החברים של ג'ורג'

הבהמה הירוקה ממשיכה להתפרק, האלימות החרדית ממשיכה לנצח, המבצעים המשונים של השב"כ בפולין, והסחטנות של מקורבי אולמרט: ארבע הערות על המצב

מתדרדרים והולכים: שתי ידיעות שפורסמו על הבהמה הירוקה השבוע לא זכו לתשומת הלב הנדרשת. ראשית, צה"ל החליט שממש לא מתאים לו שחיילים יסכנו את חייהם בגבול רצועת עזה, והם יועברו לבסיסים עורפיים וממוגנים. תושבי עוטף עזה, מצד שני, מתבקשים להמשיך ולספוג בשקט.

הבהמה שמה לב, לאחרונה, שיש לה בעיה עם אנשי המילואים. אז היא מצאה פתרון, לפחות לסטודנטים שבהם: להכפיף את הסטנדרטים האקדמיים לשירות הצבאי. אם אתה חייל מילואים, אוטומטית תיחשב לכשיר יותר בתחומך. אה, לא – זה לא מדויק. האחראים לרעיון העוועים הזה הם דווקא חברי הכנסת והממשלה. בהמות, מלאכתן נעשות בידי צדיקים.

מה קרה פה? קרה היפוך ערכים מוחלט. דמם של חיילים, שכל מטרת קיומם וגיוסם היא הגנה על אזרחים, הפך ליקר יותר מאלה שהם אמורים להגן עליהם. מה שקרה הוא שהצבא הפך לערך העליון של החברה, גבוה יותר מהחברה עצמה, ולכן גם סטנדרטים מקצועיים מעוקמים עבורו – וכל זה הופנם לא רק על ידי הבהמה, אלא גם על ידי החברה שהיא אמורה לשרת.

איי, איי, לא בראש: ביום שני נשרף תלמיד ישיבה למוות במהלך תאונת דרכים. כבכל מקרה של מוות אלים, בו יש חשד למעשה פשע, רצתה המשטרה לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופה.

אלא שעובדי האלילים השולטים בארצנו מאמינים שהדמון הכביכול כל יכול שלו הם סוגדים איננו מסוגל, מסיבות שטרם הובררו עד תומן, להשיב את הגוויה לחיים אם עברה נתיחה. כלומר, אם סתם היה מדובר בגוויה שרופה, הוא היה מסתדר בלי שום בעיות, יהוה הזקן והטוב, אבל ברגע שסכין של רופא חילוני נגע בה? הלך על המסכן.

זק"א, הארגון ששם לעצמו למטרה – מאז שמטרתו הקודמת, טיפול בגופות חללי פיגועים, התפוגגה מהיעדר פיגועים – להציק לכל משפחת נפטר החורגת מכלליו, מיהר להכות בתופי הטם-טם. הצאן הקדוש יצא לרחובות, וכהרגלו הצית והשליך אבנים ותקף.

והמדינה? התקפלה מיד. ביום חמישי הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי היא מוותרת על הנתיחה. שוב הוכיחו חובשי הכיפות שעם קצת נחישות ומעט אלימות, אפשר להשיג בישראל הכל.

מגן ובל יחרטט: סיפור משונה מאד הופיע ב-"7 ימים" אתמול. מעשה שהיה כך היה: במהלך הנסיגה הגרמנית מפני ההתקדמות הרוסית ב-1945, פונה מחנה ההשמדה אושוויץ והחלו צעדות המוות. במהלך הצעדה, סמוך לכפר הפולני קשיאוז'ניצה, טבחו השומרים הגרמנים בלמעלה מ-40 מן הצועדים. למחרת, הגיע למקום כומר מקומי, והביא את הנרצחים לקבר אחים, כשהוא רושם את המספרים שהיו מוטבעים בזרועם. המספרים הללו, לימים, ייחרטו על מצבה שתוקם במקום.

ב-2004 הגיע למקום איש שב"כ, התרשם מאד, והחליט שהארגון יקח על עצמו את המשימה של זיהוי הנרצחים. משימה ראויה לשבח: עד כה הצליחו אנשי השב"כ, בשיתוף פעולה עם אנשי "יד ושם", לזהות 24 מן הנרצחים, ולאחרונה הוקמה במקום מצבה חדשה, שכוללת הפעם גם את סמל השב"כ.

וזה באמת מבצע ראוי לשבח. ראויה גם רגישותו של האחראי מטעם השב"כ, שהורה לאנשיו לא להסתובב כשהם עטופים בדגל ישראל על אדמת פולין, כאילו הם כובשים. די לשב"כ בכיבוש אחד.

אבל, אף שזה מבצע ראוי לשבח, מדוע מעורב בו השב"כ? שוב ושוב מספרים לנו בכתבתו של רונן ברגמן עד כמה אנשי השב"כ עסוקים בשמירה עלינו מכל איום אפשרי (ברגמן הגזים קשות כאשר תיאר את משימתו כ"הגנה מפני שואה חדשה"). אז, עם כל הכבוד – ויש, ישראל צריכה שב"כ, וכמי שנוסע באוטובוסים אני יודע היטב מה עומד ביני ובין מחבל מתאבד – למה בוזבז כל הזמן היקר הזה על משימה שאיננה קשורה לארגון? לפחות מאות, כנראה אלפי שעות אדם, הועברו בארכיונים ובתשאולים על אדמת פולין. לא היה עדיף להשקיע את כל הזמן הזה בחקירה – ולהשתמש בזמן הפנוי לחקירות קצת יותר סובטיליות מעינויים? לא היה עדיף להעביר את כל הנושא לידי "יד ושם"?

והערה עצובה לסיום: כשטבחו אנשי האס.אס. בקורבנותיהם ליד קשיאוז'ניצה, הם לא הבדילו בין יהודים ללא-יהודים. גם תושבי הכפר, שהביאו אותם לקבורה ושטיפחו את המצבה, לא עשו הבחנה כזו. עורכי "ידיעות אחרונות" דווקא עשו, ופרסמו את רשימת הקורבנות שזוהו כשהיא מחולקת ל"יהודים" ו"נוצרים". אולי חשו שקוראיהם ידרשו זאת.

הבושה, נשאוך בלי מילים: אהוד ברק ליקק השבוע את אצבעו, הניף אותה באוויר, ומשחש שהציבור מואס באולמרט בעקבות פרשת טלנסקי, מיהר להתנער ממנו בקול חלושה. ברק אמר שאי אפשר להמשיך כך, אבל ראוי לציין שנמנע מגינוי ישיר של אודי חשודי (הקרדיט לרחביה ברמן) ומעשיו.

הוא כנראה יודע למה. טל זילברשטיין, תוך קידום של קו ההגנה של אולמרט – שאמיר אורן כינה בשם הקולע "דור שלם דרש תשלום" –  הודיע שאם ברק לא יסתום את הפה, יכול להיות שיהיה לזילברשטיין מה לומר.

זילברשטיין הוא יועץ אסטרטגי לאהוד אולמרט. קודם לכן היה יועץ אסטרטגי לאהוד ברק. הוא הסתבך קשות במהלך פרשת עמותות ברק, וברק תלה אותו לייבוש. הוא לא שכח, ואני לא מאשים אותו על כך שלא סלח.

אבל מי שיודע על פשע חייב לדווח על כך. השבוע היו פרסומים על כך שברק העביר לארץ מיליון וחצי דולרים במזוודה במהלך הקמפיין של 2000. אם זילברשטיין יודע משהו על זה, הוא צריך להתייצב מיד בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו. איומים מאפיוזיים מצידו, שהם כנראה לא חוקיים, רק מוכיחים ראשית את אפסותו המוסרית של זילברשטיין, ושנית את העובדה שכשטלנסקי ומסר אומרים שהם מפחדים מאולמרט, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הלהבות ההן, ומה שלפניהן (ואחריהן)

כשהעלו אז אנשים על המוקד, המוקד היה בדרך כלל בערך בגובה אדם. הנידון למוות היה נקשר אל המוקד, זרדים היו נערמים סביבו ולמרגלותיו, טקס קצר היה נערך (לעיתים היה הנידון מוחל פומבית לתליינו, דבר שהיה ממוסס את הקהל, ותמיד היה קהל, בדמעות), והזרדים היו מוצתים. מאחר והנאשם היה מוקף בזרדים, העשן שהגיע מכל עבר היה חוסם את כניסת החמצן; תוך זמן קצר היה הקורבן מת בחנק.

לא כך נעשה ב-30 במאי 1431, לפני 577 שנים, בהוצאה להורג שנערכה ברואן. על עמוד המוקד הועמדה במה גבוהה וקטנה, ועליה אולצה הנידונה לעמוד. רוצחיה – המשפט היה כה לא תקין, עד שרשם בית המשפט סירב לזהם את שמו בחתימה על הרשומות, ובכה בעת ההוצאה להורג – רצו שלאיש לא יהיה ספק בכך שמתה, ושהכל יראוה.

הבמה היתה גבוהה מדי; העשן התפזר בטרם הגיע אל ראשה; היא נצלתה למוות בתהליך ארוך ומיוסר, שלווה בזעקותיה. לאחר מכן שרפו רודפיה את גופתה פעמיים נוספות, ופיזרו את האפר בנהר. תליינה, ג'פרי תראג', התוודה לאחר מכן שחשש כי העמיד את נפשו בסכנה חמורה של קללת נצח. אחד החיילים האנגלים שנכח במקום קרא באימה "קדושה שרפנו!". הוא הקדים את זמנו ב-489 שנים.

הנידונה היתה ז'אן, בתו של ז'אק, איכר עשיר ביחס מהכפר דומרמי (Domremy) שאז היה בדוכסות באר וסופח לימים למחוז לוריין; היום הוא נקרא Domremy La Pucelle, "דומרמי של הנערה". ז'אק לא נולד במקום; הוא בא מכפר אחר, ארק. שמרנותם של הכפריים הפכה אותו, גם שנים רבות אחר כך, לז'אק ד'ארק. את השם הזה העביר גם לבתו. ז'אן היתה בת 19 בעת הוצאתה להורג. מעולם לא למדה קרוא וכתוב.

* * * * *

בילדותה היה מעט שיעיד על סופה. כמו ילדות אחרות, היא רעתה את עדרי אביה – אלא בזמנים שבהם פשטו חיילים על האזור, ואז הוברחה עם הילדים, הנשים והבקר אל טירה באי סמוך. כמו ילדות אחרות, חלק גדול מזמנה הוקדש לאותה מלאכה נשית, הטוויה; ובמשפטה היא התגאתה שאין טווה טובה ממנה בדומרמי כולה.

היא קיבלה חינוך קתולי קפדני, והקפידה הרבה יותר מאחרים על כך; חברי הילדות שלה יעידו לימים שתמיד נראתה מסתובבת באזור הכנסיה, מתוודה הרבה יותר מהמקובל ומשתתפת בכל מיסה, ושקנטוריהם על כך הביכו אותה. שומר הכנסיה יעיד במשפט הזיכוי שלה שכאשר היה מתרשל, ולא מצלצל בפעמונים, היתה נוזפת בו על כך.

חבריה נהגו לבקר את "עץ הפיות", שאמור היה להביא ברכה, ורקדו סביבו; היא התלוותה אליהם, אבל לדבריה "שרה יותר מאשר רקדה". עם זאת, היא הודתה שכאחרים, היא טוותה זרים ותלתה אותם על העץ; שופטיה יאחזו בכך כדי להרשיע אותה בסגידה לפיות. צעיר מקומי טען שהבטיחה להנשא לו; היא הכחישה את הדבר; הוא גרר אותה לבית משפט בטענה שהפרה את הבטחתה; בית המשפט פסק לטובתה וקבע כי לא היתה כל הבטחה.

ואיך תהיה? לתלונותיה של ז'אן על הצלצול הבלתי סדיר בפעמונים היתה סיבה: כך, בצלצולם, היתה שומעת את הקולות שלה. שתי קדושות, קתרינה מאלכסנדריה ומרגריטה מאנטיוכיה, ומלאך אחד – מיכאל, וראוי לציין שהוא הלוחמני שבין המלאכים – דיברו אליה, לדבריה. את הקולות, אמרה שנים לאחר מכן, במשפט על חייה, שמעה החל מגיל 12; עם ידידיה בכפר ועם הוריה לא דיברה על כך. אולי חששה מלעג נוסף, אולי מגרוע מכך; ציידי המכשפות כבר נראו בארץ.

* * * * *

הימים ימיה השחורים ביותר של ממלכת צרפת. ב-1415 השמיד מלך אנגליה, הנרי החמישי, את צבא צרפת בקרב אז'ינקורט. בניגוד לאגדות, לא היתה הרבה גאונות טקטית בקרב ההוא: האבירים הצרפתים פשוט המשיכו בנוהל ההתאבדותי שלהם, שכבר גרר שתי תבוסות גדולות במלחמה – בקרסי ובפואטייה – שהורכב מהסתערות לעבר האויב המבוצר, ויהי מה. כמו בשני הקרבות הקודמים, טבחו קשתים אנגלים פשוטי עם אלפי אבירים משוריינים, מנוונים, שלא השכילו לקלוט שהמלחמה מכילה תמרונים נוספים פרט להסתערות. זו היתה התבוסה השלישית, אבל לכל נראה שהיתה האחרונה. שלושה דורות של אבירים צרפתים שכבו, מטועני חיצים, בשדות הקרב; יותר מדי מהם מתו משיקום דור רביעי.

שארל השישי המשוגע, שלא תפקד במלואו מזה שני עשורים ושממלכתו התפוררה בשל כך, נכנע; את בתו קתרינה השיא להנרי; והוסכם כי בנם של הנרי וקתרינה, הנרי השישי, יהיה מלך צרפת ואנגליה. הנרי החמישי מת בחטף ב-1422, והוא בן 35 בלבד; בנו היה אז בן שנה בלבד.

תקופת שלטונם של ילדים, ודאי פעוטות, תמיד רוויה אסונות. הועמד עוצר, והוחלף; ב-1426 היה נציג המלך בצרפת, הדוכס מבדפורד, לעוצר. הנצחון האנגלי לא היה מושלם: לשארל השישי היה בן, שהתיימר להיות שארל השביעי. אבל הנצחון האנגלי היה קרוב: כוחותיו של שארל היו מועטים, דוכסות בורגונדיה החשובה והעשירה מרדה בו ועברה אל האנגלים, הוא מעולם לא הוכתר, רוב כוחותיו היו, ב-1429, נצורים באורליאן – אבל המכה הכבדה מכולן הגיעה דווקא מצד אמו, איזבל, אשר הכריזה כי הוא כלל אינו בנו של שארל השישי, כי אם ממזר. והיא, כפי שאמרו אפילו כמה מתומכיו, אמורה לדעת. בדפורד יכול היה להניח בבטחה שנותרה לו רק מלאכת טיהור לא מסובכת במיוחד.

ותבוא ז'אן.

* * * * *

היא ניסתה עוד קודם לכן, בגיל 16. היא שכנעה אחד מקרוביה, דוראן לקסר, להסיע אותה אל המצודה הקרובה, אל האציל המקומי רובר דה בודריקור. הלה, אביר קשוח, התייחס בסרקזם, סביר למדי בהתחשב, לטענתה שהיא מיועדת להמליך את שארל ולהציל את ממלכתו, ובעט אותה בחזרה הביתה. היא שבה שנה מאוחר יותר, ב-1429, נחושה יותר; את השנה העבירה, ככל הנראה, בהפצת האגדה העתידית על עצמה, על נערה שתצא מלוריין ותגאל את צרפת. בודריקור סירב שנית, אבל הפעם בהיסוס; בשלישית נעתר.

ראוי לציין שהיא לא ראתה את עצמה כצרפתית. שוב ושוב היא, ובני כפרה, מתייחסים לכך ש"הלכה אל צרפת": זו עדיין לא היתה מדינה, עדיין לא אומה, אלא ממלכה, והם לא היו נתיניה. צרפת של ז'אן ובני דורה היא המקום שבו שולט מלך צרפת. ז'אן, למעשה, מולידה את הלאומיות הצרפתית – בין השאר משום שלא היתה לה כל סיבה לנאמנות לשארל. הוא לא היה אדונה.

כך או כך, בודריקור צייד אותה בבגדי גבר – הכרחיים לרכיבה מהירה – והיא מעולם לא שבה אל בגדי אשה עד ימי האחרונים. הוא הביא אותה לשינון (Chinon), שם התבצר שארל. יועציו לא היו בטוחים שפגישה בין השניים היא רעיון מוצלח; היו לשארל מספיק צרות, והוא היה צריך מגעים עם פסיכית או מכשפה כמו חור בראש. מישהו הגה רעיון: ז'אן תובא, אבל בפניה יוצג אדם אחר בתור שארל; אם היא תאמין לכך, סימן שאין היא מונחית על ידי הקדושים, כפי שטענה, אלא סתם משוגעת.

וכך היה. ז'אן הובאה אל החצר, אדם אחר – יש מי שאומר שמדובר היה בז'יל דה ריי, לימים חברה לנשק, אשר שמעו יצא לו, שנים לאחר מעשה, דווקא כרוצח סדרתי, אבל אין ראיות לכך – התחזה לשארל. ז'אן התעלמה ממנו לחלוטין, עקפה את הכס המלכותי, חדרה אל בין שורות החצרנים ושלפה משם את הנסיך המסתתר. מבחינת שארל, ומבחינתה של הכנסיה לימים, היה זה הנס המשכנע; אבל ברנרד שאו יעיר, בצדק לדעתי, שסביר הרבה יותר שמדובר בחוש השיפוט המשובח שלה, שהבחין במתחזה שמתקשה להבליע צחוק על הכס ובאיש בקרב החצרנים שהכל נוהגים בו כבוד מוגזם.

לאחר חקירה קצרה בידי תיאולוגים – שכן המבחן שעברה בשינון הוכיח יכולות על טבעיות, אבל לא את מקורן – הוכרזה ז'אן כשליחה אמיתית של האל. היא שכנעה את שארל להעמיד לרשותה צבא, ובשורה של פעולות צבאיות מהירות, בהן הפגינה שליטה טקטית יוצאת דופן, היא הביסה את המצור על אורליאן והביאה לכניעת האנגלים במקום. עירו הגדולה היחידה של שארל היתה עתה חופשיה; אגדתה של ז'אן, "הנערה מאורליאן", הלכה לפניה.

במהירות, שכנעה את שארל להסתער על ריימס, העיר הקדושה שבה הוכתרו מלכי צרפת מימי קלוביס והלאה. הפעולה הוכתרה בהצלחה מלאה, והטיעון העיקרי כנגד שארל – אי הכתרתו – נמוג. האנגלים לא ישובו לנצח במלחמת מאה השנים; מעתה, יהיו בנסיגה. הנרי השישי לעולם לא יוכתר בצרפת, אם כי האנגלים יחזיקו בנתחים מצרפת עד ימי מארי שטופת הדמים, שלדבריה חור בצורת קאלה יימצא בליבה עם מותה.

ז'אן נלחמה אחרת. לא עוד מלחמה טוטאלית כלפי האיכרות ולוחמה אבירית כלפי אנשי הצבא; לא עוד שביתות נשק של כבוד, לא עוד חילופי שבויים טקסיים, לא עוד הסתערויות אוויליות אל חודי חניתות ועמדות מבוצרות בשם תהילה נואשת. מלחמת גרילה עיקשת, קטנה ואכזרית; תקיפתם של כוחות קטנים, מבולבלים, בשטח לא להם; המנעות מקרבות גדולים, שם האגו האבירי, הדרישה להסתערות פרשים ויהי מה, יצליח שוב להמיט אותן תבוסות מפוארות.

שלוש פעמים נפצעה; השלישית, במאי 1430, באחת מפשיטותיה הקטנות ליד פאריס, גם נלכדה בידי הבורגונדים. היא ניסתה להמלט, נפצעה שוב, הועברה למגדל גבוה שממנו קפיצות לא יועילו. למרות תחינות בני משפחתה ותומכיה, נמנע שארל מלפדות אותה מידי הבורגונדים; הללו מכרו אותה בסופו של דבר לאנגלים. בדצמבר 1430 החל משפטה.

זה היה קרב לא הוגן מלכתחילה. הוא גם לא היה חוקי. ראש השופטים, הבישוף קושון, לא היה ראוי לשמש בתפקידו, משום שהמשפט לא נערך בדיוקסיה (המחוז הכנסייתי) שלו. יתר על כן, בהתחשב בכך שנצחונותיה של ז'אן הביאו לגירושו מבישופותו – הוא היה תומך האנגלים – אפשר לומר בזהירות שהוא סבל מניגוד אינטרסים מסוים.

ז'אן עתרה לאפיפיור. זו היתה זכותה החוקית. שופטיה סירבו להעניק לה אותה. היא ביקשה לקבל את המיסה – כבר ראינו כמה היתה חשובה לה – והם סירבו לה את החסד הזה. חצי שנה עמדה נערה אנלפבתית, פצועה, מבודדת לחלוטין, שאיום של אונס מרחף עליה כל העת, מול עשרות אנשי כנסיה מלומדים, שניסו להפילה במלכודות דקות מן הדק – ויכלה להם.

רשומות המשפט (הספר הזה מומלץ בחום) הן קריאה מרתקת. בין השאר שאלו אותה חוקריה אם היא שרויה במצב של חסד. תשובה חיובית היתה מרשיעה אותה ביוהרה; תשובה שלילית היתה מציגה אותה כחוטאת. היא ענתה "אינני יודעת, אבל אני מאמינה ומתפללת שכן".

בסופו של דבר נמאס עליהם המשחק. זה לא היה בית משפט, והם לא היו שופטים; תפקידם היה להציג את המושיעה של צרפת, מכתירתו של שארל, כמכשפה או מינה, ולשרוף אותה. בתשיעי במאי 1430 איימו לענותה; היא השיבה שהעינויים לא יגרמו לה לתת תשובות אחרות, ושבכל מקרה תטען שהתשובות הוצאו ממנה בעינויים. האינקוויזיטורים נסוגו.

לבסוף, ב-24 במאי, הוצאה אל בית הקברות של הכנסיה הסמוכה, שם הוקרא גזר דינה: הוצאה להורג בשריפה. מבוהלת, רחוקה מפעמוניה ומקולותיה, היא מעדה; היא חתמה על כתב שבו היא מודה בכל המיוחס לה. ועל פי חוק, בכך זה אמור היה להסתיים: החוטא המתוודה על חטאיו לא יומת.

התבוסה הזו לא היתה לטעם שופטיה, וגם, כמסתבר, לא לטעמה. לא ברור מה קרה בין ה-24 במאי ובין ה-30. לדרישת שופטיה, היא החליפה את בגדי הגבר בשמלת אשה לאחר שחתמה על ההודאה. אבל, משביקרו אותה שופטיה בכלא, ב-26 בחודש או ב-27 בו, הם מצאו אותה בוכה, ולובשת בגדי גבר.

שמועות עקשניות אמרו ששומריה, כדי לשבור אותה, כדי לרסק את תפיסת הבתולין שהיתה מרכזית לה, אנסו אותה. היו שטענו שהדבר בוצע בפקודתו של בדפורד, שהביע אי שביעות רצון מהתפנית במשפט. ז'אן עצמה, אף שהתלוננה בעבר על איומי אונס, לא העלתה את הטענה הזו, ודבריה לפני השריפה, כשקוננה על כך שהיא נשרפת בתולה, מכחישים אותה. איש לא התרברב במעשה. הכנסיה הקתולית, אף שהיא טוענת שמתה כבתולה, מונה בין שאר תכונותיה כקדושה את ההגנה על קורבנות אונס.

לא ברור מה קרה לבגדי האשה שלה. יש עדות שאומרת ששומריה אילצו אותה להתפשט, לקחו את שמלתה, והשאירו אותה רק עם בגדי הגבר. כך או כך, קושון קפץ על המציאה: החזרה לבגדי גבר הפכה את ז'אן למינה החוזרת לסורה. כשנודע לו על כך, הוא מחא כף ואמר: Capta est – היא נלכדה.

כשהובאה שוב בפני השופטים, היא חזרה בה בעוז מהודאתה. הקולות שלה שבו, היא אמרה, והם האשימו אותה בבגידה. שוב לא תתכחש להם. לא נותר עוד כל מרווח. במחווה חריגה, חסרת תקדים, הניח קושון למינה חוזרת לסורה להתוודות ולקבל את המיסה; אולי חשש לנשמתו שלו. בכיכר כבר הוכן המוקד, נישאה הדרשה; הכומר רמז שז'אן היא זונה של חיילים.

הוציאוה, ותשרף.

* * * * *

בשנים שלאחר מכן ישלים שארל את ההשתלטות על ממלכתו. הוא יעביר את הבורגונדים לצידו ויביס את האנגלים. אבל אסור לו, למלך צרפת, שכתרו יהיה תלוי לו על צווארו כמתנתה של מינה מורשעת ושרופה. הפעם הקשיב לתחינתה של איזבל רומי, אמה הקשישה, שקוננה על שמה של הילדה שגידלה; ומשפט חדש נפתח. ב-1456 הוא הסתיים בזיכוי מוחלט.

משחלף מספיק זמן, החלה הכנסיה, בזהירות, בהליכי קאנוניזציה. כל הנושא היה מביך מאד: בית דין כנסייתי דן אשה חפה מפשע למוות תוך ביצוע כל עבירה אפשרית על החוק, ביצע את פסק הדין (אה, סליחה, הפיקציה המזוהמת – העביר את הנידונה לידי השלטונות האזרחיים בצירוף תחינה שיחוסו על חייה), ועכשיו מתברר כי הוציא להורג קדושה. ב-1909 הוכרזה ז'אן כ-Beata, מבורכת; ב-1920, בעוד צרפת מדממת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוכרזה סופית כקדושה.

השפעתה היתה עצומה. מעבר להפיכת הגלגל במלחמת מאה השנים, אין אפשרות להעריך את השפעתה של האיכרה מלוריין על הלאומיות הצרפתית – וזו מעצבת את תודעת הלאומיות עד ימינו. בימי המהפכה הצרפתית, שימשה אדישותו של שארל לגורלה כהוכחה לאדישותם של המלכים כולם לעם כולו, והיתה זרז תעמולתי לעריפתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט. טובי הסופרים והמשוררים, מוולטר ועד ג'ורג' ברנרד שאו, עסקו בדמותה. בשנים האחרונות, הפכה לסמל של הימין הקיצוני בצרפת, וסבלה מסרט גרוע במיוחד.

* * * * *

It was deep into his fiery heart
He took the dust of joan of arc,
And then she clearly understood
If he was fire, oh then she must be wood.
I saw her wince, I saw her cry,
I saw the glory in her eye.
Myself I long for love and light,
But must it come so cruel, and oh so bright?

Leonard Cohen, “Joan of Arc”

וכל זה לא עונה על השאלה איך זה קרה. זה לא אמור לקרות, לעזאזל. נערה אנלפביתית ששומעת קולות בצרפת של המאה ה-15 אמורה לגמור בתור מקבצת נדבות או קורבן ללינץ' מצד המקומיים. אבל זה קרה.

מה היא שמעה? מה גרם לה להסתובב? למה הלכה הרחק ממולדתה, בימים שבהם אנשים לא הרחיקו מעבר לעיירת השוק הקרובה? מדוע יצאה מן החוג המגן של בני משפחתה וסנדקיה הרבים, חברים שאהבו אותה, והלכה אל בין זרים? מנין הנחישות לעמוד בלעגו של בודריקור, עד שנשבר? מנין החוש הטקטי, שעלה משמעותית על זה של בני דורה, והמלומדים במלחמה שבהם? מנין האומץ לעמוד בשלוש פציעות, בימים שדי היה בשריטה קלה כדי להביא למוות מזיהום? מנין החוש הפוליטי שלא טעה, שהבין שריימס חייבת לבוא אחרי אורליאן? כל פעולתה נמשכה שנתיים. איך למדה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן?

מה היא ראתה, שלא ראו אחרים? מנין היכולת הקלילה כל כך לדלג בין שאלותיהם של אינקוויזיטורים כפרקליטה מנוסה? איך, לעזאזל, לא פחדה? מה קרה בימים ההם שבין הכניעה והעמידה מחדש על עקרונותיה?

היסטוריונים אינם אוהבים חידות נטולות פתרון. במוחות מסויימים עדיין מנסרת התפיסה המרקסיסטית הישנה, שגורסת שלפרטים אין מקום בהיסטוריה, שהיסטוריה היא בסך הכל משחק של כוחות, כוחות בלתי נודעים ובלתי מודעים. אילו שמעה על כך ז'אן, ודאי היתה צוחקת בקול – חוש הומור נאה היה לה – והלעג מגרש יפה רעיונות אוויליים. אבל מאיפה באה?

האם הכל היה הרפתקה גדולה, נסיון נואש לפרוץ את הגבולות הלוחצים כל כך, החיים הקטנים כל כך, שנועדו לך? איך מדדת את ההבדל בין מה שהיו חייך ובין מה שיכלו להיות? האם הימרת במודע? הנבואות הללו שפיזרת סביב עצמך – מנין באו? כמה אמת היתה, כמה הזיה, כמה בדיה? איך זזו החיים סביבך, פינו לך מקום – עד ששילמת את מחיר החריגה מהשורה? גבר, לו היה במצבך, ודאי לא היה עומד לדין. הלא ידעת זאת? מה קרה כאן? באיזה מגרש שיחקת? על מה חלמת? מה היה באותם פעמונים שאהבת כל כך? מאיפה באת, גבירתי מדומרמי, ולאן את הולכת? דברי אלי, אני מקשיב.

(יוסי גורביץ)

מצעדם כבר רועם

בערב יום השואה נערך בהתנחלות פסגת זאב פוגרום קטן. מספר גדול של יהודים גאים וצעירים, חמושים בכלי נשק קרים, נענו לקריאה שנשלחה אליהם, לאמור: "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בשכונה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ' , וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזו". ההדגשה שלי.

מספר גדול של יודו-נאצים צעירים, חמושים במקלות וסכינים, הגיע למקום, ותוך זמן קצר נמצא גם הטרף. האספסוף התנפל על שני צעירים פלסטינים שעברו במקום וביצע בהם שפטים. השניים נפצעו קשה.

המשטרה עצרה 11 חשודים. השבוע, שהרי ידוע שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, שחרר אותם בית המשפט הביתה. כנראה שהם לא מסוכנים לציבור, או על כל פנים לא לציבור עם הדם הנכון. לא ברור מי שלח את הודעת ה-ICQ שזימנה את האספסוף; יש האומרים שמדובר בחוגים המקורבים לארגון הגזעני (שיש לו עיסוק צדדי בכדורגל), בית"ר ירושלים. המשטרה מכחישה, אבל לא מצאה את המסית הראשי.

בני האספסוף הנבער ("האם מישהו מבני המיעוטים תקף מישהו?", "מה זאת אומרת בני מיעוטים?") לא לבד. שמונה רבנים יצאו לעזרתם, וקראו לסייע להם ולבני משפחותיהם. ברשימת המסיתים מופיעים החשודים הרגילים: יצחק גינזבורג מכך/חב"ד, יעקב יוסף, יצחק שפירא, ועידו אלבה. אלבה, למי ששכח, כבר הורשע בעבר בהסתה.

דבריהם של המסיתים ראויים לעיון. תחת הכותרת "בנותינו נתונות לעם אחר", וכותרת המשנה "גילוי דעת תורה", הם כותבים: "יסוד קיום עם ישראל תלוי בהבדלה בין ישראל לעמים, ובפרט מניעת התבוללות, טמיעה, ונישואי תערובת חס וחלילה". לדעה הזו שותף רוב מוחלט של הציבור היהודי.

הלאה. "כל קשר בין יהודיה לגוי, או בין יהודי לגויה – ברצון או באונס – הוא פגיעה חמורה ביותר באותו יהודי ויהודיה ובעם ישראל כולו, ומהווה חילול הקודש ומעילה ביהווה אשר בחר בנו". כמה חילונים יזועו באי נוחות, במיוחד כשמוזכר האיסור על קשר מרצון – אבל הם כל כך רגילים לדיבורים על מאבק בהתבוללות, עד שאין להם בדרך כלל את היכולת להעלות טיעון קוהרנטי נגדי.

נמשיך. "במצב המתוקן – כאשר יש לעם ישראל הנהגה ראויה על פי התורה…" יצוין שהמסיתים מעדיפים שלא לדבר בשם ההלכה; לזו, וודאי למדינת הלכה, יצא שם רע למדי. הם מעדיפים לדבר בשם התורה, שהרי קשה מאד למצוא יהודים, אפילו חילונים שבחילונים, שיעזו לומר משהו רע על "התורה השייכת לכולנו", שבה כידוע יש "חכמה".

"וכאשר יד ישראל תקיפה בארצנו הקדושה…". כאן נוקטים המסיתים בלשון קוד, המובנת היטב ליודעי ח"ן. "יד ישראל תקיפה" הוא המצב ההפוך ל"דרכי שלום": הוא המצב ההלכתי שבו כל הדברים האסורים מפני חשש פוגרום הופכים למותרים. המסיתים מפנים אותנו לרמב"ם. אוכל הנבלות הגדול ראוי, כמו תמיד, לציטוט:

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט, שכחה ופאה, מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומן, ואפילו בימי אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלים להן שלום לעולם. ולא ייכנס לביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים הללו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל בין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח". אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאבו "אחיכם" את שנאת האדם שלהם, כל הפרק שווה קריאה. זה קצר, כדאי לכם: תלמדו יותר על יהדות מאשר כל שנות הלימודים בבית הספר.

"לצערנו," ממשיכים המסיתים, "השלטון הקיים היום בארץ הקודש איננו פועל למען קדושת ישראל. אדרבא, הוא חותר ל"שוויון זכויות" בין יהודים וגויים, ומעצם הגדרה זו הוא מעוניין בערבוביה בין ישראל לעמים". בדרך כלל הפנטזיה הפרועה הזו, של מדינת ישראל שמגרשת סטודנטיות בתואנה שהן "מיסיונריות" כמדינה השואפת ל"ערבובה" – כמה פחד וסלידה במילה אחת! –  לא היתה ראויה לתגובה. הפעם דווקא כן.

המסיתים מעלים כאן באוב את הטענה המוכרת היטב מן המשטרים הפולקיסטיים של המאה ה-20, אלה של גרמניה הנאצית והדרום האמריקני: ה"הם" רוצים את הבנות שלנו, אבל הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, אלמלא היו כמה "רופסים" מצידנו, שדעתם נחלשה בגלל תפיסה שוויונית מעוותת (שימו לב כיצד המילים 'שוויון זכויות' מופיעות במרכאות כפולות במקור), ואשר מניחים לדבר להתרחש.

הפנטזיה של הגזען היא תמיד של חילול הדם, של הזר הערמומי המפתה את הנערה הטהורה האומללה או אונס אותה. הזר, כשהוא מחלל את הבת, מחלל גם את המדינה, שמתוארת כמעט תמיד כאשה. זו, כמובן, פנטזיה גברית במובהק, שנובעת מאגו כל כך חלש, שהוא רואה בעצם הרעיון ש"האחרים" – תמיד אחרים מדוכאים: איכרים, שחורים, יהודים – ישתוו לו איום עצום. בעצם, על פי התפיסה הזו, אם האחר שווה לנו בזכויותינו, אין בנו שום דבר שיגרום לנשותינו-שלנו לרצות בנו.

וזה איום קיומי. כאן אין על מה לדבר, כאן יש לשלוח את היד אל הנשק. בשל התפיסה הזו יצאו ללינצ'ים בדרום, ובשמה יצאו, במדינה מאורגנת יותר ושבה לא היה אפילו שריד למסורת של זכויות הפרט, למערכה של השמדת עם.

לא במקרה התכנס האספסוף בערב יום השואה. זה יום מועד לפורענות, היום שבו אצל הגברבר היהודיסט מתנגשות בעוצמה תחושת הנחיתות המוצדקת כל כך עם תחושת העליונות החסרה. הפולנים כבר למדו על בשרם שלא כדאי להתקרב לכנופיות תלמידים יהודים שמגיעים ל"מצעד החיים". הימים האלה הם ימים לימינאליים, ימים שבהם מתרופפות גדרות האסור והמותר. בימים האלה, הפוגרומצ'יק חש שהחברה חייבת להבין אותו.

והיא, אבוי, מבינה. הרבנים אמנם עומדים בראש המסיתים, אבל הם אומרים מה שאומר בשקט הרוב: שזה לא כל כך נורא אם ערבים ש"מתקרבים לבנות שלנו" יחטפו קצת. גם הישראלי הנאור בדרך כלל, מי שבאמת אכפת לו מזכויות פלסטינים והומוסקסואלים, שעושה כמיטב יכולתו למען הסביבה – גם הוא נאלם דום. כי השאלה האוטומטית היא "ואיך היית מגיב אם הבת שלך היתה יוצאת עם ערבי"? תמיד בת, תמיד ערבי. והוא, הישראלי הנאור הממוצע, הוא באמת איש טוב. באמת אכפת לו, הוא באמת רוצה שהסכסוך ייפתר. אבל הוא לא מסוגל לתת את התשובה הנאורה האפשרית היחידה: "תלוי מי הערבי". כל החינוך שלו אומר לו שהתבוללות היא אסון.

וכל זמן שנפחד מ"התבוללות", כל זמן שנמשיך ללמד את ילדינו על טוהר דמם ולא נלחם, במאמץ ניכר, בתפיסה שירשנו אנו על טוהר דמנו, היודונאציזם ימשיך לצעוד באין מפריע; עד אז הפוגרומצ'יקים שלו, כמו אלה של האס.אה, ישוחררו למעצר בית – עד שיום אחד, ונראה שהוא לא כל כך רחוק, תהיה יד ישראל תקיפה. ואז, בלשון הזהב של נעמי שמר, נתגעגע לרצח הסטרילי והנקי של הנאצים, בתוך מערבולת המוות המיוזע שתקיף אותנו, כשאלפיים שנות תסכול ותחושת גדלות חסרת בסיס יצאו, סוף סוף, למסע הנקמה בהיסטוריה שנושאיהן מייחלים לו זמן כה רב.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הנה חוזר הגלגל

אריה אלדד יודע איך להשיג כותרות והוא יודע איך להסיט את הדיון. אתמול עשה אלדד מעשה אדיר זיק וטען כי ראש ממשלה המנסה לסגת מרמת הגולן הוא בוגד. לנוחותו, הוא ציטט את סעיף 97 ב' לחוק העונשין, האומר כי "מי שעשה בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה, או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו להביא לכך – דינו מיתה או מאסר עולם". לטענת אלדד, מאחר וישראל סיפחה את רמת הגולן ב-1981, שיחות אולמרט-אסד הן בגדר בגידה ודינו של אולמרט מוות. השערוריה הנדרשת פרצה מיד.

ותוך שניות, זחלו היהודים הגאים אל מתחת לאבנים שלהם והתחילו לצרוח שנטפלים לאלדד, ומה הוא כבר עשה, והוא רק ציטט את החוק. ובכן, לא בדיוק. סעיף 94 לחוק, שקובע כיצד לפרש את סעיפי הבגידה, אומר ש"אין רואים מעשה כעבירה על פי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב, או אם נעשה מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולת רשות מרשויותיה, או בסדרי מדינת חוץ או בפעולת רשות מרשויותיה, או בסדרי מוסד או ארגון של מדינות או בפעולותיהם". ההדגשה שלי.

כלומר, לממשלה ("רשות מרשויותיה") מותר לשאת ולתת עם מדינות אויב, גם על העברת שטחים אליהן. הכנסת, כמובן, מעולם לא איבדה את ריבונותה, וכפי שהעבירה את חוק הסיפוח ב-1981 (יצוין, אגב, שראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אמר במפורש במהלך הדיון שהחוק מיועד למנוע משא ומתן עם סוריה), היא יכולה להעביר חוק שקובע שהגולן חוזר לריבונות סורית.

אלדד יודע את זה, כמובן. הוא אחד מהפחות שוטים שבחברי הכנסת שלנו. אז למה הוא משקר בגסות כזו לקהל בוחריו? ראשית, משום שהוא יודע שמדובר בקהל של בבונים, שיתחיל עכשיו לחזור על המנטרה של "אולמרט הוא בוגד על פי חוק" ויכניס את המם הזה לדיון באופן שאי אפשר יהיה להוציא אותו משם. שנית, לא פחות חשוב, הוא מסיט את הדיון: לא מדברים יותר על הגולן ועל הסכם עם סוריה, אלא דנים בשאלה האם אולמרט בוגד או לא. במצב שבו, לראשונה מאז ימי ברק, סוריה מדברת ברצינות, הסטת הדיון הזו קריטית.

שלישית, סביר שאלדד לא מעוניין שאיזה פנאט ירצח את אולמרט, כי הדבר פשוט יצור מומנטום ציבורי נגדי, שבהחלט עשוי לאפשר לציפי לבני – נניח – להגיע לאותו הסכם בדיוק עם אסד. לא, הוא לא רוצה בהתנקשות – אבל בהחלט אפשר שהוא רוצה בפחד מן ההתנקשות, הפחד מהפנאט הבלתי ידוע שהשב"כ לא יכול לאתר ולבלום. זה נלוז, נתעב – וכנראה עובד. לאולמרט יש מספיק צרות גם בלי שיצטרך לחפש את המתנקש התורן – אם כי יצוין ששטף צרותיו הוא גם הגנה מסוימת מפני רצח: מי שאין לו יכולת איננו מסוכן.

לכל הסיפור יש גם צד משעשע: מי היה מאמין שנראה את צחי הנגבי, המסית הכפול לרצח (זה של רבין וזה של אמיל גרינצווייג), אומר שדבריו של אלדד מזכירים לו את ההסתה לרצח רבין, ואיש אינו מוחה? ימים יפים הגיעו.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כורה בור, בו ייפול

פרשנים פוליטיים מתקשים להבין לאחרונה מדוע הילארי קלינטון נשארת בפריימריז הדמוקרטיים. בסיבוב האחרון, שנערך ביום שלישי שעבר, זכתה קלינטון בפריימריז שנערכו בקנטקי, בעוד אובאמה ניצח באורגון. הפער ביניהם נשאר רחב כשהיה, למרות נצחונותיה האחרונים של קלינטון.

סימנים אחרים אינם מעוררים טובות: הקמפיין של קלינטון שקוע בחובות – יותר מ-20 מיליוני דולרים, על פי הדיווחים האחרונים – ויותר ויותר היא נגררת לגזענות סמויה פחות ופחות. לפני קנטקי, היא אמרה שאובאמה לא מצליח לזכות "בתמיכתם של אמריקנים שעובדים, שעובדים קשה, אמריקנים לבנים" – וכ-21% מהמצביעים בקנטקי אמרו ש"גזע" היה מרכיב מרכזי בהחלטתם. מתוך אלה, 90% הצביעו לקלינטון.

בשבוע האחרון, פתחה קלינטון במתקפה נוספת על אובאמה. הדרישה שלה היא להושיב את הנציגים מפלורידה ומישיגן. תקציר האירועים: הנציגים הדמוקרטיים בפלורידה ומישיגן החליטו, בעקבות הרפובליקנים, להקדים את הפריימריז במדינות – זה היה בתקופה שחשבו שהפריימריז יוכרעו בשבועות הראשונים. בכך הם שיבשו לחלוטין את כל סדר הפריימריז. בתגובה, הודיעה המפלגה הדמוקרטית שהיא לא תכיר בנציגים שייבחרו בפריימריז הללו, וקראו לכל המועמדים שלא להתמודד בהם. נציגיה של קלינטון, שנראתה אז כמועמדת המובטחת, היו מעורבים בהחלטה.

כל המועמדים קיבלו עליהם את החלטת הנהגת המפלגה. אבל ראה זה פלא: בבוא הבחירות במישיגן, שמה של קלינטון התנוסס בקלפיות – המועמדת היחידה. היא זכתה ב-56% מן הקולות, מספר נמוך למתמודדת יחידה; ההתמודדות הזו, בניגוד להבטחותיה, הרגיזה רבים. אחר כך, כשבאה פלורידה, שמם של קלינטון ואובאמה הופיע בקלפיות, אם כי שניהם לא ערכו קמפיין במדינה. קלינטון ניצחה גם בפלורידה.

עכשיו היא דורשת שנציגי מישיגן ופלורידה יופיעו בוועידה. אלה יצמצמו באופן ניכר, אם לא את יתרונו של אובאמה בנציגים, לפחות את יתרונו מבחינת קולות הבוחרים. כדי לדחוף את המפלגה לאשר את מעשה ההונאה שלה – כשנשאלה מדוע התמודדה במישיגן אף שאובאמה לא עשה זאת, היא אמרה "זו היתה החלטה שלו" – הזכירה קלינטון את הבחירות האחרונות בזימבאבוואה, והשוותה את הפריימריז הנתונים בספק אליהן. זו לא היתה בחירה מוצלחת, כי במשוואה הזו מי שעורך בחירות-סרק בלי יריב אמיתי ובניגוד לכללים דומה הרבה יותר לרוברט מוגאבה מאשר לאופוזיציה שלו, אבל שיהיה. זמן קצר לאחר מכן, קלינטון גם השוותה את מאבקה לגניבת הבחירות למאבק על זכויות האזרח והנשים, ומי שתמכה במניעת זכות ההצבעה מפלורידה ומישיגן טענה כעת שזו שלילת זכות הצבעה המנוגדת למסורות האמריקניות המקודשות ביותר.

זה הרגיז הרבה מאד אנשים, ועוד לא ברור למה זה היה טוב. מה שכן ברור הוא שקלינטון כבר הבינה שהמאבק אבוד, ונראה שהיא מתמרנת לקבלת תפקיד סגן הנשיא. על פי דיווחים שהוכחשו על ידי שני המחנות, היו מגעים כאלה ואובאמה דחה אותם. שלשום, איים בכיר מגייסי הכספים של קלינטון כי אם היא לא תקבל את סגנות הנשיאות, התורמים שלה לא יתרמו לקמפיין של אובאמה לנשיאות. בהתחשב בהבדלים בהצלחה בגיוס כספים בין שני המחנות, אני לא חושב שאובאמה נבהל.

אבל, על פי דיווחים פנימיים, ביום שישי קלינטון הצליחה לגרום לו להתפוצץ. היא הופיעה באיזה מקומון, ה-Argus Leader של דרום דקוטה, וכשנשאלה מדוע היא נשארת במירוץ, היא אמרה שהזמן עוד מוקדם, שבעלה ניצח ב-1992 רק ביוני (לא נכון, אבל עזבו), וש"כולנו זוכרים שבובי קנדי נרצח בקליפורניה ביוני".

קלינטון קשרה ישירות בין רצח פוליטי ובין הסיבות שהיא מסרבת לפרוש. הסערה היתה מיידית, ואחרי שאובאמה – שוב, על פי מקורות פנימיים – נרגע, הקמפיין שלו שחרר הודעה צוננת: "ההצהרה של סנאטור קלינטון בפני המערכת של הארגוס לידר היתה אומללה ואין לה מקום בקמפיין הזה". קלינטון, מצידה מיהרה להתנצל – בפני משפחת קנדי, שכן אצל אחיו של רוברט, טדי, התגלה השבוע גידול ממאיר. אשר לדבריה כלפי אובאמה, שלא מעטים ראו בהם מעידה פרוידיאנית, היא אמרה שהיא "בסך הכל ציינה עובדה היסטורית". והסתבר שהילארי השתמשה בדוגמא הזו, של רצח קנדי, לפחות פעמיים בעבר.

נו. מתקבל הרושם שה'עובדה ההיסטורית' גמרה סוף סוף את הקריירה של הפוליטיקאית חסרת הבושה והמעצורים הזו. על כל פנים, היא סתמה את הגולל על האפשרות שקלינטון תהיה סגנית הנשיא. המצב שבו הנשיא השחור הראשון נרצח, ובמקומו עולה מי שעשתה הכל פרט לייחל בקול למותו, פשוט לא עולה על הדעת. קלינטון, אמרו בחודשים האחרונים, מנסה לגרור את המירוץ עד שאובאמה יעשה שגיאה קטלנית, או שמשהו אפל מעברו יצוץ. בסופו של דבר, השגיאה הקטלנית היתה שלה. מישהו יצטרך להסביר לי פעם איך היא רכשה מוניטין כפוליטיקאית מוצלחת.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

הדמוקרטיה היחידה במזה"ת? פחחח

ההיסטוריון האמריקני נורמן פינקלשטיין הגיע אמש לנתב"ג. עם הגעתו, עוכב על ידי אנשי השב"כ. בשיחה עם עורך הדין מיכאל ספרד, אחד מל"ו צדיקים בסדום שלנו, אמר לי ספרד שאנשי השב"כ טענו שפינקלשטיין מהווה "סיכון בטחוני", ועל כן לא תותר כניסתו לישראל. היום גורש פינקלשטיין לאירופה. (תודה לאסף רזון על הטיפ).

פינקלשטיין לא אוהב את ישראל, בלשון המעטה. רוב הקריירה האקדמית שלו הוקדשה להתקפות עליה. עם התוכן של רובן, מה לעשות, אני נאלץ להסכים – אבל הניסוח שלו משתלח ותוקפני, לא אקדמי בלשון המעטה. מהתכתבותי איתו אני יכול לומר בזהירות שמדובר באדם לא נעים. ובכל זאת.

אני מתקשה לקבל את הטענה שבגיל 55 החליט פרופסור יהודי אמריקני להפוך למחבל מתאבד, או למרגל איראני. אם לשב"כ יש ראיות כלשהן למשהו מהסוג הזה, היה עליו להציג אותן, לעצור את פינקלשטיין ולהגיש נגדו כתב אישום. אם אין ראיות לכך, וראיות כאלה לא הוצגו, קשה להמנע מן המסקנה שכניסתו של פינקלשטיין לישראל נמנעה משום שדעותיו מציקות לממשלת ישראל, והיא כה לא מסוגלת להתמודד עם אקדמאי מציק, עד שהיא כולאת ומגרשת אותו.

ודוק: על ממשלת ישראל אין שום חובה להעניק זכות כניסה לאדם כלשהו, אבל עם זאת התרגלנו לכך שהדבר מקובל. וכאשר הזכות הזו נשללת מאדם, ודאי מאקדמאי מוכר, היבבה שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נשמעת נלעגת, ריקה מתוכן. המעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון רועדת מפחד: אמא'לה, היסטוריון!

פינקלשטיין רגיל לשערוריות. ביוני 2007, מנעה ממנו הנהלת האוניברסיטה שלו – אוניברסיטת דה פול – קביעות, זאת למרות שעמיתיו למחלקה של פינקלשטיין קבעו כי הוא ראוי לה ולמרות שמנהל האוניברסיטה כתב שהוא "מורה מצוין ואינטלקטואל בעל שם ברמה הלאומית". הסיבה היא שפינקלשטיין שם על הכוונות שלו את הדמגוג הרקוב אלן דרשוויץ, וקרע לו את הצורה בספרו האחרון, Beyond Chutzpah.

אבל לדרשוויץ – פרקליט שטן מקצועי, שהודה שאין לו בעיה לייצג רוצחים שהוא מודע לאשמתם, ולהביא לזיכויים –  יש הרבה חברים. הוא הצליח לעורר מאבק ציבורי כנגד הענקת קביעות לפינקלשטיין, ובין השאר פינקלשטיין הואשם באנטישמיות. קצת אירוני, בהתחשב בכך ש-Beyond Chutzpah הוא כתב אישום מהדהד נגד האוטומטיות של ההאשמה באנטישמיות כלפי מי שמותח ביקורת על ישראל, אבל זה עבד.

קשה מאד להאמין שגירושו של פינקלשטיין מישראל איננו חלק מהמאבק של דרשוביץ, איננו נקמנות על כך שהוא מעז להשמיע את דעותיו – נקמנות קטנה ומטופשת, נקמנות מרוצה מעצמה, נקמנות שתזכה להערכה מצד האספסוף. דיון פתוח? זכות דיבור, שצריכה להשמר דווקא לאלו החורגים מהקונסנסוס? לא במדינה יהודית. המשרד לחוסר בטחון הציבור עומד על המשמר ומונע חדירת עובדות לא נוחות.

צריך לציין שמניעת הכניסה מסיבות פוליטיות פועלת, כמעט תמיד, בכיוון אחד. בשנת 2004, מנע בית המשפט את כניסתה של העיתונאית והפעילה אווה גסביץ' לישראל. הסיבה: בית המשפט הגיע למסקנה שגסביץ' "תמימה מדי", ושעקב תמימותה יכולים ארגוני טרור לגייס אותה. על פינקלשטיין, אף אחד לא יכול לומר שהוא תמים.

כהערת אגב, האפקט המעניין באמת היה לראות מה היה קורה אם פינקלשטיין היה דורש להשאר בישראל מכוח חוק השבות – וגם דורש אזרחות. אז, סביר להניח, היינו רואים את כל היהודונים הגאים זוחלים מתחת לאבנים שלהם וצורחים שדווקא מהיהודי הזה צריך לשלול את הזכות, שלטעמם היא הסיבה להקמת ישראל. אז היינו רואים את משרד הפנים מתפתל בבג"צ ומנסה למצוא סיבה למנוע את כניסתו. פינקלשטיין היה עושה, במצב כזה, טובה גדולה למחנה האזרחי/ליברלי בישראל. חבל שלא זה מה שמעניין אותו.

מה שמתמיה באמת הוא שתיקת התקשורת הישראלית. הנושא כבר מעורר הדים בחו"ל – היהודונים הגאים ודאי היו צווחים שצריך לתגבר את מחלקת ההסברה – אבל בישראל עצמה לא פורסם, אלא בסקופ (עבדכם הנאמן כתב את הידיעה), ובמספר זעום של בלוגים. אני יודע ששבת עכשיו, אבל אתרי החדשות ממשיכים להתעדכן גם בשבת, ושיתר על כן, זהו יום חדשות חלש, שבו האומללים שבמשמרת נתפסים בכל קש. אז איך זה לא פורסם? מוזר.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מ.ש.ל.

חלק מרכזי מהבלוג הזה הוא התקפה על היהדות האורתודוקסית ועל הלגיטימציה שלה. בעקביות, ומזה 14 שנים, אני מצביע על ההקבלות בין האידיאולוגיה האורתודוקסית ובין אידיאולוגיות רצחניות אחרות, ועל הסכנה שזה מציב לישראל החופשית – מה שנותר ממנה – ובכל פעם אני מוצא את עצמי דופק את הראש בחומה בצורה.

עזוב אותך, אומרים לי, אלה רק קיצונים. קבוצה של פסיכים. הציבור הרחב לא איתם, הוא אולי מתפלל לשיעבוד המין האנושי מדי יום, אולי הוא משתבח מדי יום בכך שהוא לא אחד משאר בני המין האנושי, אולי הוא רואה את ההבדל בינו לבינם כהבדל "שבין חושך לאור" – אבל הוא לא יפעל על סמך האידיאולוגיה הזו. אלה רק מילים. חוצמזה, נכון שיש פה הרבה שנאת זרים, אבל היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת.

והפעם, נראה לי, יש לי הוכחה.

* * * * *

וכן, יש בזה לא מעט מן האישי.

כשנודע לי אתמול על האוטו דה פה הקטן שבוצע באור יהודה, לא הופתעתי. היה רגע קטן של התכווצות, של סחרור; זכרון הספרון הקטן, החבוי, של הברית החדשה שלי שהוצת על ידי רבנים ב-1988, מקור של פחד והשראה, אהבה ואימה, מקור זכרונות של רגעים קסומים בירושלים העתיקה ורגעי השפלה פומבית בנחלים, ספרון שהיה טריקת דלת מהדהדת עם העבר, שהפך לאפר בידי אנשים שאפילו לא ידעו מה כתוב בו, שפחדם ושנאתם גברו על מעט תבונתם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר.מבערים. בינתיים, רק חמץ (יצ

ואחר כך בא הזעם: פרץ אדום, מסמא. כמו אחרי פיגוע, כשאתה יושב מול המקלדת במשמרת ואתה צריך לעבד את הדם וחלקי הגופות והאנשים הבוכים שמחפשים את יקיריהם לטקסט קר וקוהרנטי. ולא יכולתי לכתוב; הייתי צריך לעבוד, לכתוב ידיעות טכנולוגיה בידיים רועדות. ואחר כך היתה פגישת עבודה.

הזעם הוא יועץ רע. רציתי לקרוא לשריפתו הפומבית של תנ"ך אחד כנגד כל ברית חדשה, כדי להקים חומת ברזל, תריס "מפני דרכי שלום". רציתי לקרוא להתנצרות פומבית. שנאתי מאד. המילים של "ברוך ממגנצה" (הו, האירוניה) של טשרניחובסקי חזרו אלי:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

וזה קירר אותי. ברוך האומר זאת, אחרי הכל, כבר אינו אדם. טשרניחובסקי תיעד יפה כיצד הפכה אותו הנקמה למפלצת

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ואולי זו, מעבר לעובדה שצעירינו כבר אינם יודעים לקרוא, הסיבה שהפואמה הזו איננה חלק מתכנית הלימודים במדינה שהפכה לדגל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה.

אז כן, היה זעם. אבל הוא חלף, או לפחות התקרר. ונשארנו עם ההוכחה.

* * * * *

זה קרה כך: לסגן ראש עירית אור יהודה, עוזי אהרן (ש"ס), נודע כי בעירו חולקו ספרי הברית החדשה. אהרן לא היסס: הוא שלח רכב עם מערכת כריזה, שסבב בשכונה – החילונית – בה חולקו הספרים, והודיע שתלמידים יגיעו לבתים כדי לאסוף את הספרים, למען יובלו לשריפה. וכך היה.

אהרן הסתבך קלות: הוא שרף את הספרים בפומבי, וזה עורר אסוציאציות לא נעימות. חובש הכיפה דר' אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל, הסתייג מהשריפה: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". קובי אריאל, כביכול חרדי נאור, קרא לאהרן להשתמש בפעם הבאה במגרסה, וטען שזו כל הבעיה. סביר מאד שהוא צודק: שאילו הועברו הספרים, למשל, להטבעה באיזה אגן קדוש, לא היתה קמה כל זעקה.

"מעריב", שהסקופ היה שלו, ניסה למצוא רב שיגנה את שריפת הספרים. מבוכה נרשמה במערכת כשהתברר שאין כאלו – לא אורתודוקסים, על כל פנים. הרב החביב על חילונים, ישראל לאו, נס על נפשו; רבני צהר, השוקדים על מצג תקשורתי של "יהדות עם פני אדם", דפקו נפקדות; הרב יהודה גלעד גינה את השריפה – אך משום שזו היתה טקטיקה שגויה. הנימוק שלו, אגב, הוא הבלם היחיד בין האורתודוקסיה ובין חשיפת פרצופה האמיתי: "גדר דרכי שלום".

אז מה היה לנו פה: סגן ראש עיר, שמפעיל בעירו "צוות אנטי מיסיונרי"; שכונה חילונית-לכאורה, שתושביה לא מהססים להסגיר ספרים לשריפה; שימוש בתלמידי בית ספר כדי להשמיד את הספרות האסורה; מדורה פומבית. גינוי מן הפה ולחוץ, בגלל תמונות לא נעימות ולא בגלל המעשה עצמו.

אין, בקצרה, תחושת חטא; לכל היותר אי נוחות. הרבנים שנמנעו מלדבר ידעו היטב מדוע הם עושים זאת: אילו נאלצו להגיב, היו צריכים להעניק לאהרן גיבוי מלא. הוא פעל על פי ההלכה היהודית, על כל תגיה. "דרכי שלום" אינן רלוונטיות, משום שאהרן יכול היה להסיק בבטחון מלא ששום פוגרום לא יבוא אחרי שריפת הספרים.

ובתוך כל הבלגאן, נעלמה הנקודה העיקרית.

* * * * *

שריפת הספרים בוצעה בשכונה חילונית. תלמידי בתי הספר היו ככל הנראה דתיים, המציתים עצמם ודאי, אבל מסגירי הספרים היו חילונים, או התחליף הזול המשווק תחת שם זה בישראל. אלו היו ודאי האנשים שלהם היו נקיפות מצפון: בן תרבות אינו שורף ספרים.

אבל רב ביקש את הספרים. וזה היה רב עם סמכות: היה לו רמקול ורכב, כנראה של העיריה. והספרים, הוא אומר, הם ספרי מיסיון. אז אולי בעצם זה לא כל כך נורא לשרוף אותם?…

והספרים נמסרו – כפי שאהרן ידע שיימסרו. הוא לא היה יוצא למאבק כזה אילו חשב שהתושבים יגרשו אותו במקלות ואבנים. ולאחר מכן הם נשרפו. אולי לכמה אנשים זה היה לא נעים, ורובם, ככל הנראה, לא הלכו לצפות; אבל הם לא מחו בקול.

כך פועלת קבוצה מהפכנית. היא מחדירה, בתקיפות ואם יש צורך גם באלימות, את מסריה. המסרים שלה מיועדים להבדיל בין סוגי אוכלוסיות ומסמנים אוכלוסיה המותרת בפגיעה, ולטשטש את המובן מאליו.

המוסר האנושי הבסיסי מוצא עצמו מותקף, ההגינות מוצאת את עצמה במצור. אסור להרביץ – אבל אלה יהודים, הם לא בני אדם; אסור לגזול – אבל אלה אויבי העם, שמוצצים את דמו, כל רכושם ודאי גנוב; אסור לרצוח – אבל אלה שחורים, חלאת המין האנושי, שחולמים לאנוס את נשותינו הלבנות; אסור לרצוח, לגנוב, למעול – אבל אלה גויים, אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, נשותיהם חשודות על הזנות והם חשודים על גזל ורציחה.

ורוב בני האדם, כשהם נתקלים במהפכן אלים ונחוש, שנשען על מטען תרבותי הדומה לשלהם, ידחו אחורה את האנושיות שלהם מפני הפרטיקולריות. רוב הגרמנים לא אהבו את מה שהנאצים עשו ליהודים – אבל אלה היו רק יהודים, הם לא היו שווים את התסבוכת. רובם סברו שזו ברוטליות יתר, הגזמה – ולכולם רווח כשהכל ירד למחתרת, כשהיהודים "היגרו מזרחה". כולם ידעו מה קורה במזרח, ובשלב מוקדם: החל מ-1942 – וכולם נורא השתדלו לא לדעת. (הדוגמא הזו איננה מיועדת לבצע השוואה בין האורתודוקסים והנאצים – כל המצוי בשתי התורות מבחין בה ממילא – אלא לציין דוגמא שכבר נחקרה לעייפה והיא מתועדת היטב, הרבה יותר מאשר הדוגמאות של ברה"מ או של הדרום האמריקני).

רוב הגרמנים היו אנטישמים לטנטים – הם לא היו פועלים כנגד יהודים בעצמם, אפילו לא ברמת הקללה, אבל היו מתקשים למחות על כך. ויקטור קלמפפר תיאר ביומנו כיצד, עמוק בתקופה הנאצית, ילד צעק לעברו "יהודי מלוכלך" – ואמו של הילד נזפה בו מיד והתנצלה. אלא שלהוציא מקרה מדהים אחד (קבוצה של נשים "אריות" הנשואות לבעלים יהודיים התייצבו – בזמן המלחמה! – מול מטה הגסטפו בברלין, ודרשו ברעש את שחרור בעליהם, והצליחו), לא היתה מחאה פומבית על רדיפת היהודים.

הכנסיה הקתולית נעמדה על הרגלים האחוריות וסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו – אבל מבחינתה, ובצדק, אלו לא היו יהודים. הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמונות תמיד על כניעה לשלטון, התקפלו תוך פחות משלושה חודשים, גירשו והסגירו את חבריהן שהיו ממוצא יהודי – שבירה כה בוטה של כל התיאולוגיה הנוצרית, שקשה להבין איך הן ציפו להקרא נוצריות אחר כך.

ההשמדה היהודית נולדה בתוכנית T4 הנאצית, בסוף 1939. זו היתה התכנית ל"המתת חסד" של נכים וחולי רוח. ההתחלה היתה צנועה: ילד אחד, שהוריו שלחו מכתב ללשכת הפיהרר וביקשו "פתרון" עבורו. מכאן נבנתה אימפריה קטנה של מומחים לרצח ילדים, לוחמים אמיצים שהרעילו נכים, וגיבורים גדולים שהכניסו חולי רוח לתאי גזים. כל האנשים האלה ישמשו אחר כך בתכנית ההשמדה היהודית: הם ימציאו את תאי הגזים הקבועים והממונעים, הם יבנו את אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה ומחנות אחרים, וגם ישמשו כמפקדיהם.

אבל כשנודע דבר ההשמדה, קמה זעקה איומה בגרמניה. הבישוף גאלן נשא דרשה אמיצה בקתדרלה שלו. דעת הקהל התקוממה – והיטלר מיהר להוריד את הפרויקט למחתרת. הוא יחודש שוב, הרבה יותר בשקט, רק אחרי הפלישה לרוסיה. שום זעקה כזו לא קמה כשהושמדו היהודים. כשכומר אחד – ניימולר הידוע – העז לצייץ, הוא מצא את עצמו במחנה ריכוז, וזהו.

האנושיות הגרמנית נתקלה בנוגדני האנטישמיות, ואלו יכלו לה. האנושיות הבסיסית של היהודים האורתודוקסים, רוב מניינם של יהודי ישראל, נתקלת בנוגדני שנאת האדם של היהדות. ושוב: אין לזה שום קשר לסכסוך הפלסטיני. יהודי מפולין, ציין בועז עברון, דיבר באותו תיעוב על "הגויים" שאפשר היה לשמוע גם אצל יהודי ממרוקו. המשותף ליהודים האורתודוקסים הוא דתם ושנאתם, ואין להפריד בין השניים.

אז כשבאים תלמידים דתיים לאסוף ספרים לשריפה מביתו של "חילוני" ישראלי, הוא נמצא בדילמה. מצד אחד, הוא יודע יפה שאסור להשמיד ספרים. מצד שני, אלה ספרים של "ההם". וברוב המקרים הוא מסגיר אותם. הוא קצת מתבייש, קצת לא נעים לו – אבל זה לא משהו שיוצאים עליו למאבק. לא חסרות לו, אחרי הכל, צרות בחיים. הבה פשוט נפנה את המבט.

ואם הוא יראה מישהו מוכה על ידי כנופיה ברחוב, הרתיעה שלו להתערב – החשש מפגיעה פיזית על ידי הבריונים – תקבל תירוץ נוסף אם יאמרו לו שהאיש הוא "מיסיונר" או "ערבי". במאבק בין אנושיותו ובין הפרגמטיות שלו, זה עשוי להיות שיקול מכריע.

ואם תוצת כנסיה, והן מוצתות, הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל… הוא לא ילך להפגין אהדה. הוא אפילו, סביר להניח, יימנע מלחתום על עצומה נגד השריפה. כנסיה, אחרי הכל. ואם בשכונה שלו יתחילו להופיע שלטים הקוראים להעסקתם של יהודים בלבד, סביר להניח שהוא אפילו לא יבין מה לא בסדר בזה.

ובסדק הזה – הפער בין האנושיות ובין היהדות – משתמשים המהפכנים המשתמשים בסיסמה הרדיקלית (במובן המקורי של המילה, היינו חזרה לשורשים) של "השבת עטרה ליושנה", של "מדינת הלכה", של "מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות" וכפי שמעולם לא התקיימה. על זה אני מדבר, על חולשתה ותלישותה של הליברליות הישראלית, המוחלשת על ידי הנוגדנים היהודיים של רוב חבריה.

* * * * *

שאלה נוספת הראויה להשאל היא, מה לאהרן ולנצרות? סביר שלא נתקל בנוצרי מימיו. הוא יוצא צפון אפריקה, שהפעם האחרונה שבה היתה נוצרית היתה בתקופת יורשו הישיר של מוחמד. מה לו ולפחד הנורא מן המסיון? הרבנים ששרפו את הספרון שלי היו אשכנזים, הם נשאו עמם את טעם התבוסה הנורא של היהדות בשוק הרעיונות, את רוב היהודים שבחרו לעזוב את היהדות אל הנצרות. אבל מה לאהרן ולזה?

התשובה היא העתקת שנאת האדם מן היהדות אל הציונות. היא לקחה את מאות שנות השנאה חסרת האונים, והעבירה אותן הלאה אל כל חניכיה. היא זו, אחרי הכל, שיצרה את ההבדל המלאכותי בין "היסטוריה יהודית" ו"היסטוריה כללית": אותה חלוקה יהודית-בעליל, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. היא שהפכה את ההיסטוריה לקרימוזה להיסטוריה הרשמית של המדינה: תלמידי ישראל נולדים ומאכלת בליבם –

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת בנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים,

כי אין לו אוסף מלבדך,

ואתה מריחו כמו ריח פרחים,

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,

ומידי השותקים גם יחד.

והמטפחת הזו של אלתרמן, האם אין היא הד ברור לפורפיריון – אותו בגד חמוץ מדם שבידי האל באגדות הנקמה האשכנזיות, הבגד שכאשר יכוסה כולו בדם יעשה האל נקמות גדולות בגויים? האם אין זה אותו פורפיריון שלשמו רצחו אבות יהודי הריין את ילדיהם, כדי לכסותו בדם, כדי להקדים ולהביא את הנקמה הגדולה?

הציונות לקחה את שנאת האדם של היהדות, ועליה בנתה את עצמה. הצדקתה היתה השנאה – התפיסה המשותפת לה ולאנטישמים כי ליהודים אין מקום באירופה – והיא התחזקה עוד יותר אחרי השואה, עד שהפכה לדתה הרשמית של ישראל. בדמיון הישראלי, הנוצרים והנאצים – אידיאולוגיה פגאנית אנטי נוצרית, שרדפה את הכנסיה הקתולית – מתערבבים זה בזה ללא הכר. הטאבו הישראלי האחרון, כידוע, הוא טימוא הדם על ידי חתונה עם "גויה" – וזה טאבו חזק מאד גם בקרב חילונים-לכאורה.

* * * * *

ומה יקרה ביום שבו יהיה כאן "רוב יהודי", שירצה מדינה יהודית? מה יקרה כשהוא ירצה להגביל את זכויותיהם של לא-יהודים? אנחנו לא מדברים על השמדה, חלילה וחס, ישראל הם רחמנים בני רחמנים – אבל מה פתאום שיהודי, במדינת היהודים, יקבל פקודות מגוי?

מה שיקרה הוא שמקבילה – תחילה מרוככת – של חוקי נירנברג יעברו פה כמו סכין חמה בחמאה; תצא הפקודה שיהודים וגויים לא יחיו ביחד – וזאת לא תהיה שום בעיה, ואף אחד לא ימחה, כי מי רוצה נישואי תערובת ובכל מקרה זה רק עניין של תל אביבים שותי לאטה, אלה מהם שהם לא הומואים.

ואחר כך תתחיל הצנזורה השקטה על ספרים. רק כאלה שמבזים את היהדות, כמובן. רוב החילונים האמיתיים, אלו שמחזיקים את המדינה הזו מכוח מיסיהם, כבר יהיו על מטוס בדרך ללוס אנג'לס, עם הלאפטופ שמכיל את הסטארט-אפ. אלו שישארו לא כל כך יבינו מה לא בסדר בצנזורה; הם ממילא לא קוראים יותר מדי, יש להם בעיה עם ספר עם צלב קרס על הכריכה, גם כשמסבירים להם שמדובר בספר היסטוריה. הם לא מבינים למה צריך ספרי היסטוריה.

אחר כך תשלול הכנסת זכות הצבעה מלא יהודים. ודוק: היא לא תשלול אותם מערבים (החלטה כזו תעבור גם היום), אלא מכל מי שאינו יהודי. וכולם יגידו שזו מדינה יהודית, ומי שיהיו לו מחשבות שניות – יבין שזו אכן מדינה יהודית ושעדיף שיסתום את הפה. מה, חסרות לו צרות? ממילא האנטישמים הפסיקו לקנות סחורות ישראליות, הכלכלה קורסת, וצריך לדאוג לפרנסה. אז אם החברים הבני זונות שלהם מחרימים אותנו, שיסתדרו בלי זכויות.

כי, כפי שידע כבר יל"ג, או שאתה יהודי או שאתה בן אדם. השניים אינם דרים בכפיפה אחת. ומי שבחר ביהדות, ויתר במידה רבה על אנושיותו. קיבלנו לכך הדגמה טובה השבוע באור יהודה. למרבה הצער, סביר שיש עוד הוכחות בדרך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מועל באמון הציבור

מצעד להיטי האתרוגנים החולף לנגד עינינו מציג תחרות קשה בין המתמודדים. הבוקר הוסיף יואל מרקוס עוד מתחרה ראוי לפרס אתרוג הזהב (מסורתית, הפרס מוגש על ידי תורם זר, המוציא אותו מתוך מעטפה). 

מרקוס טוען שפארסת איסור הפירסום "נראית כמלחמה פסיכולוגית מצד היועץ המשפטי כנגד ראש ממשלה שנבחר כחוק". הלוואי שמזוז היה מסוגל לנהל מלחמה פסיכולוגית אפקטיבית, או להתנהלות אפקטיבית בכלל. אם היתה כאן מלחמה פסיכולוגית, איוולתה הגיעה למדרגת איוולתו של הפילדמרשל הייג. מזוז הפסיד בגדול.

"אולמרט… נהפך לאסקופה נדרסת… גם במערכת הפוליטית, שכידוע כולם בה צדיקים גמורים", תוקף מרקוס. רוב רובם של חברי הכנסת לא הואשמו בדבר וגם לא נחקרו. גם אם אכן נחקרו, נניח על אי סדרים, אני מוכן להאמין שרובם יזדעזעו מהרעיון של ראש ממשלה שמקבל מעטפות עמוסות מזומנים.

"אולמרט הוא חף מפשע עד שלא הוכח אחרת וכבר פוליטיקאים מחלקים את עור הדוב". אין קשר בין משפט למשפט. חפותו של אולמרט היא, בצדק, עניין של אמת משפטית. אי אפשר יהיה לכלוא את אולמרט בטרם יורשע, אבל זה לא אומר שאולמרט הוא לא גוויה פוליטית, ופוליטיקאים מתנהלים בהתאם. 

"הוא [שרון – יצ"ג] הקים את קדימה, לא לצרכי שיפור טוהר המידות אלא לצורך השגת רוב להתנתקות מגוש קטיף…" נראה שבודקי העובדות ב"הארץ" ישנו הלילה. ההתנתקות הושלמה בספטמבר 2005, שרון פרש מהליכוד ב-21 בנובמבר 2005. זה לא היה כל כך מזמן. האם זכרונו של מרקוס לא עומד לו בעובדה הפשוטה הזו, או שהטענה שלו – אליה נגיע מיד – מצדיקה את עיקום העובדות?

"… שמתנגדיה טענו בריש גלי שהמהלך שלה נולד כדי להמלט מהחקירה המשטרתית". אבל מרקוס לא תמך בתפיסה הזו במהלך ההתנתקות. הוא תמך אז בשרון. עוד בדצמבר 2007, כתב מרקוס ששרון פינה את רצועת עזה "כדי לגאול את בני עמו מחלום ארץ ישראל השלמה". אז למה הוא מעלה את הטענה הזו עכשיו? אה, הנה:

"לבני תמכה בשרון… היא ידעה ששרון ושני בניו מצויים תחת חקירה. היא גם הכירה היטב את חולשותיו של אולמרט… היא לא הרימה יד בממשלה נגד מלחמת לבנון ב'… היא לא כבשה תמימה". עכשיו הכל ברור. במאבק על הגנת האתרוג החדש ובהטלת רפש בכל מתנגדיו, רושם מרקוס שיא חדש: הוא רומס את האתרוג הישן. אף אחד לא יזכור – ובכל מקרה, הוא לא במצב להגיב. אגב, זמן קצר אחרי דו"ח וינוגרד הראשון, כתב מרקוס מאמר שהטיל – בצדק – את רוב האשמה ברמטכ"ל, דני חלוץ, וניקה את הממשלה. אז מה הוא רוצה עכשיו מלבני? אותו דבר שרצה אז: להגן על אולמרט.

מרקוס טוען שאולמרט "גזר על עצמו סטנדרט חמור", כשהודיע שיתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום, משום שהחוק מאפשר לו הכרזת נבצרות. נו, באמת. האם מרקוס לא מכיר את פסיקת בג"צ, הקובעת כי שר שהוגש נגדו כתב אישום צריך להתפטר או שיש לפטרו? האם הוא לא מסוגל להבין את הקל וחומר שדעת הקהל היתה עושה במצב דומה מול ראש ממשלה?

"המקהלה של ההדלפות המגמתיות שמקורן במשטרה או בפרקליטות…"  אכן, התנהגות בעייתית – שהופכת למובנת כשנזכרים שקודם לקרב המשפטי יש קרב תקשורתי, שמי שמנצח בו מסוגל להשפיע על ההחלטה האם להעמיד אדם לדין. אין לשכוח, מרקוס, שגם אולמרט ומקורביו לא נקיים מהדלפות.

"… על פרשיות שמלפני שנים…." למה זה רלוונטי? כל זמן שאין התיישנות, מה הרלוונטיות של מועד ביצוע העבירה? אנחנו לא מדברים על גניבת שסק כשאהוד הילד גר בבנימינה. אנחנו מדברים על קבלת כסף במעטפות ממאכער אמריקני כשאולמרט החזיק בסמכויות ממשלתיות.

"…פוגעת, כפי שכבר כתבנו כאן, בחזקת החפות שלו, כל זמן שלא הורשע". הבל הבלים, שטות ורעות רוח. מילים שטוב שלא נכתבו משנכתבו. אין הדלפה שמסוגלת לפגוע בחזקת החפות של אולמרט. הדבר היחיד שמסוגל לשנות זאת הוא הרשעה בבית משפט מוסמך. בית הדין של הציבור, מצד שני, שאיננו כפוף לכללים המחמירים במיוחד של השיטה המשפטית – כללים מחמירים וראויים, משום שהם היחידים המסוגלים לגזול מאדם את חירותו או, במקרים קיצוניים, את חייו –  יושב תמיד בדין. ואף שהוא איננו מסוגל לשלוח אנשים למאסר, הוא יכול לדון אותם לקלון ולבוז. האם מרקוס לא מבדיל בין הדברים?

"המדינה נמצאת במצב הדורש הכרעות קשות," פוצח מרקוס בגאמביט האפוקליפסה, הנשק החביב על האתרוגנים. המדינה תמיד נמצאת במצב הדורש הכרעות קשות. על כן ראוי שלא יעמוד בראשה אדם החשוד בכך שהוא מקבל מעטפות מלאות מזומנים.

"אולמרט גזר על עצמו סטנדרט חמור ממה שקובע החוק ואין להשאיר את גורלו לשפיטה על ידי נורמה ציבורית אמורפית". או: הנה הגענו לאבסורד המוחלט. אין, לשיטתו של מרקוס, שום קנה מידה שאיננו משפטי. אם אתה זכאי, אתה זכאי; אם הורשעת, הורשעת. אין מוסר, אין ניקיון כפיים, אין, בעצם, שום שיקול של דעת הקהל. אז מדוע, אם כן, טרח מרקוס לציין קודם לכן ששרון ובניו נחקרו במשטרה? הוא הרי לא הורשע ואף כתב אישום לא הוגש נגדו.

"… הוא הסיר מהמערכת המשפטית כל תירוץ לסחבת…" אני לא יודע. אתמול הודיעה לשכת אולמרט שהוא עובר בדיקת הדמיה בערמונית, ובשל כך ככל הנראה נדחו החקירות. ככה שנראה שאולמרט, שמנהל עכשיו מאבק משפטי כדי למנוע גביית עדות מוקדמת מטלנסקי, משתמש בעצמו בכל תירוץ לסחבת. בהערת אגב: יופי של משמעת מפגינה הערמונית הזו. את השטיק הזה גנב כנראה אולמרט מבן גוריון, שנהג להתחלות בעת כל משבר פוליטי. על הפולנים של הדור ההוא ה"אני מרגיש רע" הזה עבד כנראה יותר טוב משהוא עובד על הדור העצבני הנוכחי.

"אם יש בסיס לכתב אישום, שיוגש מיד." ואז, כמובן, יואשם מזוז – כבר ראינו שלמרקוס אין בעיה לשנות את עורו – בפזיזות ובלהיטות להרשעת ראש ממשלה. אין להוציא מכלל אפשרות שמרקוס ושאר האתרוגנים יאשימו אותו בנסיון מכוון להפלת ראש ממשלה. אחרי הכל, הוא כבר הואשם על ידי מרקוס בניהול מלחמה פסיכולוגית כנגד אולמרט.

עיתונאים אמורים להיות שליחי ציבור. הם אמורים להיות לו לפה. הם אמורים לחשוף שחיתויות ולהגן עליו מפני נבחרים שסרחו. כשעיתונאים – כמו מרקוס, כמו יאיר לפיד, כמו נחום ברנע, שקשה יותר ויותר לקרוא אותו; אולי האבדה הכבדה ביותר במלחמה הזו – משתמשים במלוא כוחם, במלוא ה-gravitas שלהם ובמלוא כישוריהם הרטוריים כדי להגן על המושחתים הם מועלים בתפקידם כטריבונים, הם מועלים באמון הציבור. את הבוז שירחש הציבור למקצועם, את ראייתם כחלק מהמערכת המושחתת, הם ירוויחו ביושר.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בריגדת האתרוגנים צועדת

ככל שאהוד אולמרט הולך ומתברר כראש הממשלה הגרוע ביותר בישראל, כך גוברת צווחנותה של מקהלת תומכיו בתקשורת. הדוגמא המובהקת היא הטור השבועי ב-"7 ימים" של יאיר לפיד, שסביר שהוא הטור הפובליציסטי הנקרא ביותר בישראל.

לפיד ג'וניור, דור שני למשפחה של תומכי אולמרט, הקדיש את טורו הקודם להתפטרות וללמה, בעצם, היא צעד לא ראוי. אחרי 500 מילה בערך, הוא התמם: “אולמרט? אני דיברתי על אולמרט?”. כן, יאיר'קה, אתה דיברת על אולמרט. לא היתה כל סיבה אחרת לטור כזה בשבוע שבו נאלץ אולמרט להודות שהוא קיבל כסף, ככל הנראה בלתי רשום, במעטפות.

בטור ההוא, מציין לפיד שהוא-עצמו כתב לאחר בחירות 2006 שנתניהו גמור – והנה, הוא לא כותב מכתבים זועמים לעצמו ודורש התפטרות. אה, יאיר'קה, זה ברור: היית בעד אולמרט אז, ולשם כך קראת להתפטרותו של נתניהו, ואתה בעד אולמרט גם היום – לכן היום אתה כותב נגד התפטרויותיהם של פוליטיקאים.

לפיד הגיע השבוע לשיאים חדשים. הבה נפרק את הטור שלו לגורמים.

* * * * *

לפיד מתחיל מהכותרת. חקירוקרטיה. כך הוא מגדיר את מדינת ישראל. שלטון החוקרים. וזה, כמובן, חייב להפסק.

"האם לא ברור שאי אפשר לנהל מדינה בצורה כזו? ארבעת ראשי הממשלה האחרונים… בילו חלק לא קטן מזמנם בחדרי חקירות". אבל קודמיהם – בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס – דווקא לא (להוציא בפרשת קו 300, שבה לא היה חשד של שחיתות). חקירות השחיתות החלו עם שלטון נתניהו, לפני 12 שנים בסך הכל. הן לא פונקציה של השיטה; הן פונקציה של האנשים.

"לפחות בשנים מהמקרים – ברק ונתניהו – החקירות לא העלו דבר פרט לטעם חמוץ בפה". ראשית, “טעם חמוץ בפה" הוא סיבה נהדרת להתחלת חקירה. על הבוחרים לדעת עם מי יש להם עסק. שנית, זה לא לגמרי מדויק. חקירות נתניהו חשפו את השערוריה הפוליטית הגדולה של שנות התשעים – כיצד נאשם בפלילים, על סף הרשעתו, ניסה למכור את תמיכת מפלגתו בממשלה תמורת מינוי יועץ ממשלתי רחמן. זוכר? פרשת בר-און-חברון? במקום שבו היה זכרון ציבורי והיו תפיסות דמוקרטיות נאותות, היתה הפרשה הזו למכוות ברזל בבשרם של כל המעורבם. זה לא קרה, כמובן, אבל כל תפיסת שלטון החוק בנויה על העמדת הפנים שיש למושגים האלה משמעות. זו העמדת פנים, אבל היא טובה מהיעדרה. שלישית, יועץ משפטי נחוש יותר מאליוקים רובינשטיין היה מסוגל ללכת לבתי משפט, ואולי גם להשיג הרשעות. רפיסותו של היועמ"ש איננה סיבה להפסקת חקירות; היא סיבה להעמדת אינקוויזיטור נחוש ונטול רחמים, שיבער את סדום הירושלמית באש וחימה.

"גם שרון האב זוכה" – לא בדיוק. בשל רפיסותו של היועמ"ש שהחליף את רובינשטיין (יועץ שבבחירתו השתתף שרון), לא הוגש כתב אישום כנגד שרון. זו היתה אחת ההחלטות התמוהות בתולדות התביעה הישראלית. למי ששכח, נזכיר שגלעד שרון – שעלה לאחרונה, כמה משונה, למדרגת כותב ב"ידיעות" – קיבל הון עתק מדודי אפל עבור מה שהוא הודה שהיה חיפוש שגרתי באינטרנט. גלעד קיבל יותר כסף מאשר האדריכל של "האי היווני". צריך להיות סלחן מאד כדי לחשוב שלא היה כאן שוחד של האב באמצעות הבן. נזכיר גם שגלעד שרון השמיד באינטנסיביות ראיות.

"..אבל בנו הלך לכלא". ובצדק מוחלט. אני יודע שעמרי ויאיר אחוקים, אבל האם הוא באמת מצפה שנשכח שהאסיר היללן ביותר בישראל הורשע לא רק בעבירות על חוק מימון מפלגות, אלא גם בעדות שקר? באיזה יקום מוסרי חי לפיד, אם הוא חושב שעל עבירות כאלה לא צריך לשבת בכלא?

"אז נעזוב את אולמרט. אף מילה בטור הזה איננה מתייחסת אליו". יאללה, יאללה. שתי הכחשות בשבועיים? נראה לך שמישהו קונה את זה?

כאן בונה לפיד תרחיש של עלילה על ראש הממשלה הבא, עלילה שלדבריו תשתק גם "שילוב נדיר של הנזירה תרזה, נלסון מנדלה, והרבנית מלודז'”. אה, לא ממש. תלונה צריכה בסיס. מעבר לכך, הנחקרים של העשור האחרון עשו הכל כדי לא לסייע לחקירה. שרון, על כל התפתלויותיו, הוא דוגמא מובהקת. קשה לי לראות את נלסון מנדלה נותן לבנו להשמיד ראיות, ואני לא רואה את הנזירה תרזה משכנעת את חברתה הטובה ביותר להעיד עבורה עדות שקר. אני לא יודע מי זו הרבנית מלודז', אבל כנראה שהיא לא היתה מסתובבת עם מעטפות עם כסף בלתי רשום. (רגע, עצור שניה – רבנית אמרת? מעטפות עם מזומנים? הממ. אולי זו לא דוגמא כל כך טובה…)

הלאה. לפידוש מתחיל להסתבך. “ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבו סגנו של ראש הממשלה הוא תמיד אויבו הפוליטי הגדול ביותר, ושבה השר הבכיר ביותר הוא האיש שהפסיד לו בבחירות הקודמות ומשוכנע שינצח בבאות. זה שלעצמו מבטיח כאוס שלטוני מוחלט". נו, באמת! נו, באמת! עד מתי, לפיד, תנצל לרעה את סבלנותנו? יאיר, יקירי, שמעת על בריטניה? טוני בלייר וגורדון בראון? מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור? צ'רצ'יל ואטלי? על צרפת? שיראק וסרקוזי? על ארה"ב? מאדמס וג'פרסון עד קלינטון וגור? יתר על כן, זה תמיד היה כך. מבן גוריון והלאה. איכשהו, התקבלו החלטות ובוצעו דברים למרות השיטה הדמוקרטית המעיקה הזו. ראש ממשלה נחקר, נזכיר שוב, היא תופעה של תריסר השנים האחרונות.

ועכשיו מגיעה רשימת מכות מצרים, שהן תוצאות חקירת אולמרט. "הקיצוץ הרוחבי, ששוויו כשישה מיליארדי ש"ח, יבוטל כנראה", מקונן לפיד. תזכיר לי שוב למה קיצוץ רוחבי הוא טוב? אוכלוסיית ישראל דווקא מתרחבת משנה לשנה בכ-1.8%. למה הקיצוץ בשירותים לציבור (מה שהפרידמניסטים אוהבים לכנות "קיצוץ בתקציב") הוא דבר נהדר כל כך? הלאה.

"מפלגת העבודה תוכל להעביר את חוק שכר המינימום, שזה עוד מיליארד בשנה". יאיר'קה, חמודי, אני יודע שלא ממש שמו לב לזה איפה שאתה גר, אבל מחירי המזון עלו בשנה האחרונה באופן ניכר – ביותר מ-20%. הם צפויים לטפס עוד. אנשים המשתכרים שכר מינימום הם עניים. עניים מוציאים יותר, הרבה יותר, ממשכורתם על מזון. ההוצאות שלהם גדלו משמעותית לאחרונה – והממשלה היקרה שעליה אתה מגן כל כך ביטלה (סליחה, דחתה) את תוספת היוקר. האם אתה מבין את מה שמקלדתך כותבת? בשם איזה חזון אתה מציב את העלאת שכר המינימום כרעה חברתית שיש לגרש במקלות? לא כולם מרוויחים משכורת של דוגמן של בנק, אתה יודע. לא כולם יכולים בו זמנית לכתוב טור במשבצת היקרה ביותר בישראל ולהעביר מהדורת חדשות. רוב אנשי התקשורת, לכאורה המילייה שלך, נמצאים בעשירון הרביעי ונאבקים בציפורניים על טיפוס לחמישי. בשם מי, לעזאזל, אתה מדבר? בשם חוג הסיגר והעט הנובע? [גילוי נאות – הח.מ. מחבב סיגרים משובחים.]

"בחירות מוקדמות יעלו, לפי ההערכות הזהירות ביותר, כ-1.5 מיליארד שקלים". וואלה. אולי נחסוך את כל הכסף הזה, נבטל את הבחירות, ונשאיר את אהוד היקר כיו"ר הדירקטוריון? זה הרי עובד כל כך טוב.

"שלטון נחקר הוא שלטון חלש, שקל לסחוט אותו". זו טענה שצריכה ראיות. אין כאלה. היא נכונה רק אם העלילה מתבררת כמשהו מוצק יותר מעלילה, יאיר. רק אם לראש הממשלה יש מה להסתיר. ואם כן – אז בוא נלך כבר לבחירות. זה יעלה מיליארד וחצי, אבל שווה לנו, לא? תגיד לי, אם יתברר שראש הממשלה מוכר את המדינה לסעודים דונם אחרי דונם, וזה מתברר שבועיים לאחר שהוא נבחר, אנחנו צריכים לסבול איתו עוד 3 שנים ו-50 שבועות? (התשובה לשאלה הרטורית הזו תגיע ממש בקרוב. אל תכססו ציפורניים).

"אפילו טענתם ההזויה של חוגי הימין, לפיה הלך אריאל שרון להתנתקות בגלל החקירות נגדו, מוכיחה בעצם עד כמה החקירוקרטיה היא מסוכנת". ראשית, הטענה איננה הזויה לחלוטין. כמה מהקולגות שלך – רביב דרוקר ועפר שלח – סבורים שיש בה משהו. שנית, אם טענה היא הזויה, היינו לא מציאותית, מדוע יש רבותא בכך שהיא תומכת בתיאוריה שלך?

וכאן אנחנו מגיעים לפאנץ'-ליין: “כי יש שיטה אחרת. היא קיימת בצרפת, באיטליה, גם במדינות אחרות. לפי השיטה הצרפתית, הנשיא איננו נחקר בזמן שהוא מכהן… לחוק הזה יש כמובן סייגים: עבירות פליליות חמורות כמו אונס או רצח אינן נכללות בו, וגם לא עבירות המתבצעות תוך כדי הכהונה". אוי. מאיפה להתחיל?

ראשית, השחיתות הפוליטית הצרפתית הפכה לשם דבר באירופה ובמערב, ועל איטליה מיותר בכלל להרחיב את הדיבור. שם היא אכלה בכל פה את המעורבות הפוליטית; היא קרובה מאד לעשות את אותו הדבר גם כאן. השחיתות מתחילה מלמעלה ויורדת למטה; אם "הכל מאפיה", גם בדרגי השלטון הבכירים, מה טובה יראה הישר בעמלו? על ההבדלים בין הנשיאות הקיסרית הצרפתית, שנמדדה למידותיו של דה גול, ובין ראשות הממשלה הישראלית המבוססת על הדגם הפוליטי הבריטי (עם שפצורים הולנדיים), באמת אין טעם להשחית מילים.

שנית, אף אחד לא חושש מאנסים או רוצחים בלשכת ראש הממשלה. גם הציניקן ביותר יודה שמקרה קצב היה חריג. חיימון רמון נבלם בשלב המעשה המגונה. החשש הוא מכרישי נדל"ן שעושים טובות לחברים ורוכשים חברי מרכז לפי משקל, מאנשים שמעבירים מעטפות תמורות טובות הנאה, מאנשים שמוכנים להטות משפט תמורת רווח פוליטי, מעורכי דין עם קול צפצפני ועמותות קש שקונות שלטון. בקצרה, אף אחד לא חושב שראש הממשלה הוא אל קאפונה – אבל קנת' ליי איש אנרון? בהחלט. ולשיטתך, יאיר'קה, עבירות שמתבצעות תוך כדי שלטון – כפי שנחשדו בהם נתניהו, שרון (בשאלת ההתנתקות) ואולמרט (כשר אוצר ושר תמ"ס) – תיחקרנה.

אז אם מותר לחקור חשדות על פשעים שבוצעו במסגרת התפקיד (ולא ברוצחים סדרתיים מדובר, אלא בפוליטיקאים, היינו מי שפשעיהם יקרו דווקא בעת תפקידם), מה הועילו חכמים בתקנתם? מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. נמצא, אם כן, שהחוק של לפיד לא יתקן דבר.

אלא שיאירק'ה, כמובן, על כל התפלפלויותיו וכל טענותיו שהחוק לא יחול על אולמרט, רוצה להציל את החבר היקר שלו. אחרי הכל, אם יש חוק למניעת חקירה בעת כהונה, מי יבלבל את המוח עם סעיפים קטנוניים, הקובעים מה ייחקר ומה לא ייחקר? העברנו חוק למניעת הברברת, לא? ואם החוק יעבור, היעלה על הדעת שאולמרט לא יהנה ממנו? כלום לא תעלה מיד זעקת ה"בחייאת" מכל בריגדת האתרוגים? כלום לא יימצא מי שיטען – ניחוש: יאיר לפיד, בטור של שישי ב-”7 ימים" – שאם כבר יש חוק כזה, לא צריכים להיות אכזריים דווקא כלפי ראש הממשלה המכהן, ויש להניח גם לו ליהנות ממנו? אחרי הכל, החבר האחר של לפיד, עמרי שרון, אמר ש"הוא נכנס לכלא כמו גבר" – ומאז כל הגווארדיה הישנה מנסה להוציא אותו משם.

די. די. אי אפשר יותר. אם רוצה לפיד בטובתה של מדינת ישראל, יואיל נא לקרוא לחבר המשפחתי להתפטר, לפטור אותנו מעולו של "הסיוט הלאומי הארוך" הזה. יואיל נא ראש הממשלה להתפטר, יענה לכל שאלות החוקרים ללא משחקים וללא התחמקויות; יילחם נא על שמו הטוב, ולא בקרב מאסף. והיה כי יתברר כי מדובר בעלילה – הוא יושב אחר כבוד אל כסאו, כמי שקנוניה גדולה נקשרה נגדו. והיה אם באו המים המאררים, צבתו את בטנו והפילו את ירכו, יעמוד לגורלו. מצב שבו ראש ממשלה נאחז בקרנות המזבח בעוד רוב מוחלט קורא להתפטרותו שוחק את הדמוקרטיה הישראלית הרבה, הרבה יותר מכמה חקירות, קטנוניות ככל שיהיו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

צללי מינכן

סרטון משעשע, שווה צפיה, מראה את שדר הטלוויזיה הוותיק כריס מת'יוז רומס לעפר את שדרן הרדיו הימני קווין ג'יימס. הלז האשים את ברק אובאמה בפייסנות והשווה אותו לצ'מברליין – ומת'יוז לוחץ אותו לפינה ומראה, בשידור חי, שלג'יימס אין מושג מה, בעצם, עשה צ'מברליין, ומה היה הסכם מינכן.

ולמה האירוע הזה, בן 70 בנובמבר הקרוב, שב לבעת את חלומותינו? כי ג'ורג' וו. בוש ניצל את ההזדמנות של ביקורו בכנסת כדי לתקוף יריב פוליטי: הוא האשים – בעקיפין, אבל עוזריו אמרו לאחר מכן שבעליל התכוון אליו – את אובאמה בפייסנות, משום שהוא מוכן לדבר עם איראן.

התגובה של מטה אובאמה היתה מהירה וקטלנית: "הגיע הזמן להפוך את הדף על שמונה שנים של מדיניות, שחיזקה את איראן ונכשלה להבטיח [את שלומן] של ארצות הברית ושל ישראל". יפה אמרו. בוש ניטרל סכנה אחת שריחפה מעל איראן – אפגניסטן של הטאליבאן – ואז ריסק את אויבה העיקרי, סדאם חוסיין. הצעד הראשון היה הגיוני; השני – לא בדיוק. התוצאה של כל הפעולות הצבאיות האלה, במיוחד הכיבוש בעיראק, היא שבירת גבו של הצבא האמריקני.

מאיפה, לעזאזל, שלף בוש את מינכן? ובכן, הוא – והניאו קונסרבטיבים המקיפים אותו – קראו יותר מדי ליכודניקים. בוש הרבה לשבח את ספרו של הפוליטיקאי הקטן והלאומן היהודיסט, שהתחזה שנים ללוחם זכויות אדם, אנטולי שרנסקי; סביר שאפילו קרא אותו, וידוע שהמליץ עליו כחומר קריאה לבכירי ממשלו. כדי להגן על כיבושיה של ישראל, טען שרנסקי שאסור להכנס למשא ומתן עם המשטרים הערביים עד שיהיו דמוקרטיים. כמה נוח.

כמה דם יש על מקלדתו של שרנסקי? לא נדע לעולם, כנראה. אבל סביר שהוא היה הצינור שדרכו עברה האנלוגיה של מינכן מן הימין הישראלי אל הימין האמריקני. האנלוגיה הזו היתה בעייתית מאד. היא טענה שישראל, הגוליית של המזרח התיכון, משחקת בה את תפקידה של צ'כוסלובקיה; הפלסטינים הרשעים, אותה מעצמה חמושה וכל יכולה, שבשנים שבה רווחה ההשוואה הזו נאבקו על כל קלשניקוב, הוצבו בתפקיד גרמניה הנאצית; ומעצמות המערב – בתפקיד הבוגדניות שעומדות לאלץ את המדינה הקטנה והמסכנה לוותר על שטחים חיונים אסטרטגית, כל זאת בנסיון שווא למנוע מלחמה.

בארה"ב, אגב, הכעס על בוש נובע בעיקר מכך שהוא ניצל ביקור במדינה זרה, בפרלמנט שלה, כדי לתקוף יריב פוליטי. לא ייעשה כך בוושינגטון. סביר שבוש למד גם את הטקטיקה הזו מהימין הבוגדני שלנו; הימין שתמיד היה להוט למכור את מדינת ישראל וריבונותה, אם רק יוכל להמשיך ולהחזיק, בשיניים ובציפורניים, ב"ארץ ישראל"; הימין שנציגו המובהק ביותר הוא בנימין נתניהו, שבעוד ממשלת ישראל הריבונית שוקלת הצבת חיילים אמריקנים בגולן, קשר עם גורמים ימניים בקונגרס האמריקני לטרפוד תוכניותיה. לימים ידליף נתניהו, כחלק מנסיונותיו למנוע הסכם שלום בין ישראל לסוריה, את המסמכים הסודיים ביותר של ישראל במו"מ עם הסורים – היהלום בכתר של המודיעין, מסמכים שראש המודיעין הסורי לא העז אפילו לחלום עליהם (פרשת "מסמך שטייניץ"). מאחר ועשה זאת מעל בימת הכנסת, חסינותו עמדה לו מפני העמדה לדין באשמת ריגול חמור; קשה להאמין שהיתה עומדת לח"כ ערבי כלשהו שהיה עושה מעשה דומה.

* * * * *

הגרמנים הצ'כים שיחקו תפקיד שלילי מאד בדרדור אירופה למלחמה; הם גם שילמו היטב וראוי את המחיר על כך. אין עוד גרמנים צ'כים. אבל להשוואה הזו של הימין – דומה שהם אינם מכירים כל אנלוגיה הסטורית אחרת – אין כל בסיס.

אמנם, כמו השטחים הכבושים, רוב האוכלוסיה בחבל הסודטים לא היתה צ'כית – אבל, בניגוד לאוכלוסיית הגדה, הגרמנים שם לא היו נתונים תחת כיבוש צבאי, היתה להם אפשרות לשלוח נציגים לפרלמנט הצ'כי, והם אף עשו זאת במספר גדול. כה גדול, למעשה, עד שממשלת צ'כוסלובקיה נכנעה לרוב דרישותיהם – אבל לא הסכימה לניתוק החבל (שהכיל את רוב ביצורי ההגנה של המדינה כנגד פלישה גרמנית) ולהעבירו לידי גרמניה. ישראל העדיפה שלא לתת כל זכויות לתושבי השטחים שכבשה – ובכך הפכה את ההתקוממות נגדה לא רק ללגיטימית, אלא גם למתבקשת מוסרית. (שהלאומיות הפלסטינית אוכלת את בניה עוד בטרם הצליחה לארגן לעצמה מולדת, זה כבר סיפור אחר).

האיום על ישראל, בניגוד לזה שממנו חששה צ'כוסלובקיה, איננו פלישה פלסטינית לשטחיה, אלא דחיקת רגליה מתחום הכיבוש שלה. מהבחינה הזו, אילו רצו אנשי הימין באנלוגיה היסטורית, זו של אלג'יריה הצרפתית היתה מדויקת יותר. הצרפתים לא רק כבשו את אלג'יר, הם גם סיפחו אותה. ואף על פי כן, התקומם החלק הלאומני שבאוכלוסיה האלג'ירית – אם כי יש רגליים לסברה שלצד הצרפתים עמדו יותר אלג'יראים משעמדו בצד המתקוממים, הן מחנפנות, הן מתפיסה כנה שהאיחוד עם צרפת יועיל לאלג'יראים בעתיד, יוציא אותה מהמזרח התיכון וישלב אותה באירופה.

אבל סופה של האנלוגיה הזו – הנסיגה הצרפתית המוחלטת, למרות נצחונות בשדה הקרב; הפקרתם של המתנחלים הצרפתים, ומנוסתם המבוהלת של אלו, ללא פיצויים, בהמירם את עושר-הגזל הקולוניאליסטי בעוני במולדת – היה בלתי נסבל, הדיוק שלה לא יעלה על הדעת. כשחילק הרמטכ"ל דן שומרון בקרב קציניו, במהלך האינתיפאדה הראשונה, את הספר "מלחמה פראית לשלום" של אלייסטר הורן (מומלץ מאד, אגב), שעסק במלחה הקולוניאלית הנואשת ההיא, ההקבלה היתה בוטה – ועלו צווחות הימין שמדובר בבגידה ובתבוסתנות.

אבל עכשיו האנלוגיה הזו, שמטרתה היתה למנוע הכרה בזכויות הפלסטינים, שוב איננה ממלאת את תפקידה. בוש, הרי, נפגש עם אבו מאזן – ולמרות שהפגישות הללו אינן יכולות להוליד דבר מועיל, הרי שיש בהן תפיסה של ממשל בוש (תפיסה שחזרה שוב ושוב בפי דובריו), שיש צורך בהקמת מדינה פלסטינית בגדה. אז איך חזרנו למינכן?

אה, איראן. אבל הפעם האנלוגיה חורקת אפילו יותר. האם מישהו מעלה על דעתו פגישה בין נשיאי איראן, ארה"ב, בריטניה וסעודיה, שבה ידרוש מחמוד אחמדינג'אד שארה"ב תתיר לו להשמיד את ישראל (הרי דרישות טריטוריאליות אין לאיראן מישראל), והנשיא האמריקני יענה לו ב"טוב, בסדר"?

ארה"ב תצטרך לדבר עם איראן. סביר להניח שהיא לא תדון שם בשאלת ישראל, אלא בשאלת הגרעין, בנעשה בעיראק, בעצמאותה המתקרבת (יש לקוות) של כורדיסטאן העיראקית, ובכמה שאלות דוחקות של סחר.

התפיסה הילדותית של בוש, המבלבלת בין דיפלומטיה ופייסנות, הרואה בכל מו"מ עם עריץ "כניעה לטרור", דינה לחלוף מן העולם יחד עם הממשל הכושל ביותר בהיסטוריה – ממשל שבעצמו לא היסס לנקוט בדיפלומטיה מול איום גדול מדי, זה של צפון קוריאה הגרעינית. והיא הנותנת: בוש רואה את האופציה הצבאית כאופציה הראשונה. רק כשזו איננה זמינה, רק שכנקיטה בה תגרום נזק רב מדי, הוא פונה לדיבורים.

כמה טוב שזה ייגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)