בערב יום השואה נערך בהתנחלות פסגת זאב פוגרום קטן. מספר גדול של יהודים גאים וצעירים, חמושים בכלי נשק קרים, נענו לקריאה שנשלחה אליהם, לאמור: "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בשכונה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ' , וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזו". ההדגשה שלי.

מספר גדול של יודו-נאצים צעירים, חמושים במקלות וסכינים, הגיע למקום, ותוך זמן קצר נמצא גם הטרף. האספסוף התנפל על שני צעירים פלסטינים שעברו במקום וביצע בהם שפטים. השניים נפצעו קשה.

המשטרה עצרה 11 חשודים. השבוע, שהרי ידוע שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, שחרר אותם בית המשפט הביתה. כנראה שהם לא מסוכנים לציבור, או על כל פנים לא לציבור עם הדם הנכון. לא ברור מי שלח את הודעת ה-ICQ שזימנה את האספסוף; יש האומרים שמדובר בחוגים המקורבים לארגון הגזעני (שיש לו עיסוק צדדי בכדורגל), בית"ר ירושלים. המשטרה מכחישה, אבל לא מצאה את המסית הראשי.

בני האספסוף הנבער ("האם מישהו מבני המיעוטים תקף מישהו?", "מה זאת אומרת בני מיעוטים?") לא לבד. שמונה רבנים יצאו לעזרתם, וקראו לסייע להם ולבני משפחותיהם. ברשימת המסיתים מופיעים החשודים הרגילים: יצחק גינזבורג מכך/חב"ד, יעקב יוסף, יצחק שפירא, ועידו אלבה. אלבה, למי ששכח, כבר הורשע בעבר בהסתה.

דבריהם של המסיתים ראויים לעיון. תחת הכותרת "בנותינו נתונות לעם אחר", וכותרת המשנה "גילוי דעת תורה", הם כותבים: "יסוד קיום עם ישראל תלוי בהבדלה בין ישראל לעמים, ובפרט מניעת התבוללות, טמיעה, ונישואי תערובת חס וחלילה". לדעה הזו שותף רוב מוחלט של הציבור היהודי.

הלאה. "כל קשר בין יהודיה לגוי, או בין יהודי לגויה – ברצון או באונס – הוא פגיעה חמורה ביותר באותו יהודי ויהודיה ובעם ישראל כולו, ומהווה חילול הקודש ומעילה ביהווה אשר בחר בנו". כמה חילונים יזועו באי נוחות, במיוחד כשמוזכר האיסור על קשר מרצון – אבל הם כל כך רגילים לדיבורים על מאבק בהתבוללות, עד שאין להם בדרך כלל את היכולת להעלות טיעון קוהרנטי נגדי.

נמשיך. "במצב המתוקן – כאשר יש לעם ישראל הנהגה ראויה על פי התורה…" יצוין שהמסיתים מעדיפים שלא לדבר בשם ההלכה; לזו, וודאי למדינת הלכה, יצא שם רע למדי. הם מעדיפים לדבר בשם התורה, שהרי קשה מאד למצוא יהודים, אפילו חילונים שבחילונים, שיעזו לומר משהו רע על "התורה השייכת לכולנו", שבה כידוע יש "חכמה".

"וכאשר יד ישראל תקיפה בארצנו הקדושה…". כאן נוקטים המסיתים בלשון קוד, המובנת היטב ליודעי ח"ן. "יד ישראל תקיפה" הוא המצב ההפוך ל"דרכי שלום": הוא המצב ההלכתי שבו כל הדברים האסורים מפני חשש פוגרום הופכים למותרים. המסיתים מפנים אותנו לרמב"ם. אוכל הנבלות הגדול ראוי, כמו תמיד, לציטוט:

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט, שכחה ופאה, מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומן, ואפילו בימי אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלים להן שלום לעולם. ולא ייכנס לביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים הללו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל בין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח". אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאבו "אחיכם" את שנאת האדם שלהם, כל הפרק שווה קריאה. זה קצר, כדאי לכם: תלמדו יותר על יהדות מאשר כל שנות הלימודים בבית הספר.

"לצערנו," ממשיכים המסיתים, "השלטון הקיים היום בארץ הקודש איננו פועל למען קדושת ישראל. אדרבא, הוא חותר ל"שוויון זכויות" בין יהודים וגויים, ומעצם הגדרה זו הוא מעוניין בערבוביה בין ישראל לעמים". בדרך כלל הפנטזיה הפרועה הזו, של מדינת ישראל שמגרשת סטודנטיות בתואנה שהן "מיסיונריות" כמדינה השואפת ל"ערבובה" – כמה פחד וסלידה במילה אחת! –  לא היתה ראויה לתגובה. הפעם דווקא כן.

המסיתים מעלים כאן באוב את הטענה המוכרת היטב מן המשטרים הפולקיסטיים של המאה ה-20, אלה של גרמניה הנאצית והדרום האמריקני: ה"הם" רוצים את הבנות שלנו, אבל הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, אלמלא היו כמה "רופסים" מצידנו, שדעתם נחלשה בגלל תפיסה שוויונית מעוותת (שימו לב כיצד המילים 'שוויון זכויות' מופיעות במרכאות כפולות במקור), ואשר מניחים לדבר להתרחש.

הפנטזיה של הגזען היא תמיד של חילול הדם, של הזר הערמומי המפתה את הנערה הטהורה האומללה או אונס אותה. הזר, כשהוא מחלל את הבת, מחלל גם את המדינה, שמתוארת כמעט תמיד כאשה. זו, כמובן, פנטזיה גברית במובהק, שנובעת מאגו כל כך חלש, שהוא רואה בעצם הרעיון ש"האחרים" – תמיד אחרים מדוכאים: איכרים, שחורים, יהודים – ישתוו לו איום עצום. בעצם, על פי התפיסה הזו, אם האחר שווה לנו בזכויותינו, אין בנו שום דבר שיגרום לנשותינו-שלנו לרצות בנו.

וזה איום קיומי. כאן אין על מה לדבר, כאן יש לשלוח את היד אל הנשק. בשל התפיסה הזו יצאו ללינצ'ים בדרום, ובשמה יצאו, במדינה מאורגנת יותר ושבה לא היה אפילו שריד למסורת של זכויות הפרט, למערכה של השמדת עם.

לא במקרה התכנס האספסוף בערב יום השואה. זה יום מועד לפורענות, היום שבו אצל הגברבר היהודיסט מתנגשות בעוצמה תחושת הנחיתות המוצדקת כל כך עם תחושת העליונות החסרה. הפולנים כבר למדו על בשרם שלא כדאי להתקרב לכנופיות תלמידים יהודים שמגיעים ל"מצעד החיים". הימים האלה הם ימים לימינאליים, ימים שבהם מתרופפות גדרות האסור והמותר. בימים האלה, הפוגרומצ'יק חש שהחברה חייבת להבין אותו.

והיא, אבוי, מבינה. הרבנים אמנם עומדים בראש המסיתים, אבל הם אומרים מה שאומר בשקט הרוב: שזה לא כל כך נורא אם ערבים ש"מתקרבים לבנות שלנו" יחטפו קצת. גם הישראלי הנאור בדרך כלל, מי שבאמת אכפת לו מזכויות פלסטינים והומוסקסואלים, שעושה כמיטב יכולתו למען הסביבה – גם הוא נאלם דום. כי השאלה האוטומטית היא "ואיך היית מגיב אם הבת שלך היתה יוצאת עם ערבי"? תמיד בת, תמיד ערבי. והוא, הישראלי הנאור הממוצע, הוא באמת איש טוב. באמת אכפת לו, הוא באמת רוצה שהסכסוך ייפתר. אבל הוא לא מסוגל לתת את התשובה הנאורה האפשרית היחידה: "תלוי מי הערבי". כל החינוך שלו אומר לו שהתבוללות היא אסון.

וכל זמן שנפחד מ"התבוללות", כל זמן שנמשיך ללמד את ילדינו על טוהר דמם ולא נלחם, במאמץ ניכר, בתפיסה שירשנו אנו על טוהר דמנו, היודונאציזם ימשיך לצעוד באין מפריע; עד אז הפוגרומצ'יקים שלו, כמו אלה של האס.אה, ישוחררו למעצר בית – עד שיום אחד, ונראה שהוא לא כל כך רחוק, תהיה יד ישראל תקיפה. ואז, בלשון הזהב של נעמי שמר, נתגעגע לרצח הסטרילי והנקי של הנאצים, בתוך מערבולת המוות המיוזע שתקיף אותנו, כשאלפיים שנות תסכול ותחושת גדלות חסרת בסיס יצאו, סוף סוף, למסע הנקמה בהיסטוריה שנושאיהן מייחלים לו זמן כה רב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)