החברים של ג'ורג'

כשהקראקן מתעורר


כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

אנשי הרנסנס האחרונים, הטרוריסטים ששכחנו, פרצופו של צה"ל, והדרך ללונדוניסטאן: ארבע הערות על המצב

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שובם של המתבכיינים, ההיסטריה של מירב ארלוזרוב, ההתעמרות בניצולי השואה נמשכת, ועוד מילה טובה לאורי אורבך: ארבע הערות על המצב

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)

נבואות מגשימות עצמן, השקרים הקטנים של הפצ"ר, דוקטרינת המשוגע התורן, ואיך מפנים מאחזים, כשרוצים: ארבע הערות על המצב

משקר כהרגלו: הפרקליט הצבאי הראשי הגיע למסקנה – שנה ויותר לאחר מלחמת לבנון – שלא היה שום דבר לא חוקי בירי פצצות מצרר. כלי הנשק האמור הוא פצצה המפזרת אלפי פצצונות בשטח קטן, דבר השקול לפיזור אלפי מוקשים; מדובר בכלי נשק בלתי מידתי בעליל, והשימוש החוקי בו – וכל שימוש בו מפוקפק – הוא לעבר ריכוז של חיילי אויב.

מסכת השקרים של צה"ל בנושא החלה, למי ששכח, כשדני חלוץ הכחיש בתוקף שאישר ירי כזה – ואז התברר שכל ירי קיבל את אישורו, ושהוא ביקר בסוללת מלר"ס שעה שזו המליחה בחדווה את דרום לבנון במוקשים הללו.

נכון לתחילת 2007, 30 אזרחים לבנונים נהרגו ו-180 נפצעו – לאחר תום הלחימה – כתוצאה ממטחי הנקמה של צה"ל, שרובם נורו בשלושת הימים האחרונים למלחמה. ארגון אמנסטי הגדיר את ירי המצרר כפשע מלחמה, והזעם בארה"ב היה כה רב שהסנאט האמריקני – גוף כה עוין לישראל, עד שפקידון בוגדני של איפא"ק התרברב שהוא יכול להשיג חתימת 70 מחבריו על מפית – מנסה לאסור על ישראל לרכוש פצצות מצרר בכספי הסיוע.

מה יש לתא"ל מנדלבליט לומר על כך? הוא טוען שרוב הירי בוצע לעבר שטחים פתוחים. כנראה שיש בכך אמת, כי המוקשים האלה ממשיכים לגרום לנפגעים – אבל זה לא השימוש החוקי שלהם. הם מיועדים לפגיעה בריכוזי אויב, כגון אוגדות, וכאלה פשוט לא היו במלחמה ההיא. יתר על כן, מודיע מנדלבליט, ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה בוצע "כתגובה מיידית" – ולכן, משום מה, הוא חוקי על פי תפיסתו.

אבל למה לנו להטריד את מנדלבליט בדקדוקי עניות? שורת הסיום אומרת הכל: "הפצ"ר קבע עוד כי גם אם הייתה חריגה מפקודות בנושא, אף קצין לא יועמד לדין." כלומר, גם אם קציני צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, מנדלבליט לא יעמיד אותם לדין.

ראוי שיסביר את עמדתו זו בבית הדין הבינלאומי בהאג.

נבואות מגשימות עצמן: בטקס גרוטסקי במיוחד, העניק אמש שר הבטחון את אות מלחמת לבנון לחברי המטכ"ל. האנשים ששורה של דו"חות קבעו שהכשילו את הלוחמים, יצאו למלחמה בלי תכנית, ובמצוות רמטכ"לם נמנעו מלומר אמת למדינאים האחראים עליהם, עוד יצאו מהפיאסקו עם עיטור.

מילא זה. במהלך הטקס, הודיע אהוד ברק לדגנרלים שהוא מצפה ש"אם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תסתיים בנצחון, עם מינימום נפגעים ומינימום פגיעה בעורף". מצפה? על סמך מה? מתקבל הרושם שהוא מבלבל בין ציפיות ובין תקווה.

ומה כל הדיבור הזה על מלחמה נוספת? למה מכינים אותנו, יממה אחרי שפיקוד העורף – סתם, במקרה, שלא בכוונה תחילה, בלי שום קשר לשום דבר – התחיל שוב להסביר לתושבים איך להתגונן במקרה של התקפת טילים? האם זה סוג ההפחדה הכללית שהורגלנו בו, במדינה שנמצאת במצב חירום מרגע הולדתה, או שמישהו מכסה את התחת לקראת ועדת החקירה שתבוא אחרי התקפת טילים קטלנית?

דוקטרינת המשוגע התורן: פעם, מזמן, כשירדן שלטה במזרח ירושלים, פתחו מדי פעם חיילים ירדנים באש לעבר ישראל. הדבר היה מנוגד למדיניות הרשמית הירדנית, וירדן טענה פעם אחר פעם שמדובר ב"משוגעים". הדבר זכה לכינוי המריר "המשוגע התורן".

מסתבר שגם בישראל יש משוגעים תורנים. מדי פעם, איזה יהודי טוב רוצח – או מנסה לרצוח – ערבי או שניים. כמעט בדרך כלל, כשהוא מגיע לבית המשפט, טוענים עורכי דינו שהוא היה בלתי שפוי בעת האירוע.

המקרה האחרון הוא של ארנולד יזראלוב, שרצח את נהג המונית עימאד חורי. יזראלוב ייחשב לבלתי שפוי, למרות שאמר בעת האירוע שדקר את חורי כי הוא ערבי; למרות שלא תקף נהג מונית יהודי שהיה במקום; ולמרות שבעבר הביע את דעתו השלילית על נהגי מוניות ערבים.

הטענה שמדובר בטירוף, למרות שמדובר באירוע שני תוך חצי שנה שבו יהודי דוקר למוות נהג מונית ערבי, אומרת דבר מאד פשוט: מערכת המשפט בישראל מעדיפה להתעלם מהעובדה שבחוגים נרחבים בישראל רציחתו של לא-יהודי איננה נחשבת לפשע. שלא במקרה, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך סביר יותר שיחזיק בעמדה הזו.

אבל התייחסות אל האידיאולוגיה הזו כאל אידיאולוגיה, תאלץ את המדינה להעמיד לדין עמוד תווך מרכזי, שאין בלעדיו, של היהדות האורתודוקסית: התפיסה שאתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, ושרציחת הלא-יהודי אסורה רק משום "דרכי שלום" ולא מתוך עיקר הדין. מצוות הנקמה, שעליה דרש הרב מאיר כהנא, "הלכות נקמה בגויים" של הרב אלבה, דרשותיהם של הרב גינצבורג והרב ליאור אינן "טירוף"; הן אידיאולוגיה חלופית, שמנסה להחליף את הרפובליקה הישראלית החילונית בממלכת כהנים. תפיסת חוסר ערכו של הלא-יהודי איננה דוחה את מאמיניהם; להיפך, היא מוקד המשיכה שלהם.

אם יש פה טירוף, הוא בחוסר נכונותה של הדמוקרטיה הגוועת הישראלית, ההופכת במהירות מדהימה לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, להביט היטב אל התהום הזו, ולהלחם במפלצת הניבטת מתוכה.

כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אנחנו ננוצח: שתי הערות על מלחמה-לא-מלחמה

הודאה שקטה בתבוסה. הדחתו-למחצה של האלוף אודי אדם אמש עוררה זכרונות, בקרב מי שעוד זוכר, ממלחמת יום הכיפורים: לאחר כשלונו של גורודיש להשתלט על המתרחש, מונה מעליו הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. גורודיש לא הודח רשמית – הוא נשאר, מנוטרל מסמכויות, עד הסוף – כי בישראל לא מדיחים גנרל באמצע קרב. זה לא נראה טוב.

גם אז, סיפרו הצבא והממשלה אגדות לציבור: הרמטכ"ל טען אז ש"צה"ל שובר לערבים את העצמות", והיום הופכות הודעות דובר צה"ל להודעות תעמולה, שלא היו מביישות את אנשי פנפילוב. תחילה כינה דובר צה"ל את החיזבאללה 'ארגון החיזבאללה', אחר כך עבר ל'ארגון הטרור חיזבאללה', ומסוף השבוע שעבר, הוא מכונה "חיזבאללה", במרכאות כפולות. כל הודעת דובר צה"ל – המעידה על עוד אסון, עוד חיילים שלא יחזרו הביתה, עוד פצצה צה"לית שהרגה אזרחים, ועכשיו מגייסת בשביל החיזבאללה – מסתיימת בהודעה בטון צווחני במיוחד, המזכיר לנו שצה"ל נלחם למעננו ובשבילנו, ושהוא נלחם נגד טרור, ושבכלל – מאבקו צודק. The lady doth protest too much.

הדחתו של אדם מעידה על כך שבמטכ"ל לא קונים את הלוקשים שהם מוכרים לציבור, ושהם יודעים שיש להם בעיה ממשית. על כך מעידים, אולי, גם מיחושיו הגוברים של דני חלוץ; הוא כנראה מבין שראש ממשלה, הוא כבר לא יצא מהמלחמה הזו.

איש לאוהליך ישראל. הולכים וגוברים הקולות המדברים על הברדק, הבלבול, החלמאות שבטיפול בעורף. המלחמה הזו הפכה לסופה קתרינה שלנו. המדינה התפוגגה. המעבר מאזרח לצרכן הושלם: הממשלה מתעקשת שלא להכריז על מלחמה, משום שלכך יש תו מחיר גבוה – ורק כמה עשרות בעלי עסקים שנפגעו הפגינו נגדה.

מודעה שפורסמה בימים אלה

האסון בצפון הוא אסון למדינה כולה. אבל, על פי תפיסת השבטים שהשתרשה כאן מאז ימי נתניהו, אין ישראלים: יש חובשי כיפות וצפונים ודרומיים ותל אביבים וחרדים ועולים אתיופים ועולים רוסים וחרדים. איש איש לשבטו ולדגלו. רק הצבא טרם הופרט, רק הצבא הוא לאומי: ולכן הכתומים מנופפים בהרוגיהם, ולכן עושים זאת – בטון שקט יותר – גם הקיבוצניקים. ולכן המיעוטים שאינם משרתים בצבא, חרדים וערבים, הם מחוץ לקונסנסוס. לכן נשכחה לערביי ישראל העובדה שהם ספגו 40% מההרוגים האזרחיים, וזוכרים להם רק את התלהמותם המטומטמת של נבחרי הציבור שלהם.

המלחמה הזו פרצה גבולות נדירים של התבהמות וחוסר אחריות. האוליגרך גיידמק, שעסוק בהלבנת שמו והונו, פתח מחנה פליטים פרטי; הממשלה הודיעה, אחרי חודש, שהיא "תוציא את תושבי הצפון להתרעננות", אבל רק ליומיים-שלושה; האוצר החליט לממן את המלחמה, לא באמצעות העלאת מיסים או הטלת מיסים חדשים – נניח, על בנקים וחברות המשתמשים במלחמה לצרכי פרסום – אלא באמצעות צמצום חד עוד יותר ברשת החברתית, המלאה חורים גם כך.

המלחמה הזו, יותר מכל אירוע אחר, הפגינה את חלוקתה של ישראל: אלה שיש להם נמצאים בקהילות מגודרות, עם משטרה פרטית, מנותקים בבועה משל עצמם; אלה שאין להם, צריכים להתמודד עם היומיום הנורא של מדינה שרוב שירותיה לא מתפקדים, ודאי לא במצב חירום.

השאלה היא כמה זמן יכול מבנה חברתי כזה להחזיק, והאם יש אפשרות לתקן אותו, או שסופו יבוא בהתפרצות זעם איומה.

(יוסי גורביץ)

הטובים לאוקספורד

אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

 

אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

 


כך מתקצבים את האוניברסיטאות. מתוך דו"ח על מצב ההשכלה הגבוהה של "עמותת שופר".

 

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

 


הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

(איתמר שאלתאל)