק לספוג זעזועים זה סובלנות יחסית להפרת חוק אידיאולוגית מתונה. זה יכול להיות חסימת כבישים תוך כדי הפגנה, לקשור את עצמך לטרקטור כדי למנוע הריסת בית, או לסרב פקודה בצבא. החוק צריך לגבות מחיר על דברים כאלה, כדי להבטיח שאנשים יעשו אותם רק אם משהו ממש חשוב להם ולא סתם כי בא להם, וזה גם ברומטר ציבורי למידת הלגיטימציה שהשלטון מקבל מהציבור. דמוקרטיה, במהותה, היא מערכת וולונטרית, ואם הרבה אנשים מוכנים לעבור על החוק, ולשלם מחיר אישי, סימן שיש בעיה. פה זה נגמר, וכל הטיעונים ממשפחת ה-"זה לא אותו דבר כי השמאלנים עושים את זה מתוך [השלם את החסר] ואילו הימנים עושים את זה בגלל [השלם את החסר]" פשוט לא מעניינים. ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה, וגם שמאלנים וימנים עושים את זה.

אין שום דרך, בהגדרה, לקבוע מתי זה "בסדר" לעבור על החוק. כשמדינה מטאטאת את השאלות הקיומיות שלה מתחת לשטיח במשך שישים שנה, ולא מוכנה לקבל שום החלטה לכאן או לכאן, אין מה להתפלא שיותר ויותר קבוצות מוצאות את עצמן מחוץ למיינסטרים ומנסות למשוך את השמיכה אליהן, על חשבון מי שנמצא בצד השני של המיטה. לא ברור איך ומתי ציות הפך ל"אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטיה הישראלית היא לא ממש דמוקרטיה, ואם היא היתה, לא ציות עיוור לפקודות היה האושיה שלה. כיבוד החוק בגלל הלגיטימציה שהאזרח מעניק לשלטון, בתמורה לזה שהוא מייצג אותו, כן. ציות עיוור, לא.

הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהוא לא צריך לשלם מחיר על סרבנותו. כבר נטחן עד דק שזה בסדר גמור לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, כי הרב מלמד יכול להטיף למה שבא לו חוץ מאלימות, אבל הצבא לא חייב לעבוד איתו ולשלם לו אם זה לא מתאים לו. וכן, אם הצבא חושב שפרופסורים באוניברסיטה שמטיפים לסרבנות מהווים בעיה מבחינתו, הוא לא חייב לשלוח חיילים ללימודים אצלם. משום מה, אני לא חושב שפרופסור צימרמן, שאמר פעם מעל הקתדרה שהוא לא יאשר מועד ג' למי שהיה במילואים בשטחים, אבל כן יאשר מועד ג' למי שישב בכלא על סירוב לשרת בשטחים, יתעקש על זה שצה"ל ישלח חיילים להתחנך דווקא אצלו או ידרוש עבורם שירות מקוצר, וזאת למרות שאני בטוח שהוא היה שמח להשפיע על דמותו של צה"ל לא פחות מאשר הרב מלמד. למה הצבא מפחד מישיבות הסדר ולא מפחד מאוניברסיטאות זה בעיקר העסק שלו. יכול להיות שזה בגלל שהאוניברסיטה לא מכינה צעירים לשירות צבאי, והלימודים בה לא נחשבים כחלק מהשירות עצמו. יכול להיות שזה בגלל שבישיבה יש סמכות רוחנית עליונה ולשום פרופסור אין סמכות כזאת. יכול להיות שזה בגלל שאת החילונים צריך לשכנע אחד אחד לקום מהכורסא, ואילו אצל המתנחלים פשוט מרוקנים את האולפנא, מעלים אותם על אוטובוס של המועצה המקומית ואודרוב להפגנה. אולי זה בגלל שמתנחלים נזכרים שהם אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית רק כשלמישהו יש טענות אליהם, ובשאר הזמן הם "ציבור", ולא סתם ציבור אלא כזה שחושב שהאינדיבידואלים שמרכיבים אותו צריכים לקבל יחס מועדף לאור ה"תרומה" שהציבור תורם, לדעתם הבלתי משוחדת, למדינה.

בסופו של דבר, השיח ה"סרבני" , ובטח השיח ה"דמוקרטי" של הימין, הוא שיח שקרי. רב חרד"לי מבין ומתעניין בדמוקרטיה בערך כמו שאני מבין ומתעניין בהלכות פתיחת קופסת שימורים בשבת. הנושא האמיתי הוא לא הזכות לסרב, ולשלם את המחיר, אלא רצונם של טיפוסים כמו מלמד לקבוע מהי המדינה הזאת. מלמד לא כועס על זה שסותמים לו את הפה, אלא על זה שמפריעים לו לעצב את הצבא בצלמו ובדמותו, ובתנאיו שלו. הציבור החרד"לי יצא למאבק על דמותה של המדינה, וצה"ל הוא החזית, הנתיב של קבוצה שולית אל לב המיינסטרים. זאת הסיבה לנהירה של דתיים לקצונה וליחידות מובחרות. ואז באה הדרישה להדיר נשים כדי שהמסגרת תתאים להם, אחר כך, הרבנות הצבאית משתלטת על נושא החינוך והסברת מטרות הלחימה, ומספרת לחיילים שהם לא נשלחו בפקודת הממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות או ביטחוניות כאלה ואחרות, אלא משתתפים בג'יהאד על שלמות ארץ ישראל. ועכשיו הדרישה היא שצה"ל יכפיף את עצמו לסייגים פוליטיים שמתחפשים לרגישות דתית, תוך האשמה אורווליאנית לגמרי שהמתנגדים להם נגועים ב"שיקולים פוליטיים". וברגע שכל זה מצליח בצבא, אפשר להמשיך הלאה.

זאת לא קונספירציה, רבנים מזוקנים לא ישבו בחדר אפוף עשן ותכננו את זה, אבל זאת מגמה קיימת ומובהקת, ומה שאנחנו רואים זאת רק ההתחלה. מה שהציבור רק מתחיל לקלוט, זה שיש כאן ויכוח מהותי ונוקב על מהי המדינה. לא על צביונה או דמותה של המדינה, אלא על השאלה האם המדינה היא המכשיר של האזרחים בשירות האינטרסים שלהם, כפי שהם מבינים אותם, או מכשיר בידי אלוהים בשירות תוכניתו להביא את הגאולה לעם הנבחר. הימין הדתי לא חושב שצריך לנהל את הויכוח, אולי זה קצת דמוקרטי מדי בשבילם והם פשוט מעדיפים לעשות ולא לדבר. כך או כך, לא מפתיע לראות זאת אצל מי שחושבים שהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ועכשיו הכושי יכול ללכת. ושאר הציבור משחק את המשחק ומתעסק בויכוחי סרק על סרבנות וחסימת כבישים, שלא לדבר על שטויות כמו איזה ציבור "תורם" יותר למדינה.

אבל ליד כל מגמה יש את המגמה ההפוכה. ראינו את זה קורה בשמאל. כשהחלקים הרדיקליים שלו הקצינו, נסחפו לעולם של הפשטות פוסט-מודרניסטיות בגרוש והתדרדרו להתבטלות בפני לאומנות ערבית ופונדמנטליזם איסלאמי, הופיעו מגמות של שמאלנים שלא מסתדרים עם שמאלנים ומחפשים להגדיר את עצמם מחדש. מגמה דומה, אם כי קבורה עמוק מתחת לפני השטח, קיימת גם בציבור הדתי-לאומי. הפנטזיה המסורתית להחזיק את החבל משתי קצותיו הופכת לקשה יותר לתחזוקה עם הצפת הסתירות המובנות במדינה הזאת. כך שאני צופה שתהליך של הגדרה עצמית מחדש יתחיל גם בחלקים של הציבור הזה, ואני רואה שם פוטנציאל מעורפל לכמה תשובות טובות שאף אחד אחר לא יכול לתת.

אולי אם הם לא היו מזלזלים בציבור החילוני-דמוקרטי כחסר ערכים משל עצמו, טוב רק בשביל להיות "חמורו של משיח", והיו מפנים את הלהט המהפכני שלהם להתחדשות יהודית שכוללת לא רק אותם, במקום לכיבוש קברי אבות ונקמה בגויים, דברים היו נראים אחרת. עד ששחקן חדש כזה לא יופיע בזירה, אנחנו משחקים משחק סכום אפס, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.

(שלום בוגוסלבסקי)

מוכיחים את כל מה שנאמר עליהם: שבע הערות על פרשת "הר ברכה"

נו. אהוד ברק הפתיע אותי כשהודיע שהוא מבטל את ההסדר עם ישיבתו של אליעזר מלמד, "הר הברכה". לא האמנתי שלפחדן הסדרתי הזה יהיה את האומץ, שהנמושה תגדל עמוד שדרה. כל זה בערבון מוגבל, כמובן: הרי כפי שהכריז ברק בשעתו על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שדעך אותה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והוריד אותה לחלוטין מסדר היום של הממשלה ביום ראשון, אין להתפלא אם ישנה מחר את דעתו. יש כבר מי שעומל על כך.

לעמוד על קנקנו של אליעזר מלמד יותר טוב משעשה תומר פרסיקו כבר לא אצליח, ובכל זאת צריך לומר כמה מילים על המהומה. ראשית, בניגוד ליבבות, הישיבה לא נסגרה ואף אחד לא סתם לאליעזר מלמד את הפה. סגרו לו את השיבר של ההכנסות, זה כן. מעתה יצטרך הזקן הממרא לקרוא לחיילים לסרב פקודה ולומר שהוא בעד החיילים שהניפו כרזות המרדה תוך שהוא נגד הנפת הכרזות על חשבונו, ולא על חשבון משרד הבטחון. זה כואב, אכן, אבל ארץ ישראל נקנית ביסורים. תחיה עם זה ותפסיק ליילל.

שנית, מניין תלמידיה של "הר הברכה" עומד על כשני תריסרים או מעט יותר. אפילו אם נאמר שכל אחד מהם חזק כשמשון, מלומד במלחמה כיהודה המכבי, חסר מעצורים כיוחנן מגוש חלב, פסיכי כמו בר כוזיבא, וכוחו רב לו בהרג חסרי ישע עד כדי שלמדרגת "מקדשי השם" של תתנ"ו טיפס, עדיין סביר שצה"ל יחזיק מעמד בלעדיהם. אגב, למה "בלעדיהם"? מה קרה, כבר אין חוק גיוס חובה? אה, כן, שכחתי – הם הסדרניקים. החוק לא חל עליהם.

שלישית, מספיק כבר עם הקשקוש על "פגיעה בחופש האקדמי" של מלמד. ישיבה איננה אוניברסיטה ולרבנים אין חופש אקדמי. שלוש שאלות: מה המאמר האחרון שפרסם מלמד, שזכה ל-peer review? על פי אילו קריטריונים אקדמיים ממנה מלמד את רבני הישיבה שלו? ושלישית ואחרונה, כמה "חופש אקדמי" יעניק מלמד לאחד הרבנים האלה, אילו יחליט הלז בוקר אחד שבעצם, הצדוקים צדקו ושכל דברי הרבנים מהם והלאה טעות? אמנם, המוטו הלאומי של חובשי הכיפות הסרוגות הוא מזמן "עושי מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס", אבל זו כבר הגזמה אפילו בסטנדרטים (הכפולים) שלהם.

רביעית, קודם להכרזת ברק אתמול, הודיעו "מקורביו" של מלמד ש"ברק שכח שהרבנים לא עובדים אצלו". בהתחשב בכך שברק משלם את משכורותיהם, ושניהול ישיבת הסדר הוא עסק מכניס למדי, מישהו היה צריך להגיד להם שהם טועים.

חמישית, תוך פחות מ-12 שעות מרגע ההכרזה של ברק על כך שישיבת "הר ברכה" הופכת לישיבה גבוהה מן המניין, כבר נאספו 60 חתימות של בוגרי הסדר שמחו על כך והודיעו על סרבנות עתידית. עד הערב, הבנתי, כבר עלה מספר החותמים ל-100. מצד אחד, זה די מעט בהתחשב במספרם הכולל של בוגרי ההסדר, אבל מצד שני תחשבו מה היה קורה אם החבר'ה האלה היו מקובצים על מדים ונשק, ותבינו את כל הפוטנציאל הממולכד של פלוגות פוליטיות. בשנים האחרונות דרשו בחורי הישיבות מצה"ל פעם אחר פעם להתיישר אליהם, ובעיקר דרשו את הדרתן של נשים, במיוחד מתפקידי פיקוד. נהגו לומר לנו ש"הכיפות הסרוגות" הן "הגשר בין החילונים והדתיים". בהתחשב בכך שמדובר בקבוצה שמתעקשת להפוך את צה"ל למיני-טאליבאן, אולי עדיף לפוצץ את הגשר.

שישית, המתנחלים כבר הפסיקו להעמיד פנים שהם לא סוסים טרויאניים. לא מדובר רק ב"או שתתנו לנו כל מה שאנחנו רוצים או ששוברים את הכלים ולא משחקים" של בחורי הסדר: כרוזים שמופצים לאחרונה בהתנחלויות מאשימים את הפקחים בגדה שבניגוד לימים עברו, בהם הפקחים המתנחלים פועלים לפגיעה בפלסטינים ולגזילת אדמות, הרי שכעת הם התדרדרו לשת"פ עם ממשלת ישראל, רחמנא ליצלן, ושוב אינם עושים את תפקידם כיאות. כמקובל בעדות הדובון והעוזי, כותבי הכרוזים לא הסתפקו ביללות – אם כי זה בלי שום ספק הפורטה של המגזר, שסובל מהשילוב המוכר של תחושת גדלות מעורבת בתחושת נחיתות מוצדקת – אלא עברו לקללות ("קאפו") ולאיומים מרומזים ומרומזים פחות. ביום שישי ניסו מתנחלים להצית מסגד, גירסה חיוורת של פיצוץ מסגדי הר הבית (זוכרים? לא?), שגם היא היתה אמורה להצית מלחמת דת. כשזמביש והחבר'ה (קראו לו פרידמן אז, הוא שינה שם, מעניין למה) הלכו לפוצץ את המסגדים, ובדרך מלכדו אוטובוסים של פלסטינים, גוש אמונים התנער. אמנם, הוא התנער למחצה, התנער בליווי הקריצה המוכרת, התנער בתוספת הטענה שהאשמה היא של הממשלה, שגרמה לאנשים טובים ומוכי יהוה כאלה לנקוט בשיטות אלימות שרצוי לעיתים לגנות, אבל התנער. הפעם כבר לא ממש טורחים, אלא עוברים ישירות לתיאוריית קונספירציה – כזו, למשל, שקידם הרב הראשי (ההוא מהמתנות והמעשים המגונים, לא ההוא מהחטיפה והתקיפה).

שביעית ואירונית, ראוי לציין שחובשי הכיפות רכבו היטב על הגל המיליטריסטי של השנתיים האחרונות, והיו הראשונים לגנות "משתמטים", תוך שהם מנפנפים בגאווה בשירותם הצבאי המהולל. אלא שמסתבר שלנמר הרעב הזה, הכמעט חצי שירות שלהם נראה דומה באופן חשוד לאפס שירות של החרדים. ומסתבר שהיללות שלהם על כך שהשירות שלהם "איכותי" יותר ולכן הכמעט-חצי שלהם חשוב כפליים מזה של החילוני הממוצע, לא עושות רושם טוב במיוחד על המיליטריסטים מן השורה. הנמר הזה, אחרי הכל, הוא הכוח שעומד מאחורי ברק – השנאה לכל מי שלא הכפיף עצמו לעבדות המדינה, ביחידה קרבית, במשך שלוש שנים. ועל זה כבר נאמר, כורה בור, בו יפול.

(יוסי גורביץ)

לעת אכין מטבח

כשקראתי, לפני כחודש, את הפסיקה ב"תורת המלך" שקבעה ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים," היא הזכירה לי משהו. לא זכרתי מה. זה עמד על קצה הלשון זמן רב, ואז השתחרר: אסטיאנקס.

* * * * *

באיליאדה מתואר אסטיאנקס כתינוק, בנם של הקטור ואנדרומאכה. שמו האמיתי, זה שנתן לו אביו, הוא סקמנדריוס, אבל השם אסטיאנקס – "מגן העיר" – על שם אביו. גורלו לא מצוין בכתבים ההומריים (אם כי אנדרומאכה, לאחר מותו של הקטור, מתארת את גורלו מכמיר הלב של יתום), אך בכתבים הבתר-הומריים נטען כי לאחר חורבנה של טרויה, הורה אודיסאוס על רצח הפעוט, משום שחשש כי יקום לנקום את מות אביו.

רצח אסטיאנקס מועמד במרכז הטרגדיה של אוריפידס, "נשות טרויה". יש להתעכב עליו. "נשות טרויה" נכתב ב-415, זמן קצר לפני שאתונה יצאה להרפתקה הסופנית שלה בסיקיליה, וזמן קצר לאחר כיבוש מלוס על ידי האתונאים, כיבוש שנתפס כשערורייתי.

ההיסטוריה של מלחמות הפלופונס של תוקדידס בנויה כטרגדיה; היא מתארת את שקיעתה ונפילתה של הדמוקרטיה האתונאית. רגע השיא של אתונה מגיע בנאום ההלוויה של פריקלס, בספר השני. בספר השלישי, יורדים האתונאים למדרגתם של הספרטנים – שהשמידו, באותו הספר, את אוכלוסייתה של פלטייאה, באופן מנוול במיוחד – ומורים על השמדת האוכלוסיה של האי המורד לסבוס. אבל אחרי שהחליטה האסיפה, בדרישת הדמגוג קליאון, על הרצח, קרה משהו מוזר; האתונאים חשו שההחלטה הזו נפשעת, וכינסו אסיפה שניה כדי לדון בהחלטתם. אזרח בשם דיאודוטוס בן אאוקראטיס נשא נאום שבו שכנע את האתונאים שאין זה משום האינטרס שלהם להשמיד את אוכלוסיית לסבוס, וספינה מהירה יצאה עם פקודתה החדשה של האסיפה, האוסרת על הטבח.

זה היה ב-427. 11 שנים לאחר מכן, התדרדרותה של הפוליטיאה האתונאית גרועה עוד יותר. בחריגה חסרת תקדים, שאיננה חוזרת לאחר מכן, מתאר תוקידידס את המשא ומתן בין האתונאים ובין תושבי מלוס לא כרצף סיפורי, כמנהגו, אלא כדיאלוג. המיליים הבהירו שהם שומרים על נייטרליות במלחמה הגדולה, שהם אינם אויביה של אתונה, ושאינם רוצים במלחמה; האתונים התעקשו על כניעה מוחלטת שלהם, או שיחריבו את העיר בחרב. הם הבהירו ששלטונם הוא זה של החרב העירומה: "אנו עצמנו לא נשתמש במליצות נאות, שאנו שולטים בדין, משום שמיגרנו את הפרסי, או שאנו באילם עליכם עכשיו משום שנעשה לנו עוול, ולא נגבב עליכם המון מילים, שאין איש נותן בהן אמון… אתם ואנו נאמר מה שאנו חושבים באמת, ונשאף להשיג את מה שניתן להשיג, שכן אתם יודעים כמונו שבעניינים האנושיים הצדק בא על אשורו רק כשכוח הכפיה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם." (ספר חמישי, פט', תרגום א.א. הלוי).

תושבי מלוס סירבו להכנע, התנהל מצור ארוך, ובסיומו כבשו האתונאים את העיר, טבחו את כל הגברים הלוחמים, כבשו את הנשים והילדים לעבדות, ושלחו מתנחלים אתונאים למלוס. מספר גדול של שפחות ממלוס הגיע לשווקים של אתונה. בחגיגות הדיוניסיה הבאות, בשנת 415, העלה אוריפידס את "נשות טרויה".

* * * * *

יחסו של אוריפידס לנשים נחשב לשלילי. "איפיגניה באאוליס" שלו, שבו מתנדבת איפיגניה להקריב את עצמה ובלבד שהצבא היווני יוכל להפליג למלחמה, נחשב לנקודת שפל. התפיסה הזו היתה כה רווחת, עד שהקומיקאי אריסטופנס ביסס עליה מחזה שלם, "התסמופוריות". הוא חורג מהתפיסה הזו לחלוטין ב"נשות טרויה".

האתונים, כיוונים אחרים, העריצו את כתבי הומרוס, ואף שהוא היה מסוגל לגלות הומניזם –

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער ודמעיו על לחייו ועפעפיו,

כאשה הבוכה בכי תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו,

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותישא קול ילל נורא, אך המה

אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו ערפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בנכר,

ונבלו לחייה הנאות מעצר יגונים וצער –

ככה נגרו מעיני אדיפוס דמעותיו של חמלה.

(אודיסיאה, שיר שמיני, 521 והלאה, תרגום טשרניחובסקי)

– הרי שההבלחות הללו נדירות בין תיאורי הגבורה והמאצ'ואיזם. כתבי הומרוס, ומלחמת טרויה במיוחד, שימשו לעיתים קרובות כרקע למחזות פטריוטיים באתונה (כמו, למשל, "איפיגניה באאוליס" שכבר הוזכר).

אוריפידס הופך את המוסר על ראשו. "נשות טרויה" לא מתואר מנקודת המבט המקובלת, של הרוס יווני; הוא מתואר מנקודת מבטן של ארבע הנשים שקוננו על מותו של הקטור – אנדרומאכה, אשתו; הֵקַאבֵה, אמו; קסאנדרה, אחותו; והלנה.

החיילים היווניים מתוארים כמרושעים ובריוניים. מנלאוס, המלך הכובש, לא עומד בקסמיה של אשתו, הלנה, ובמקום להוציא אותה להורג הוא מקבל את זו שהציתה את כל המלחמה חזרה כאשתו. היוונים רוצחים את פוליקסאנה, בתה של הקאבה, על קבר אכילס, כקורבן; ובמרכז המחזה עומד רצח אסטיאנקס. שליחו של אודיסאוס, החייל הצייתן טלתיביוס, מגיע עם הבשורה. אודיסאוס החליט שאין להניח לבנו של הקטור לגדול, שמא ינקום. הפקודה בעליל לא נוחה לטלתיביוס, מציקה לו – הוא מנסה ככל יכולתו להתחמק ממנה – אבל פקודה היא פקודה, ואם לא נציית לפקודות יקרוס כל הסדר החברתי. במיטב המסורת של "יורים ובוכים", משליך טלתיביוס את הפעוט מראש החומות, על פי הנהלים, תוך שהוא מקפיד לנתק את עצמו מהמעשה. כשאנדרומאכה מנסה להגן על ילדהּ, הוא מאיים עליה באלימות ובכך שאם לא תמסור אותו להריגה, גם קבורה לא תהיה לו.

בסוף המחזה, בעוד טרויה בוערת ברקע, קוברת הקאבה את גווייתו המרוסקת של אסטיאנקס, ומתנערת מהאלים, כפי שהם התנערו מטרויה. היא מנסה להשליך את עצמה אל הלהבות, ובלבד שלא תהפוך לשפחתו של אודיסאוס; החייל הטוב טלתיביוס מונע זאת ממנה. נהלים הם נהלים.

* * * * *

לזכותם של האתונאים ייאמר שהם העניקו ל"נשות טרויה" את הפרס השני בתחרות באותה שנה. אבל מאוחר יותר ב-415 התרחשה הפרשה המסתורית של השחתת ההרמות – פסלי פאלוס גדולים שהיו מוצבים בצמתים – ואתונה נסחפה לציד מכשפות ארוך. כשהגיחה ממנו, הדבר היה כבר לאחר התבוסה הגדולה בסיקיליה, סמוך לקשר הראשון נגד הדמוקרטיה. אוריפידס יסיים את ימיו כגולה-למחצה במקדוניה, בתאונת ציד משונה שעוררה כבר אז חשד שמא היתה רצח מוסווה.

אתונה, מונהגת על ידי המון הפכפך, היתה מסוגלת להכנס להתקפי ציד מכשפות. מקרה ההרמות לא היה הראשון וכנראה גם לא האחרון. אבל ב-415, באמצע מלחמה כבדה, יכלה אתונה לכבד את מי מבניה שהציג מראה מכוערת מאד מול פניה. באותה שנה, הצליח אוריפידס לומר לאתונאים שרצח ילדים הוא פשע, גם במלחמה, גם אם יש תירוץ קלוש לו, ולהציג בפניהם את מחירה של המלחמה כלפי הלא-לוחמים.

מקובל במקומותינו לדבר על מעלתה הגבוהה של התרבות היהודית מול זו היוונית – במיוחד כאשר חוגגים סביבנו את הנצחון היהוויסטי על המתיוונים – ועל כן רצוי לזכור שהחשיבה הרבנית האורתודוקסית לא הצליחה עדיין לטפס למדרגה שהגיע אליה מחזאי אתונאי בודד לפני 2424 שנים. רצוי לזכור שהרבנים עדיין תקועים במוסר עידן הברונזה, שבו ילד יכול להוות איום "אם יגדלו להזיק", ושעל כן יש לעשות מאמץ מיוחד להרוג אותו. רצוי גם לזכור שאותו מוסר בדיוק מצדיק את הריגתם של כל ילדי ישראל, שעל פי חוק מחויבים להיות לחיילים ולאויבי הפלסטינים. אבל נראה שאין לצפות ממי שחושב שיש "מוסר יהודי" או שהיהודים הם "עם נבחר" להעפיל למדרגתו של אתונאי.

(יוסי גורביץ)

נקמת דם ילדה קטנה

אתמול בבוקר הוכיח יעקב נאמן, שוב, שאסור לתת לחובשי כיפה לשמש כשרים. כמה שעות אחר כך הוכיח השופט המחוזי נועם סולברג, שוב, שאסור לתת להם לשמש גם כשופטים.

סולברג פסק בתביעת הדיבה של רס"ן ר., שבשנת 2004 פיקד על המוצב ברפיח שחייליו הרגו ילדה, אימאן אל המס, שהתקרבה למוצב. תחקיר "עובדה" של אילנה דיין חשף שר. ביצע "וידוא הריגה" באל המס. היא היתה בת 13 ועשרה חודשים. היא התקרבה למוצב, אש נפתחה לכיוונה – למרות שהתצפיתנים הגדירו אותה כ"ילדה בת עשר" – והיא השליכה את תיק בית הספר שלה ונמלטה. היא נפגעה. זמן קצר לאחר מכן יצאו ר' וחיילים אחרים בעקבותיה. על פי דבריו של ר' בקשר, הוא יצא אחריה כדי "לוודא הריגה". בחקירתו במצ"ח, חזר ר' ואישר שהוא יצא אחרי אל המס כדי לבצע בה "וידוא הריגה".

על פי עדותו-שלו, שסולברג מקבל, ר' ירה מטווח קצר בילדה הפצועה – שעכשיו כבר אי אפשר היה להעמיד פנים שמדובר במחבלת חמושה – שני כדורים. אחר כך ישנה שאלה לא פתורה: ר' ירה צרור. החיילים שבפלוגתו, שחלק מהם שיקרו בעדותם, טענו שהוא ירה אותו לעבר אל המס. ר' טוען שהוא ירה את הצרור "בתנועה סיבובית, מזרחה ממנה". זמן קצר לאחר מכן עולה שוב ר' לרשת הקשר, מודיע שהוא ביצע וידוא הריגה, ומורה "לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש".

מאוחר יותר, בשלב הטיוח – וכולם שוכחים שהטיוחים הראשונים באו מצד ר' ואנשיו, שקלטו שהם בבעיה; אלה היו תחקירים שאפילו בוגי יעלון בשעתו דחה כלא סבירים, והם שימשו לו כאמתלה להדיח את תא"ל זכאי – ניסה ר' לטעון שהילדה שהלוחמים שלו זיהו כ"ילדה בת עשר, מתה מפחד", היתה בעצם "בת 15 עד 18". אם היא היתה בת 15, מדוע הוא היה צריך לתת פקודה לירות גם בילדים בני שלוש? האם פקודה כזו חוקית בכלל?

למזלו של ר', הוא לא היה צריך לענות לשאלות האלה. צה"ל מרח איזה משפט, שבו הוא הואשם בכלל בשימוש בלתי חוקי בנשק, וזיכה אותו. ר' קודם והוא עכשיו רב סרן, אבל הוא לא היה יכול לחיות עם התחקיר של דיין, אז הוא תבע. הוא דרש שלושה מיליוני שקלים; סולברג נתן לו 300,000; דיין הולכת ככל הנראה לערעור.

סולברג קבע (סעיף 67' בקישור) ש"המעשה שעומד במרכז הכתבה הוא וידוא ההריגה". הטענה שר' ביצע וידוא הריגה, היא זו שלכאורה מוציאה עליו דיבה. אבל על העובדה שר' ירה שני כדורים לפחות באימאן אל המס, כשזו שכבה פצועה וחסרת מגן, אין שום עוררין. ר' עצמו חזר עליה כמה וכמה פעמים, בקשר ובחקירתו; חייליו דיווחו עליה; סולברג מקבל אותה כעובדה. אז איפה פה הדיבה?

לטענת סולברג, הדיבה היא שר' ירה באל המס "בקור רוח", טענה שלא מופיעה בכתבה של דיין. הוא טוען שדיין מציגה את האירוע באופן שונה מכפי שהיה; למשל, הוא טוען שבעוד שר' הסתער באומץ על ילדה פצועה כשהוא חמוש ורגלי, דיין הציגה ג'יפים ויצרה בכך מצג שווא, כביכול נסע ר' מעדנות אל הילדה הפצועה וירה בה בניחותא. אבל הקריינות של דיין אמרה במפורש שר' יצא מהמוצב והגיע אל אל המס רגלי. יתר על כן, השופט מצא שדיין לא הדגישה די את הנסיבות המסוכנות של האירוע, ואת מצב נפשו המרוגש והלחוץ של הקצין הקרבי ר'. לדבריו, ר' חש שהוא בסכנה, ודיין לא ציינה זאת. לראיה, מביא סולברג קליע בודד שנורה לעבר הכוח מכיוון רפיח – קליע שנורה, גם אליבא דסולברג, אחרי שר' כבר ירה פעמיים לפחות באל המס. כלומר, אליבא דסולברג, הבעיה היא לא בכך שר’ ירה שני כדורים בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים), אלא בכך שדיין לא דיווחה על כך שהוא היה לחוץ כשעשה את זה.

וכמו להוסיף חטא על פשע, סולברג קובע (סעיף 159) שבעובדה שקצין בצה"ל יורה שני קליעים מטווח קצר בגופה של ילדה בת 13 (ועשרה חודשים. העשרה חודשים הללו משמשים לו כראיה להטיה מצד דיין) אין עניין ציבורי. כלומר, אין לדיין הגנת "אמת דיברתי" כי כדי שטענת "אמת דיברתי" תעמוד, יש צורך בעניין ציבורי.

בקצרה, סולברג בא לברך ויצא מקלל. חניכה של פליאה אלבק – זו שקבעה שמצבו של פלסטיני שאיבד את שתי ידיו בפעולת צה"ל שופר דווקא על ידי גדיעה זו – הלך בדרכה ועשה הכל כדי לחלץ (שוב) את כוחות הבטחון נקיים וטהורים. בדרך, הצלחנו סוף סוף להבין מה היה שם: הערפל התפזר. ר' הרג, על פי הודאתו, ילדה בת 13 (ועשרה חודשים), ששכבה פצועה ולא היוותה לו כל סכנה. ספק אם אי פעם היוותה סכנה. עד כה היה דמה של אל המס על ידיו של ר' ושל חייליו; עכשיו הוא מכתים גם את גלימתו של סולברג, שהכשיר את הריגתה.

סולברג קובע, לעיני העולם, שצה"ל הוא צבא שבו ירי בילדה פצועה הוא פעולה סבירה. הוא קובע שבצה"ל קיים נוהל – שבעיניו הוא סביר לחלוטין – שבו לא רק שאין מושיטים סיוע לפצוע אויב, להיפך; מחסלים אותו בשדה הקרב, גם כשמדובר בילד שניתן לשבות ללא מאמץ. הוא קובע שדי בכך שקצין יחוש מאוים, גם בלי שום סיבה נראית לעין, כדי להצדיק ירי של שני כדורים לפחות בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים). חמור מכל, הוא קובע שירי בילדה פצועה בת 13 (ועשרה חודשים) הוא דבר כל כך שגרתי בצה"ל, עד שאין עניין לציבור בכך שקצין צה"ל עושה זאת. אילו הטוקבקים ששיבחו אתמול בלהט את סולברג ור' היו מבינים מה בעצם אמר סולברג, הם היו ממהרים להגדיר אותו כגולדסטון החדש.

הלקח מפרשת ר' עד כה הוא שקצין בצה"ל יכול להרוג ילדות פצועות בנות 13 (ועשרה חודשים), לקבל קידום, להפוך לגיבור לאומי וגם לקבל פיצויים נכבדים מזו שהעזה לומר את האמת. יש לקוות שבית המשפט העליון ישים קץ לגרוטסקה הזו.

(יוסי גורביץ)