הנאום של נתניהו בכנסת, כבר כתב מקס הזועם, היה בזוי אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של הפנטזיונר. אפשר להבין את השרץ הקטן: כל האנשים שמתחרים איתו בבחירות הקרובות מצטלמים יפה מאד על רקע הפיצוצים בעזה, ורק הוא נשאר מחוץ לפריים, נאלץ להודיע בסוף המבזק ברדיו שהוא תומך בממשלה וכולם נזכרים שהוא ראש אופוזיציה. מה הפלא, אם כן, שהוא גונב את השורות של ליברמן?

סביר להניח שההבדלים האידיאולוגיים בין נתניהו לליברמן קטנים ביחס. אין לשכוח שנתניהו העסיק את ליברמן בתחום שבו הוא מצטיין – בריונות. הם עבדו ביחד שנים ארוכות. יש לראות בהצהרות הללו הסרת מסכות. נתניהו צריך, מעבר לכמה שיותר אור זרקורים, להחזיר אליו כמה שיותר קולות מן הימין הקיצוני, שאבדו לו אחרי פיאסקו פייגלין.

הבעיה היא שקשקושים על "יד ברזל כנגד תומכי החמאס בינינו" זוכים לתמיכה מדאיגה בציבור. אירוע מחריד, שהוצנע למדי, הוא העובדה שכאשר רצח החמאס הבוקר אזרח ישראלי באשקלון, אספסוף יהודי גאה התאסף סביב מקום הפיגוע – והשמיע קריאות שמחה. הסיבה? הנרצח נקרא האני אל מחדי.

השנאה כלפי ערביי ישראל התחזקה משמעותית בשנה האחרונה: היו פרעות עכו, היתה הכניעה המבישה של המשטרה לאספסוף היהודי, והיה נסיון של חובשי הכיפות לייצא אותן לערים אחרות. בשכונת התקווה, ניסתה קבוצת נקמה להצית דירות של תושבים ערבים בשכונה באמצעות בקבוקי תבערה. בפסגת זאב ביצע המון של צעירים יהודים, שהגיע משום מקום, נסיון לינץ' בשני צעירים ערבים שעברו במקום. ירושלים הפכה לזירה קבועה של פיגועים של חובשי כיפות כנגד פלסטינים – והידיעה הזו מגיחה לרגע, מחליקה הצידה ונעלמת.

בסקר שנערך לפני כשנה, אמרו 75.3% מבני "עם הסגולה" שהם לא מוכנים להתגורר בשכנות לערבים, 61.4% לא יארחו חבר ערבי, 55.6% רוצים הפרדה במקומות הבילוי ו-51% בכלל רוצים שהממשלה תעודד טרנספר שקט. זו חבית אבק השריפה שלידה משחק נתניהו בגפרורים.

הבעיה היא שנתניהו וליברמן לא לבד. לגמרי לא לבד. אתמול נערכו הפגנות רגועות-ביחס בשורה של ישובים ערביים, וכן אוניברסיטאות. אבים ציין יפה את סגנונה הבלתי ראוי ובלתי נסבל של שרה בק, שהיתה לה החוצפה לומר ש"חשוב לציין שאלו סטודנטים שנהנים הרבה פעמים גם ממילגות לימוד, נמצאים במעונות של האוניברסיטה העברית לדוגמא, שייכים לאקדמיה העברית אבל כשצריך לבחור איפה הם מעמידים את עצמם, אזי הם בוחרים להפגין כנגד הפעילות של הצבא." באמת לא ברור מאיפה הם שואבים גסות הרוח הזו – לחשוב שאם הם אזרחים מותר להם להפגין נגד הבהמה הירוקה הקדושה.

כבר היינו שם, מזמן: אלתרמן כתב עוד ב-1949

ובכן: מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת/

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים/

יושב הנו בזכות מלאה ולא בחסד/…

ככל צירי הבית, גם טובי/

יושב בו בתוקף המשטר…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

60 שנה כמעט, ורק מעטים עוד זוכרים.

גולת הכותרת שייכת, כמובן, לנרג –  שבהתייחסו להפגנות הללו כתב (בכותרת המשנה) ש"ערביי ישראל בישובי הצפון ממשיכים להתקומם" (כך!), ובפתיח ש"…מצטרף חלק נכבד מערביי ישראל לגינויים של העולם המוסלמי וממשיך להתקומם נגד פעילות צה"ל". המשטרה, ייאמר לזכותה, היתה הרבה יותר ערוכה מאשר באוקטובר 2000, ההפגנות היו הרבה יותר רגועות מאשר אז, אבל מתקבל הרושם ש"כתבי נרג" נכנסו להיסטריה – או ניסו ללבות אותה. שעות מאוחר יותר הוסר הניסוח הזה,  אבל במשך שעות אתר חדשות מרכזי, אם גם נוטה לימין, התייחס לערביי ישראל כ"מתקוממים", כשכל מה שהם עשו היה להפגין. כן. הם חסמו כביש. גם סטודנטים חסמו כבישים, ולא שמעתי שאיזשהו כלי תקשורת התייחס לכך כאל התקוממות.

כמה טוב שיש מי שיזכיר לך שגם אם חיל האוויר שלך מפסיק להתייחס לסיכול ממוקד כאל הרשאה לסיכול אזור מיקוד, ושגם אם הצד השני הוא מפלצת נתעבת שהיתה גורמת לגרנדל ולפוליפמוס לבצע תמרון זריז לאחור, גם הצד שלך הוא די חרא, בעצם. תודה, נתניהו, בק ו"כתבי נרג". מה הייתי עושה בלעדיכם.   

(יוסי גורביץ)

שלשום (שישי) ירו אנשי החמאס עוד רקטת קסאם לעבר ישראל. למרבה הפאדיחה, הרקטה – שמטרתה היתה הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית בישראל – בחרה לפגוע דווקא במבנה צנוע בבית להיה שבצפון הרצועה, והרגה שם שתי ילדות. וראה זה פלא: שור לא געה, ציפור לא צייצה, והשמאל הרדיקלי הישראלי לא גינה. קשה לי להאמין שהוא היה שומר על שתיקה אילו צה"ל היה הורג, בטעות ותוך ירי לעבר מטרה צבאית, שתי ילדות.

גם לא היתה לו בעיה קשה מדי עם הירי הפלסטיני לעבר שדרות. נו, הם מדוכאים, אתם יודעים. עזבו אתכם עכשיו שירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות; כולנו יודעים שיש רק פושע מלחמה אחד בתוך הסכסוך הזה, נכון? עצם הרעיון שעזה עשויה להכבש בגלל שתושביה בחרו משטר שיורה לעבר ישראל הכה את השמאל הזה בתדהמה. באיזו זכות, שאלו, ישראל מגינה על אזרחיה. הרי מדובר במדינה שדיכאה את הפלסטינים 40 שנה ולא נתנה להם לפתח תעשייה משלהם, אז מה היא מוחה על כמה רקטות פצפונות ולא חשובות. היה גם מי שתהה מאיפה החוצפה הישראלית לראות בחמאס ארגון טרור, אבל כנראה שהוא באמת לא חי באזור.

ואז צה"ל יצא למבצע "הלם ואימה" קטן, והסב לחמאס את מה שהוא כנראה היום הגרוע ביותר של הפלסטינים, מבחינת אבדות, בהיסטוריה של הסכסוך המאוס הזה. יתר על כן, אפילו החמאסניקים עצמם נאלצו להודות שבין 230 ההרוגים של אתמול, רק 15 היו אזרחים לא חמושים. כלומר, פחות משבעה אחוזים. לא רע. ובהתחשב בכך שהחמאס מקפיד למקם את המפקדות שלו באזורים הומי אדם, כנראה שאי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר. לשם שינוי, היה כאן סיכול ממוקד.

אין שום ספק מי אחראי במצב: הארגון שהכריז לפני שבוע שהוא מפסיק את הרגיעה. מצרים הטילה את האשמה על החמאס. כך גם אבו מאזן, שאמר היום ש"החמאס היה יכול למנוע את הטבח ברצועה".

ועדיין, השמאל הרדיקלי יצא אתמול להפגין נגד התקיפה. הוא לא הספיק לקבל את כל המידע. הוא הניח, אוטומטית, שבוצע טבח. כ-300 מפגינים מחו על ההפצצות המדויקות ברצועה. אני לא זוכר אותם מוחים על ההפגזות הבלתי פוסקות של עוטף עזה. אמנם, בהפגנה כזו לא היה טעם, אבל מה היה הטעם בהפגנה של אמש?

הטיעון של תוקפנות ישראלית לא מחזיק מים, הטיעון של "טבח חסר הבחנה" לא עובד – כל מה שנשאר הוא הטענה המשונה של "חוסר פרופורציות". היא אומרת למעשה שמאחר והתגלה שוב, אחרי כל הרטוריקה האיסלמיסטית המתלהמת, שאללה הוא עכבר, ושאסופה שבטית פרימיטיבית שיוצאת למלחמה על אומה חמושה ומתקדמת ממנה נוטה לספוג יותר אבדות – זה לא הוגן. אלא שחסידי הפרופורציות היו, סביר להניח, מזדעקים אם צה"ל היה מעניק תקציב קטן לתושבי שדרות, למען יוכלו גם הם לעסוק בתעשיה הזעירה הנדרשת לייצור קסאמים ולשיגורם לעבר רצועת עזה. זו היתה תגובה פרופורציונית, אבל הם היו טוענים שזה ירי לא מדויק לעבר אזרחים. אתמול היה ירי מדויק לעבר חמושים, כאלה שהיו אמורים לאכוף חוקי כריתת ידיים והלקאות – ועדיין השמיעו הרדיקלים זעקות שבר. ואם היו צה"ל והשב"כ מחסלים את אנשי החמאס הבכירים אחד-אחד, כפי שחוסלו בשעתו יחיא עייאש ואחמד יאסין, היו הרדיקלים זועקים שמדובר בהוצאה להורג ללא משפט. בקצרה, שום צורה שבה ישראל מגינה על עצמה – כן, בהריגת אויביה – איננה מקובלת עליהם. מצד שני, יש מעט מאד פעולות פלסטיניות שהם לא מסוגלים להבין. 

קשה להמנע מהמחשבה שמדובר בסוג מוכר מאד של פציפיזם, זה שאיבחן אורוול כשכתב ש"רוב הפציפיסטים משתייכים לכתות דתיות נידחות, או שהינם בפשטות הומניסטים, המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים לא לחשוב על הנושא מעבר לנקודה זו. אבל יש מיעוט של אינטלקטואלים פציפיסטים, אשר המניע האמיתי אך הבלתי מובע שלהם הינו שנאת הדמוקרטיה המערבית והערצת הטוטליטריזם". הח"מ לא חשוד באהבת-יתר של הצבא, כפי שתעיד הקטגוריה שהוקדשה לו, אבל הוא גם לא חושב שארצו טועה אפריורי, או שאין מפלצת בעולם הגדולה מהכיבוש הישראלי.

יש גם יש, ומי שהניף על דגלו את מלחמת-ההשמדה ומלחמת-הדת – "אללה מטרתנו, מוחמד מופתנו, הקוראן חוקתנו, הג'יהאד נתיבנו, המוות למען אללה הנעלה במשאלותינו" – לא יוכל להתלונן כשישראל מעדיפה להגשים את משאלתו הנעלה מכולן מאשר לחטוף עוד אחת מהרקטות שלו. גם אם הוא רוצח כושל עד מאד.

(הערה טכנית: יותר ויותר קוראים מתלוננים על קושי להכנס לבלוג. אודה לכם אם תאספו  את פרטי התקריות הללו ותשלחו אותן אלי, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.)

(יוסי גורביץ)

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי רב זכויות ורב המצאות לשוניות, אבל אני מוכן להמר שיזכרו רק אחת מהן: זו שבה קרא לעיתונאים, במהלך ההתנתקות, לשמור על שרון כמו על אתרוג, "שיש לשומרו בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר גפן ונייר צלופן, לפחות עד סוף ההתנתקות". 

אברמוביץ' טען אמנם שכוונתו רק לטורי דעות ולא לידיעות חדשותיות גרידא, אבל כשנה לאחר מעשה, יודה דיוויד לנדאו – עורך "הארץ" בזמן ההתנתקות – ש"עיתון הארץ תמך בהתנתקות, ואנחנו סברנו שכדי להפסיק את השחיתות הגדולה של המשך הכיבוש בעזה אפשר להעלים עין משחיתות קטנה". ראוי לציין שעד אמצע 2004, כלומר עד ששרון התחיל לדחוף את תכנית ההתנתקות, נקט "הארץ" "קו לוחמני כנגד שחיתות שלטונית".

קופסת האתרוג נדדה עם שרון לקדימה – ראוי לזכור כיצד כיסו רוב כלי התקשורת את פרישתו של שרון מהליכוד, את הכינוי "המורדים" לאנשים שעמדו על העקרונות שבשמם נבחרו, ואת הראיון החרפתי ההוא שערך "ידיעות אחרונות" עם שרון אחרי השבץ הראשון ובו בלעו הכתבים את השקרים הבריאותיים שמכרו להם אנשי היח"צ של שרון בלי חקירה ודרישה – והיא עטתה כמעט מיד את אהוד אולמרט. רבים מאנשי התקשורת עשו מאמצים ניכרים, ניכרים מדי, לגונן על האיש בעל רטוריקת הזהב ומגע מידאס-ההפוך.

ועכשיו, מתקבל הרושם, הגיע תורה של ציפי לבני ליהנות מבגדי המלך החדשים, שנתפרו במקורם למידותיו הגדולות בהרבה של אריאל שרון. בליכוד שמו לב שהם מאבדים גובה בסקרים, והחליטו שהם יוצאים בקמפיין נגטיבי. בניגוד לארה"ב, פה זה כמעט תמיד עובד.

אז הם יצאו עם סיסמא בנוסח "לבני? זה גדול עליה". התגובה הראשונה שלי היתה "זה הכל?", אבל מסתבר שטעיתי, כי מה שנראה לי כמו תגובה אנמית-ביחס לקמפיין (המוצדק בפני עצמו) "ביבי? אני לא מאמין לו", נראה לכל מיני אנשים אחרים כמו שובניזם.

נשות קדימה הטילו את עצמן לאדמה, קרעו את בגדיהן, והשמיעו זעקה גדולה ומרה. רוחמה בלילא-אברהם, תמיד אתנחתא קומית, ייבבה שמדובר בקמפיין "אנטי נשי", וש"ביבי מחזיר אותנו לימים אפלים שבהם נשים לא נחשבו למי שיכולות לבצע תפקידים בכירים", קוננה בלילא-אברהם, ורעותה הגרועה ממנה, רונית "השקרנית" תירוש, צווחה ש"גישתו של נתניהו, הנגועה בשובניזם חזירי, מזכירה את המאצ'ו המצוי, המתהדר ב'למי יש יותר".

התגובה הראשונה שלי על הרפש המחשבתי הזה היתה "נו, באמת". השניה היתה שספק אם יש משהו שדרדר אחורה את מעמדן של הנשים בישראל יותר מאשר ה"ה בלילא-אברהם ותירוש, קריקטורות בלתי מודעות לעצמן. המחשבה השלישית היתה מודאגת יותר.

שימו לב לאופן שבו מופיעה הידיעה הזו ב"ידיעות אחרונות" היום. הכותרת – "חפשו את האשה" – משונה משהו, אלא אם רוצה לרמוז לנו הכתב שיש משהו בטענותיהן של בלילא-אברהם, תירוש ויואל חסון. מעל הכותרת, אנחנו מוצאים את הכיתוב "הליכוד חושף קמפיין שתוקף את לבני וחוטף ביקורת חריפה". מה שנכון – אבל הביקורת הזו מגיעה רק מצדם של אנשי קדימה, שהתגובה הפבלובית-כמעט הזו מצידם (אלא אם מדובר בחבר קדימה ספציפי מאד, שאול "חסר חוליות" מופז) צפויה למדי. על כן, גם הטענה – בגוף הטקסט – שמדובר ב"סערה במערכת הפוליטית" בעייתית. רק אנשי קדימה והליכוד – המותקפים והתוקפים – מעורבים.

אם נעיף מבט שמאלה, נמצא שם בוקסת טקסט שכותרתה הלא מעודנת היא "הם מפחדים!", שכמו מיועדת להזכיר לנו רגע מיוזע במיוחד בחייו של ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו. מתחת לקפל (לא היה מקום בצילום), כותרת קטנה: "ייבדקו "הזיופים" בקדימה". המרכאות הכפולות סביב המילה 'הזיופים' – במקור. אני לא יודע מה קרה שם, אם היו או לא היו זיופים, אבל אני חושב שאני יכול לנחש מה דעתו של הכתב על כך שמזוז הורה למשטרה לחקור את הנושא, כפי שמופיע בגוף הידיעה.

ללבני ולאנשיה שמורה, כמובן, הזכות להיראות כמו קריקטורה גרועה של הילארי קלינטון העומדת על חורבותיו המעשנות של הקמפיין שלה וטוענת שמדובר בסקסיזם. זו טקטיקה בזויה, כי היא מזיקה למאבק שלבני כביכול תומכת בו – קידום נשים –  כשהיא מעמידה פנים שיש כאן סקסיזם כשדי ברור שאין, ובכך מוזילה כל טענה, אמיתית לעיתים קרובות, על שובניזם. אבל ללבני יש זכות להרוס את שמה הטוב.

בכלל לא ברור שלתקשורת הממוסדת יש זכות לעשות את מה שהיא עושה – לנקוט צד באמצע בחירות בלי להכריז על כך. רוצים להגיד שאתם מתנגדים לנתניהו? סבבה. רבים וטובים תומכים בכך. רק, בבקשה, הפסיקו להעמיד פנים שאתם אובייקטיבים. הכריזו, כפי שעושים עיתונים רבים בארצות הברית, על תמיכה מוצהרת במועמד מסוים. לנתניהו ממילא יש עיתון – חינמון – משלו, שגם הוא רק ירוויח מהסרת המסכה.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שהתקשורת התגייסה נגד נתניהו. במהלך בחירות 1996, לאחר ההפצצה על כפר קנא וכשהתברר שארגזי הקולות הקבועים של מפלגת העבודה, הערבים, לא יגיעו לקלפיות, השתכר שמעון פרס בעת מסע לצפון ודיבר על "הערבים המזויינים האלה", שלא יודעים מה טוב להם. הוא היה מוקף עיתונאים. איש מהם לא דיווח על כך – עד אחרי הבחירות.

אם העיתונות הממוסדת, שגם ככה מדממת קוראים, רוצה להמשיך ולאבד אותם – הצביעות הזו היא הדרך הנכונה. סביר, אגב, שעטיפת האתרוג לא תועיל ללבני כמלוא הנימה, אבל נשמותיהם של העיתונאים שעטפו אותה בספוגית וצמר גפן כבר הושחתו. 

(בקדמת התמונה אפשר להבחין בקופסת טבק. זו מחוות-תודה לכל האנשים – אתם יודעים מי אתם – שתרמו מכספם לקרן הטבק והאלכוהול, ולת., שהגדיל לעשות ושלח קופסת טבק משלו. תודה לכם)

(יוסי גורביץ)

אני קורא לאחרונה שוב את הספרון המועיל מאד של כריסטופר היצ'נס, Letter to a Young Contrarian, והגעתי בו לקטע צובט-לב. היצנ'ס מתייחס למאבקו האמיץ מאד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס; ה"אני מאשים" היה רק שיאו של מאבק ארוך זה. זולא כתב לאומה הצרפתית שורה של מכתבי תוכחה נוקבים.

באחד מהם – תרגום שלי מהתרגום האנגלי שמביא היצ'נס – הוא מתייחס לאנטישמיות ככלי גיוס נואש של הקתוליות בשעתה האפלה ביותר, זו שלאחר 1869, שעה "שהכנסיות ריקות מאדם", ואומר ש"כאשר העם הצרפתי יהפוך לעם של פנאטים ומענים, כאשר נדיבותם ואהבת חירויות האדם שלהם, שנקנו במאמץ כה רב, ייעקרו סוף סוף מליבם, אז יעשה ללא ספק אלוהים את שלו".

זולא כותב בשעתה הקשה ביותר של הרפובליקה, כשהיא מתנדנדת על סף מלחמת אזרחים, כשכוחות השחור במלוא המובן של המילה קושרים נגדה ומסיתים נגדה ללא הרף – והוא מזכיר לצרפתים שהם יכולים להיות גם אחרת. שלצרפת יש גם צד אחר, אמנם צעיר ביחס אבל בהחלט ראוי לגאווה.

ולא יכולתי לחשוב על כך שטקסט כזה לא יכול להכתב בעברית. הליברליות הישראלית צעירה הרבה יותר, וכל קיומה תלוש. מקורו בקבוצה קטנה ודחויה של גולים מגרמניה הוויימרית, שאת הלפיד שלהם תרים בתחילת שנות השבעים שולמית אלוני, ותנסה ליצוק תוכן אמיתי לאותו מסמך שקרי, מגילת העצמאות.

הישראלים לא יכולים להתהדר בנדיבותם; מעולם לא היו נדיבים. הם לא יכולים להתבונן אחורה בגאווה אל מסמך כמו הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, כי כל מדינתם נבנתה על עושק ומרמה. החותמים על המסמך ההוא במאי 1948 כלל לא התכוונו להעניק את שוויון הזכויות שהבטיחו. המילים היו ריקות, מיועדות לאזני ארגון האו"ם הצעיר, מיועדות להבטיח לו שישראל תקבל על עצמה את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

פנאטים ומענים – האם לא כך היו הישראלים היהודים מראשיתם? האם אין הציבוריות הישראלית כולה ים מבעבע של פנאטיות, הנשענת על תפיסות ואישים שהיו גורמים לפיוס התשיעי להיראות רדיקלי כקארל מרקס? האם לא היתה ישראל, כולה, מראשיתה, סקציה קנאית הנשענת על התפיסות שדחה זולא במפגיע – תפיסות של קהילת-דם "אורגנית", רומנטית, שלזר אין ולא יכול להיות מקום בה?

הוואתיקן מחה אתמול על הריסת שביל גישה לכנסיה בכפר הגזול איקרית. צה"ל פינה את התושבים מהמקום ב-1950 בתואנות שווא, הבטיח להם שיוכלו לחזור אליו, ומשפונו – החריב את הכפר, שאדמותיו חולקו ליהודי הסביבה.למרות שורה של פסיקות של בג"צ, לא הוחזרו העקורים לאדמתם. הותר להם לבקר בכנסיה, ונבנה אליה שביל גישה.מועצת הגזלנים המקומית, בחוצפתה, הורתה להרוס את השביל בטענה שהוא לא קיבל אישור בניה. בג"צ הורה למנוע את ההריסה. המועצה צפצפה, הרסה, ואחר כך טענה שלא קיבלה את הצו. קשה לי להאמין שמישהו מחבר הרוצחים-ויורשים של "המועצה האזורית מעלה יוסף" יעמוד לדין על כך.

בירעם ואיקרית מוכיחים, פעם אחר פעם, על איזה שקר נוצץ בנינו כאן מדינה. לכאורה, מדינת חוק; אבל בית המשפט שלה ניסה ארבעים שנה להחזיר גזלה לבעליה, נתקל בחומת הדם-והאדמה היהודית – עילת קיומה האמיתית של מדינת העושק שלנו – ואז הרים ידיים. הממשלה, כמובן, היתה ונשארה בצד הגזלנים.

גם פרשת דרייפוס משלנו היתה לנו: פרשת עיזאת נאפסו, קצין צ'רקסי שהואשם לשווא בריגול והודה תחת עינויי איש השב"כ – ויקיר חוגי מפלגת העבודה – יוסי גינוסר. הציבור הישראלי הוכיח נטיות אנטי-דרייפוסאריות מרשימות, ורובו המכריע תמך בגינוסר ובחבריו לרצח בקו 300; למעשה, ניתן לטעון במידה רבה של בטחון שפרשות נאפסו/קו 300 מהוות את קו השבר ביחסו של הציבור הישראלי למערכת המשפט; שם זרע הגביזוניזם-פרידמניזם של היום. והפושעים? בצרפת, הזייפן העיקרי התאבד, הפושע האמיתי – המרגל שדרייפוס הורשע במקומו – נאלץלהמלט מהמדינה, ושמם של האחרים נהרס ללא תקנה. בישראל הם קיבלו חנינה ללא משפט, והאיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב.

פנאטים ומענים, אכן. וכמו אצל מפליליו הזייפנים של דרייפוס, אצטלת "הבטחון" משמשת כסות דקה לשנאת האחר, לרומנטיקה של דם ואדמה, ולתפיסה של מדינה השייכת רק לבני דם אחד ודת אחת. לזולא היתה המהפכה והצהרת זכויות האדם. מה יש לנו?

(יוסי גורביץ)

[הערה: המאמר נכתב באמצע העשור הקודם, למיטב זכרוני במקור עבור אתר "חופש". אף שהוא מעט בוסרי אני סבור שיש בו טעם, לאחר עריכה קלה – יצ"ג]

מאמר זה בא לדון בשאלת ההתייוונות. הוא מעלה מספר נושאים היסטוריים, וראוי לציין כי כל התאריכים בו הינם לפני הספירה.

מילת גנאי נקוטה בפי המנהיגים הדתיים – "התייוונות". כל דבר אשר אינו מוצא חן בעיניהם, מיד מכונה בפיהם "התייוונות", כל אדם המעז לומר דבר מה כנגדם הינו "מתייוון."

התרבות הישראלית הצליחה להוציא שם רע למילים חיוביות – דוגמא קלאסית היא מה שאירע למילים "שמאל" ו"שמאלן". ממייצגות אחוות עמים הן הפכו – בגרסתן העממית – לייצוג תקיעת סכין מסובבת בגב האומה, תוך הרעלת בארות. דבר דומה קרה למילה "מתייוון", אלא שבמקרה שלה, התהליך עתיק מאד.

אני טוען בעקשנות כי אדם חופשי, בייחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון.

תרבות שאלה מול תרבות תשובה

הרי מהי מהות ההתייוונות? השאלה. אין זה מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות. התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה – הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה – אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל היה בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהם.

פילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול, ואכן, תחת הכנסיה הנוצרית קמלה הפילוסופיה, והפכה לשפחתה, התיאולוגיה, והלא התיאולוגיה היא הפילוסופיה ללא האפשרות להטיל ספק. רק עם תחילת קריסתה של הכנסיה הקתולית, בעת הרנסנס והרפורמציה, החלה הפילוסופיה לפרוח שוב, ותחייתה החייתה את התרבות המערבית כולה.

התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות – אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף כי שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן). העולם היווני היה סובלני במידה מפתיעה, בכל מה שקשור לפולחן האלים.

יוון ביהודה

התרבות היוונית נישאה ליהודה של המאה הרביעית על כידוניהם של חייליו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ומשמיד האימפריה הפרסית. אין בדעתי לפרט את כל תולדות מלחמות האזרחים; אסתפק בציון העובדה שיהודה נשלטה, עד תחילת המאה השניה, על ידי שושלת תלמי, שמקום מושבה היה במצרים; ושבתחילת המאה השניה, כבשו הסלווקים (שושלת מקדונית אחרת, שמושבה העיקרי בסוריה) את יהודה.

מרד החשמונאים פרץ בשנות הששים של המאה השניה. כלומר, לאחר כמאה וחמישים שנים של שלטון יווני. אין אנחנו יודעים דבר ודאי על התרבות היהודית מאז ימי נחמיה ועד המרד; היהדות לא הקפידה על כתיבת היסטוריה. ואדייק: איננו יודעים דבר, פרט לאחד.

היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה. התשובה שלה היא התנ"ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, בשנת 586; חלקים אחרים ממנו מאוחרים הרבה יותר, ואחרים קדומים יותר. ספר דניאל, למשל, נכתב בזמן מלחמות החשמונאים), ודברי הנקראים "חכמים", הטוענים על עצמם כי דבריהם הם "הלכה למשה מסיני". אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה "למה?". השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה.

התרבות היוונית, כפי שראינו, הייתה תרבות שאלה. המגע בין שתי התרבויות לא עלה יפה. אמנם, התורה היהודית תורגמה ליוונית (תרבות התשובה מייצאת את התשובה שלה לעולם), אך שום ספר יווני לא תורגם לעברית (תרבות התשובה לא רוצה תשובות אחרות,שונות, מעוררות מחשבה).

היהדות סירבה להשתלב בסדר העולמי ההלניסטי. בעוד שליווני – או למצרי – לא הייתה כל בעיה לעבוד את האל המקומי (שכן הוא ראה בו רק את אחד מאליו שלו, תחת שם אחר, או שהכיר בכוחו המקומי של אל טריטוריאלי), הרי שהיהודי טען בתוקף כי רק האל שלו הוא האל הנכון, וכל השאר – אינם אלא אלי שקר ותו לא.

עם זאת, הרי שהכיבוש (השקט עד מאד; לא היו כל סממנים לאומיים ביהודה) עשה את שלו, ושכבות העלית של האוכלוסיה, שנאלצו ללמוד יוונית כדי לבוא במגע עם נציגי השלטון – כפי שוודאי למדו פרסית, תחת שלטון קודם –  החלו להטמיע גם את ערכיו. היו להם, כאמור, מאה וחמישים שנים לעשות כן. הם ניסו – כנראה; המידע שבידנו מועט מכדי לקבוע בוודאות – ליצור סינתזה יהודית\יוונית, אך הדבר לא עלה בידיהם.

מלחמת אזרחים, לא מלחמת שחרור

הקרע הגיע לשיאו כאשר יאזון (בן למשפחת כהונה גדולה אשר היה כנראה הראשון ליטול לעצמו שם יווני) שמונה לכוהן גדול, וכהן אחר, מנלאוס, הולקו על ידי זקני ירושלים והושלכו ממנה, בשל עבירות על חוקי הדת (העניינים מסובכים מכך – השניים זממו האחד כנגד השני, והתחלפו בתפקיד הכהן הגדול מאוחר יותר, אך לענייננו די בתיאור קצר זה). השניים עשו את פעמיהם אל המלך, אנטיוכוס הרביעי.

זמן קצר לפני כן היה המלך מאושר: הוא היה הראשון לביתו אשר הצליח להביס את הכוחות התלמאים, ואף כבש את מצרים. הוא שוטט בחופה של אלכסנדריה, הלום אושר, כאשר לפתע הופיע בפניו נציג הסנאט הרומאי. הנציג המאוס הבהיר לו שהסנאט הרומאי מצווה עליו לסגת ממצרים. אנטיוכוס, שניסה להבין מה קורה פה, לכל הרוחות, הבהיר לסנאטור שהוא ידבר איתו במועד מאוחר יותר. כאן נטל הנציג הרומאי את מקלו בידו, חג עיגול בחול שסביב המלך, והבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, כי אם יוציא את רגלו מהמעגל לפני שיסכים להוציא את צבאו ממצרים, מלחמה תהיה בינו לבין העם הרומאי.

המלך, שזכר את אשר קרה לאביו (אנטיוכוס השלישי, "הגדול", שהובס קשות בידי הרומאים ואיבד את מחצית ממלכתו), גמגם מילות הסכמה, והסנאטור התיר לו, בחסדו, לצאת ממעגל החול. אנטיוכוס אסף את צבאו המנצח, ונסע צפונה, הביתה לסוריה, כשהוא רותח מזעם.

בדרך, בטרם שכך זעמו, הוא פגש במתיווני ירושלים (ושוב – ראוי לזכור כי הם היו חלק נרחב מהאליטה השלטונית של יהודה), שנרדפו בשל דתם – דתו שלו. אפשר בהחלט להעלות בדמיון את אנטיוכוס פולט את המילים: "כפיה דתית? אני אראה להם מה זו כפיה דתית!", אך רישום השיחה לא נשמר; ידוע רק שלאחריה ציווה המלך להשליט את הדת היוונית בכל מחוזות יהודה (ודוק – לא בכל מחוזות מלכותו. רק יהודי יהודה, המורדים בפועל, נדרשו להקריב קורבנות לזאוס). בנקודה זו פרצה מלחמת אזרחים.

אין בדעתי לבוא סניגוריה על מלך הכופה את דתו על נתיניו באיומי מוות. אני אסנגר על המתיוונים. הללו ניסו לחיות את חייהם, בצורה השונה מזו המקובלת על חכמי המקום. הם היו אליטה, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהם היו הן משכילים יותר, הן אינטליגנטיים יותר מרודפיהם. הם נרדפו, והשלטון נתן בידיהם את היכולת להכות ברודפיהם החשוכים; מי יוכל להאשים את האנשים הללו על שהשיבו מכה?

מלחמת החשמונאים היתה, בניגוד למה שנוהג משרד החינוך ללמד את תלמידיו, מלחמת אזרחים. מן הצד האחד עמדו קנאי הדת החשוכים, דוגמת מתתיהו ובניו, ומן הצד האחר, אליטה השואפת לפתוח את הדת היהודית למנהגים חיצוניים. היה למלחמת האזרחים הזו פן של מריבה פנימית: עם תום המלחמה, החזיקו החשמונאים דרך קבע בכהונה הגדולה, תפקיד שלא החזיקו בו מזה זמן רב; משפחות כהונה רבות נעלמות עם תום המלחמה – יש להניח כי הללו היו בצד המפסיד. המתיוונים, אם כן, לא היו "נטע זר": הם היוו חלק נכבד מהאליטה הדתית של יהודה באותה תקופה.

לימודי ההיסטוריה שמים דגש על הכוחות הסלווקיים שנלחמו כנגד יהודה ואחיו; אך תקופת קרבות זו ארכה כארבע שנים, ולאחר שאיבדו הכוחות הסלווקיים עניין ביהודה (הממלכה הסלווקית נקרעה במלחמת אזרחים ארוכה, זמן קצר לאחר תחילת המרד), עדיין נמשכה המלחמה כעשרים שנים. המתיוונים החזיקו בירושלים ובבית המקדש, ואומנות המצור הפרימיטיבית של אותם ימים אפשרה להם להחזיק מעמד זמן כה רב ללא סיוע מבחוץ. את הזמן הזה ניצלו החשמונאים כדי להכות באדומים, ולגיירם בכוח החרב – אלף ומאתיים שנים בטרם מסעות הצלב, המציאו קנאי הדת היהודית את המרת הדת בכוח.

מה חשבו המתיוונים, כשהבקיע האויב השנוא, החשוך, את החומות? האם מלמלו תפילה אחרונה? האם התחננו על חיי ילדיהם? הניסו למלט את נשותיהם, כדי שלא יבוצע בהן דין אשת יפת תואר? אין לדעת. כל כתביהם הושמדו. שמם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית, והפך לשם גנאי. הכנסיה הנוצרית – גוף חשוך בזכות עצמו – הייתה נדיבה מספיק כדי לשמר את כתביו של יוליאנוס הכופר, אויבה הגדול. הקנאים היהודים, משניצחו במלחמת האזרחים, לא הראו נדיבות כזו. התשובה חייבת להיות אחת, אין מקום לשאלות, אין מקום לתשובות אחרות.

אמצוהו בגאון, את הכינוי "מתיוון"

אנחנו, חילוני ישראל, הננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים. כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית – ביתה של יוון – ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו.

כמו המתייוונים, אנו בסכנת הכחדה. כי יתרון אחד יש לתרבות התשובה על תרבות השאלה: אין לה פקפוקים, ואין לה מעצורים בדרך להגשמת מטרתה. "הרגו את כולם, אלוהים ידע מי הם בניו", אמר פעם איש כנסיה, בעת מסע צלב נגד מינים נוצרים – מלחמת אזרחים.

האם ידע כי בדבריו כיוון למצווה יהודית עתיקה, הלא היא מצוות עיר הנידחת, המורה על השמדת עיר שתושביה נטשו את דרך היהדות? פחות משלושים שנים לאחר מסע הצלב האלביגנזי, הפכה הכנסיה הקתולית – יהדות שיש בידה כוח וחרב – את מצוות עיר הנידחת לתשתית הרעיונית של האינקוויזיציה. כבר ראינו כיצד גיירו החשמונאים בחרב את האדומים. דרכי החשיבה של תרבויות התשובה דומות מאד האחת לשניה, כמסתבר.

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה "מתייוון" היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה "קנאי ליהווה", או, במונח מודרני יותר, "דתי".

עלינו להפוך את חג האורות לחג אור אמיתי, אור הדעת, אור החשיבה החופשית, אבל ראשית עלינו להטיל אור עלינו עצמנו, לגרש את החושך שהטילו אלפי שנים על הסיפור האמיתי, למען נראה מי אנו בבירור: מתייוונים, ומתייוונים גאים.

(יוסי גורביץ)

ה"רגיעה" עם החמאס הסתיימה לפני כשבוע, ושדרות ואזור עוטף עזה חזרו לחטוף את מנת הקסאמים הרגילה שלהם. הם חוטפים אותה מזה שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים הבהמה הירוקה, ששותה כ-50% מכספי המיסים שלנו, לא מפסיקה את האש.

הבהמה טוענת להגנתה שהיא לא יודעת איך. אין לה אפשרות להגיב בירי ארטילרי מיידי לעבר יורי הרקטות מהרצועה, וירי מאוחר – מאוחר ולו בדקה וחצי – יפגע הרבה יותר בחפים מפשע מאשר במשגרים. על כן מטביעה הבהמה ים של דולרים במערכת "כיפת ברזל", שמועד הצבתה בשטח נדחה פעם אחר פעם, וכנראה לא תהיה איתנו גם ב-2010. בצה"ל מייחלים להגעתה, גם אם תתמהמה, אבל כלל לא ברור למה: "כיפת ברזל" לא מסוגלת, גם אם נורא תרצה, להגן על שדרות.

הסיבה לכך פשוטה ומייאשת: "כיפת ברזל" נזקקת לכ-30 שניות כדי להנעל על מטרה, לשגר טיל-נגד, ולפגוע; הקסאם פוגע בשדרות תוך פחות מעשר שניות. מתקבל הרושם שמערכת הבטחון בונה על "כיפת ברזל" כאמצעי להגן על אשדוד יותר מאשר על שדרות. פיקוד העורף כבר החל להכין את תושבי אשדוד לכך שגם הם יצטרפו בקרוב למעגל "שחר אדום".

זה לא אמור להיות כך, אבל התרגלנו שמדברים רק על פתרונות כגון אלה: הפצצה, הפגזה, יירוט. יש פתרון יעיל הרבה יותר, אבל הבהמה נורא לא רוצה שנדבר עליו ועל אחת כמה וכמה לא רוצה שננקוט בו, והוא כיבושה מחדש של רצועת עזה.

זה מה שצריך לעשות, וזה מה שצה"ל עושה הכל כדי שלא לעשות.

*           *            *            *            *

הבהמה מבהילה אותנו במספרי הרוגים במקרה של פלישה. יתכן שיהיה מספר הרוגים גבוה – הבהמה מדברת על מאות – ויתכן שהוא יהיה נמוך משמעותית מתחזיותיה. אבל אם יידרשו מאות הרוגים ישראלים כדי להפסיק את הירי על עוטף עזה – ירי שהנחיות פיקוד העורף מעידות על כך שהוא צפוי להתרחב – אז זה מחיר שצריך לשלם.

הבהמה נורא לא רוצה לשלם אותו. היא מבוהלת עד מוות מאבידות. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשפגיעה בחייל אחד היתה בולמת פלוגה שלמה, ולעזאזל המשימה. הבהמה איננה האשמה היחידה במצב, אבל היא האשמה העיקרית בו.

תפקידו של חייל צה"ל הוא להגן על אזרחי ישראל. לשם כך הוא מגוייס, מצויד, מאומן. אם הוא אינו עושה את זה, אין טעם בכל אותו גיוס, בכל המערך הלוגיסטי ובסיסי האימונים. תפקידו של החייל הוא להיות מגן אנושי, לחצוץ בין האזרח ובין האויב. לשם כך נבחר. רצוי היה, כמובן, שחיילים יגיעו למצב הזה מרצונם ולא כמגוייסי כפיה, ולא יהיו לי שום טענות למגויסי כפיה שיודיעו שהם לא מתכוונים לסכן את חייהם, אבל רוב חיילינו, ודאי ביחידות הקרביות, מעדיפים להעמיד פנים שהם התנדבו.

חייהם של חיילים זולים, אפריורי, מחייהם של אזרחים; הם אלו שנבחרו כדי להגן האחרונים ולו במחיר דמם. המקרה המובהק הוא יחידות חילוץ בני ערובה: חיילים שבמודע מסכנים את חייהם כדי להציל את חייהם של אזרחים.

אבל ישראל הפכה את הפירמידה הזו על ראשה. החיילים הפכו ל"ילדים", והאזרחים הפכו למגניהם של החיילים. טשטוש הגבולות שמבצעת החברה הישראלית בין חיילים ובין "ילדים" – הדוגמא הקלאסית היא גלעד שליט – מחזק רק את הצד השני. ראינו את זה כשצה"ל התעקש, במלחמה האחרונה, להמנע מקרבות באזור משגרי הקטיושות – משום שקרבות כאלה היו עולים באבדות קשות בקרב החי"ר. עדיף היה, לשיטתה של הבהמה, להמשיך את ההפגזות על חיפה.

הדבר הודגש היטב בפרשת הפגזתו של בסיס הטירונים זיקים. תחילה הודיעה הבהמה שהיא תמגן את הבסיס – ובכך העניקה לחיילים עדיפות על פני האזרחים, שאינם ממוגנים אלא אם שילמו על כך. אחר כך החליטו הקצינים הבכירים שעדיף שבכלל לא יהיו חיילים בזיקים, והסיגו את החיילים אל מחוץ לקו האש. לתושבי שדרות אין את הפריבילגיה הזו – ואם חלקם מעדיפים שלא לחיות בתנאי בליץ ונסוגים אל מעבר לקו הרקטות שצה"ל לא משתיק, הם מואשמים ב"חוסר יכולת עמידה".

ושוב, לבעיית הקסאמים אין פתרון אלא בכיבוש פיזי של השטח, הריגתם או מעצרם של כל פעילי החמאס, חיפוש מסיבי בכל בית, פירוזה בכוח של הרצועה, ומשטר כיבוש שירדוף כל פעיל חמאס ששרד עד חורמה. זה מה שחייב צה"ל לאזרחי ישראל – אבל מתחמק פעם אחר פעם מליישם. כל הבכירים, מאהוד ברק שר הבטחון וגבי אשכנזי ודרומה, מעדיפים ליילל ולטעון שהם "שקולים".

אל תהיו לי שקולים. זה לא התפקיד שלכם, להיות שקולים. התפקיד שלכם הוא להוציא את ילדי שדרות – שתיאור מכמיר של חייהם תחת הפגזות, מצד עיתונאית "הארץ" אבירמה גולן שעברה מהמרכז לשדרות, פורסם הבוקר –  מטווח האש. ומתגבר החשש שאשכנזי ושות' לא מאמינים ביכולתו של צה"ל לנצח, אם יחסי הכוחות הם לא פלוגה אחת + סיוע אווירי כנגד שני מבוקשים חמושים למחצה. לא בלי נפגעים, על כל פנים – והחשש מנפגעים בולם הכל.  תירוץ נוסף של הבהמה הוא ש"אין זמן" – שלא יתנו להם מספיק זמן כדי להשיג את מטרותיהם. בלבנון, קיבלה הבהמה יותר מחודש, ועדיין לא הצליחה להתקדם עשרה קילומטרים. לא הזמן היה הבעיה; החשש מנפגעים היה הבעיה. הסירו את החשש הזה, אמרו למפקדים שכן, הם יאבדו חיילים ועדיין יחתרו למגע, כי ככה זה במלחמה – וגורם הזמן מפסיק להיות שיקול.

צריך לומר להם דבר פשוט: אם אתם לא מסוגלים לעשות את זה, אם הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, שהתקציבים שלו נוגסים בבשרה של החברה הישראלית במשך שנות דור, שנשען על החברה היזמית וההיי-טקית ביותר בעולם, לא מסוגל להביס מיליציה לא מאומנת, חסרת תקשורת ופיקוד מסודר – אז הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. שימו את הדרגות על השולחן, ולכו. אם זה המצב, אולי הגיע הזמן לעבור למיקור חוץ. שמעתי שבלאקווטר מציעים מחירים נוחים למדי לרגל המשבר הכלכלי. אבל אם הבהמה מתיימרת להיות צבא, הגיע הזמן שהיא תתחיל להתנהג כמו צבא, לא כמו איגוד העובדים של החיילים והקצונה.

מי שיידפק, כרגיל, יהיו תושבי עזה. לא נורא. הגיע הזמן שהפלסטינים, הדוגמא המפלצתית ביותר של לאומיות, יבינו שלטעויות יש מחיר: שאם הם דוחים את הצעת הפשרה של 1947, אז הם יקבלו פחות ממנה; שאם הם מגיבים על הנסיגה מהרצועה בירי לעבר ישראל, אז יהיה כיבוש מחדש, והוא יהיה סלחני פחות. אלה החיים. 

(יוסי גורביץ)

הבהמה הירוקה – הצבא שחושב שיש לו מדינה – הכריזה על אויב נוסף מקרב האוכלוסיה הישראלית. בנוסף לערבים, חרדים, שמאלנים, והקבוצה המיתולוגית של "משתמטים", גם המהגרים מחבר העמים מוצאים את עצמם על הכוונת.

הבהמה הודיעה באמצעות אלכס פישמן, קצין החינוך שלה ב"ידיעות אחרונות", שהיא ממש לא מרוצה מההתנהלות של המהגרים הנ"ל. למרבה הצער, נבצר ממנה לטעון שהם לא תורמים את חלקם, כי בניגוד ליחידות המיוחדות של חובשי הכיפות הסרוגות הם משרתים שירות מלא ולא חצי, אבל… אבל מסתבר שהם חושבים ששלוש שנים זה מספיק. והם גם רוצים להוציא משהו מהשירות.

מה? מסתבר שבקרב המהגרים מחבר העמים ישנה גישה פרגמטית: יש גיוס, אז צריך להתגייס. ואם צריך להתגייס, אז בואו כבר נוציא מזה משהו – והתוצאה היא שחלק ניכר מהמגויסים דוברי הרוסית ממלא שורה של תפקידים טכניים בצבא, שיעזרו להם לא מעט באזרחות. יש להם נציגות נכבדה למדי בדרגים הטכניים של חיל האוויר וגם בעתודה. הבהמה עושה כמיטב יכולתה גם לטשטש את נציגותה הנכבדת מאד של הקבוצה הזו בקרב הרוגי הפאשלה הקודמת בלבנון; זה לא מועיל לתעמולה. 

מצד שני, הרוסים האלה אימצו את הגישה הבריאה מאד – ודאי תוצרתו של חינוך בארץ שתמיד ראתה את ממשלתה, במידה רבה של צדק, כאסון טבע שאין טעם להיאבק בו אלא לנסות לשרוד אותו  – שאומרת שעושים את המינימום, ולא טיפה אחת יותר. הבהמה מייללת שהאנשים האיכותיים האלה מסרבים למלא את שורות הקצונה. הכותרת של הזאמפוליט מ"ידיעות" היא "שירות עצמי", מילים שמופיעות במסגרת המשולשת המוכרת והשנואה של הבהמה. כלומר, לא רק שהנבלות הקטנות מעיזים לוותר על שלוש שנים מחייהם, הם עוד עושים את זה בשביל עצמם. "אינעל אל באבור אילי ג'בהום"? עוד לא, אבל די קרוב.

כלומר, הבהמה כבר לא מסתפקת בכך שאנשים ישרתו בה בכפיה. הם גם רוצים שעובדי הכפיה יאמרו "אהבתי את אדוני, לא אצא חופשי". כבר לא מספיק לעשות את החובה החוקית המוטלת עליך; עכשיו, אם אתה לא מתנדב, אתה על הכוונת ובדרך להיות מסומן כאויב הציבור הבא. בדבר אחד היא כן הצליחה: בהמרת דתם של מגויסי הכפיה. הבהמה משתבחת בכך שמאז 2002, כ-3,100 ממגויסי הכפיה שלה קיבלו עליהם את עול דת המדינה הרשמית בלובשם את מדיה. זה התחיל, נזכיר, כשהעלוב חובש הכיפה אלעזר שטרן השפיל בפומבי חיילים מקרב יוצאי רוסיה, שהעדיפו להשבע אמונים למדינתם על הברית החדשה ולא על התנ"ך.

*           *            *            *

וככל שטומאת היהדות אוחזת בבהמה יותר ויותר, לא רק שהיא מובסת יותר בשדה הקרב, היא גם נסוגה יותר ויותר מקרב בני התרבות. השבוע החליטו בכירים בפרקליטות השטן, אה, סליחה, הפרקליטות הצבאית, שמעתה יותר לחיילים לבזוז. אוזלת ידו של חיל התחזוקה, והעובדה שהצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון לא הצליח ליצור קווי אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח עוין, הביאו לכך שחיילים במלחמת לבנון הקודמת פרצו לבתים פרטיים ולחנויות כדי להשיג את מה שהבהמה, שאוכלת כ-50% מהתקציב הישראלי, לא הצליחה לספק להם. והחלטת הפרקליטות מעידה על כך שהבהמה חושבת שגם במלחמה הבאה לא יצליח חיל התחזוקה לבצע את תפקידו, ושיש להכין את הכסת"ח המשפטי הנדרש.

אלא שעל פניו, מדובר בפשע מלחמה. אמנות ז'נבה, שישראל חתומה עליהן, מתירות להחרים מזון – אבל בתנאי שהוא של ממשלה עוינת, לא של פרטים. על כוח כובש נאסר במפורש להחרים מזון או תרופות מהתושבים, אלא לאחר שהכוח הכובש וידא שלתושבים יש די מזון לאחר ההחרמה, ובכל מקרה על המחרימים לשלם עבור המזון שלקחו. מאחר ולכל הדעות מדובר במעשה פרטיזני של יחידה שנותקה מקוויה, אי אפשר לטעון שבוצע כאן בירור כזה, ודי ברור שקבוצה רעבה ומפוחדת של חיילים לא תבדוק אם המשפחה שהיא בוזזת יכולה להתקיים על מה שנותר לה.

העלוב במילואים יורם "יא, יא" יאיר בכלל מתקומם על עצם השאלה: הוא מספר בגאווה איך בזזו חייליו חנויות במלחמת לבנון הראשונה, אבל הקפידו על טוהר הנשק. כלומר, המפקדים התירו להם לבזוז רק מים, אבל לא קולה. ואז הוא הוסיף את משפט המחץ הבא: "לצורך העניין, לא צריך בכלל את הפרקליט הצבאי הראשי. על פי דין תורה, כשאתה כובש עיר זרה מותר לך לאכול מבתי התושבים כדי להתקיים".

כלומר, קצין בכיר בצה"ל – במילואים, אמנם – סבור שהדין הצבאי צריך להשען על ההלכה היהודית. לא ברור מדוע הוא עצר רק בביזה. אפשר היה להחזיר את האונס הממוסד של "אשת יפת תואר". אחרי הכל, לחיילים יש צרכים. אפשר היה באותה הזדמנות גם לברר אם תושבי לבנון הם כנענים, להחיל עליהם את כללי המלחמה כנגד שבעת עממי כנען, ופשוט להפסיק להטריד את מוח החיילים בזוטות כמו משמעת, חוק, וכל ההצקה הזו של מותר ואסור. הכל מותר, בחיילים יהודים עסקינן.

(יוסי גורביץ)