סרטון משעשע, שווה צפיה, מראה את שדר הטלוויזיה הוותיק כריס מת'יוז רומס לעפר את שדרן הרדיו הימני קווין ג'יימס. הלז האשים את ברק אובאמה בפייסנות והשווה אותו לצ'מברליין – ומת'יוז לוחץ אותו לפינה ומראה, בשידור חי, שלג'יימס אין מושג מה, בעצם, עשה צ'מברליין, ומה היה הסכם מינכן.

ולמה האירוע הזה, בן 70 בנובמבר הקרוב, שב לבעת את חלומותינו? כי ג'ורג' וו. בוש ניצל את ההזדמנות של ביקורו בכנסת כדי לתקוף יריב פוליטי: הוא האשים – בעקיפין, אבל עוזריו אמרו לאחר מכן שבעליל התכוון אליו – את אובאמה בפייסנות, משום שהוא מוכן לדבר עם איראן.

התגובה של מטה אובאמה היתה מהירה וקטלנית: "הגיע הזמן להפוך את הדף על שמונה שנים של מדיניות, שחיזקה את איראן ונכשלה להבטיח [את שלומן] של ארצות הברית ושל ישראל". יפה אמרו. בוש ניטרל סכנה אחת שריחפה מעל איראן – אפגניסטן של הטאליבאן – ואז ריסק את אויבה העיקרי, סדאם חוסיין. הצעד הראשון היה הגיוני; השני – לא בדיוק. התוצאה של כל הפעולות הצבאיות האלה, במיוחד הכיבוש בעיראק, היא שבירת גבו של הצבא האמריקני.

מאיפה, לעזאזל, שלף בוש את מינכן? ובכן, הוא – והניאו קונסרבטיבים המקיפים אותו – קראו יותר מדי ליכודניקים. בוש הרבה לשבח את ספרו של הפוליטיקאי הקטן והלאומן היהודיסט, שהתחזה שנים ללוחם זכויות אדם, אנטולי שרנסקי; סביר שאפילו קרא אותו, וידוע שהמליץ עליו כחומר קריאה לבכירי ממשלו. כדי להגן על כיבושיה של ישראל, טען שרנסקי שאסור להכנס למשא ומתן עם המשטרים הערביים עד שיהיו דמוקרטיים. כמה נוח.

כמה דם יש על מקלדתו של שרנסקי? לא נדע לעולם, כנראה. אבל סביר שהוא היה הצינור שדרכו עברה האנלוגיה של מינכן מן הימין הישראלי אל הימין האמריקני. האנלוגיה הזו היתה בעייתית מאד. היא טענה שישראל, הגוליית של המזרח התיכון, משחקת בה את תפקידה של צ'כוסלובקיה; הפלסטינים הרשעים, אותה מעצמה חמושה וכל יכולה, שבשנים שבה רווחה ההשוואה הזו נאבקו על כל קלשניקוב, הוצבו בתפקיד גרמניה הנאצית; ומעצמות המערב – בתפקיד הבוגדניות שעומדות לאלץ את המדינה הקטנה והמסכנה לוותר על שטחים חיונים אסטרטגית, כל זאת בנסיון שווא למנוע מלחמה.

בארה"ב, אגב, הכעס על בוש נובע בעיקר מכך שהוא ניצל ביקור במדינה זרה, בפרלמנט שלה, כדי לתקוף יריב פוליטי. לא ייעשה כך בוושינגטון. סביר שבוש למד גם את הטקטיקה הזו מהימין הבוגדני שלנו; הימין שתמיד היה להוט למכור את מדינת ישראל וריבונותה, אם רק יוכל להמשיך ולהחזיק, בשיניים ובציפורניים, ב"ארץ ישראל"; הימין שנציגו המובהק ביותר הוא בנימין נתניהו, שבעוד ממשלת ישראל הריבונית שוקלת הצבת חיילים אמריקנים בגולן, קשר עם גורמים ימניים בקונגרס האמריקני לטרפוד תוכניותיה. לימים ידליף נתניהו, כחלק מנסיונותיו למנוע הסכם שלום בין ישראל לסוריה, את המסמכים הסודיים ביותר של ישראל במו"מ עם הסורים – היהלום בכתר של המודיעין, מסמכים שראש המודיעין הסורי לא העז אפילו לחלום עליהם (פרשת "מסמך שטייניץ"). מאחר ועשה זאת מעל בימת הכנסת, חסינותו עמדה לו מפני העמדה לדין באשמת ריגול חמור; קשה להאמין שהיתה עומדת לח"כ ערבי כלשהו שהיה עושה מעשה דומה.

* * * * *

הגרמנים הצ'כים שיחקו תפקיד שלילי מאד בדרדור אירופה למלחמה; הם גם שילמו היטב וראוי את המחיר על כך. אין עוד גרמנים צ'כים. אבל להשוואה הזו של הימין – דומה שהם אינם מכירים כל אנלוגיה הסטורית אחרת – אין כל בסיס.

אמנם, כמו השטחים הכבושים, רוב האוכלוסיה בחבל הסודטים לא היתה צ'כית – אבל, בניגוד לאוכלוסיית הגדה, הגרמנים שם לא היו נתונים תחת כיבוש צבאי, היתה להם אפשרות לשלוח נציגים לפרלמנט הצ'כי, והם אף עשו זאת במספר גדול. כה גדול, למעשה, עד שממשלת צ'כוסלובקיה נכנעה לרוב דרישותיהם – אבל לא הסכימה לניתוק החבל (שהכיל את רוב ביצורי ההגנה של המדינה כנגד פלישה גרמנית) ולהעבירו לידי גרמניה. ישראל העדיפה שלא לתת כל זכויות לתושבי השטחים שכבשה – ובכך הפכה את ההתקוממות נגדה לא רק ללגיטימית, אלא גם למתבקשת מוסרית. (שהלאומיות הפלסטינית אוכלת את בניה עוד בטרם הצליחה לארגן לעצמה מולדת, זה כבר סיפור אחר).

האיום על ישראל, בניגוד לזה שממנו חששה צ'כוסלובקיה, איננו פלישה פלסטינית לשטחיה, אלא דחיקת רגליה מתחום הכיבוש שלה. מהבחינה הזו, אילו רצו אנשי הימין באנלוגיה היסטורית, זו של אלג'יריה הצרפתית היתה מדויקת יותר. הצרפתים לא רק כבשו את אלג'יר, הם גם סיפחו אותה. ואף על פי כן, התקומם החלק הלאומני שבאוכלוסיה האלג'ירית – אם כי יש רגליים לסברה שלצד הצרפתים עמדו יותר אלג'יראים משעמדו בצד המתקוממים, הן מחנפנות, הן מתפיסה כנה שהאיחוד עם צרפת יועיל לאלג'יראים בעתיד, יוציא אותה מהמזרח התיכון וישלב אותה באירופה.

אבל סופה של האנלוגיה הזו – הנסיגה הצרפתית המוחלטת, למרות נצחונות בשדה הקרב; הפקרתם של המתנחלים הצרפתים, ומנוסתם המבוהלת של אלו, ללא פיצויים, בהמירם את עושר-הגזל הקולוניאליסטי בעוני במולדת – היה בלתי נסבל, הדיוק שלה לא יעלה על הדעת. כשחילק הרמטכ"ל דן שומרון בקרב קציניו, במהלך האינתיפאדה הראשונה, את הספר "מלחמה פראית לשלום" של אלייסטר הורן (מומלץ מאד, אגב), שעסק במלחה הקולוניאלית הנואשת ההיא, ההקבלה היתה בוטה – ועלו צווחות הימין שמדובר בבגידה ובתבוסתנות.

אבל עכשיו האנלוגיה הזו, שמטרתה היתה למנוע הכרה בזכויות הפלסטינים, שוב איננה ממלאת את תפקידה. בוש, הרי, נפגש עם אבו מאזן – ולמרות שהפגישות הללו אינן יכולות להוליד דבר מועיל, הרי שיש בהן תפיסה של ממשל בוש (תפיסה שחזרה שוב ושוב בפי דובריו), שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה. אז איך חזרנו למינכן?

אה, איראן. אבל הפעם האנלוגיה חורקת אפילו יותר. האם מישהו מעלה על דעתו פגישה בין נשיאי איראן, ארה"ב, בריטניה וסעודיה, שבה ידרוש מחמוד אחמדינג'אד שארה"ב תתיר לו להשמיד את ישראל (הרי דרישות טריטוריאליות אין לאיראן מישראל), והנשיא האמריקני יענה לו ב"טוב, בסדר"?

ארה"ב תצטרך לדבר עם איראן. סביר להניח שהיא לא תדון שם בשאלת ישראל, אלא בשאלת הגרעין, בנעשה בעיראק, בעצמאותה המתקרבת (יש לקוות) של כורדיסטאן העיראקית, ובכמה שאלות דוחקות של סחר.

התפיסה הילדותית של בוש, המבלבלת בין דיפלומטיה ופייסנות, הרואה בכל מו"מ עם עריץ "כניעה לטרור", דינה לחלוף מן העולם יחד עם הממשל הכושל ביותר בהיסטוריה – ממשל שבעצמו לא היסס לנקוט בדיפלומטיה מול איום גדול מדי, זה של צפון קוריאה הגרעינית. והיא הנותנת: בוש רואה את האופציה הצבאית כאופציה הראשונה. רק כשזו איננה זמינה, רק שכנקיטה בה תגרום נזק רב מדי, הוא פונה לדיבורים.

כמה טוב שזה ייגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)