כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הודאה שקטה בתבוסה. הדחתו-למחצה של האלוף אודי אדם אמש עוררה זכרונות, בקרב מי שעוד זוכר, ממלחמת יום הכיפורים: לאחר כשלונו של גורודיש להשתלט על המתרחש, מונה מעליו הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. גורודיש לא הודח רשמית – הוא נשאר, מנוטרל מסמכויות, עד הסוף – כי בישראל לא מדיחים גנרל באמצע קרב. זה לא נראה טוב.

גם אז, סיפרו הצבא והממשלה אגדות לציבור: הרמטכ"ל טען אז ש"צה"ל שובר לערבים את העצמות", והיום הופכות הודעות דובר צה"ל להודעות תעמולה, שלא היו מביישות את אנשי פנפילוב. תחילה כינה דובר צה"ל את החיזבאללה 'ארגון החיזבאללה', אחר כך עבר ל'ארגון הטרור חיזבאללה', ומסוף השבוע שעבר, הוא מכונה "חיזבאללה", במרכאות כפולות. כל הודעת דובר צה"ל – המעידה על עוד אסון, עוד חיילים שלא יחזרו הביתה, עוד פצצה צה"לית שהרגה אזרחים, ועכשיו מגייסת בשביל החיזבאללה – מסתיימת בהודעה בטון צווחני במיוחד, המזכיר לנו שצה"ל נלחם למעננו ובשבילנו, ושהוא נלחם נגד טרור, ושבכלל – מאבקו צודק. The lady doth protest too much.

הדחתו של אדם מעידה על כך שבמטכ"ל לא קונים את הלוקשים שהם מוכרים לציבור, ושהם יודעים שיש להם בעיה ממשית. על כך מעידים, אולי, גם מיחושיו הגוברים של דני חלוץ; הוא כנראה מבין שראש ממשלה, הוא כבר לא יצא מהמלחמה הזו.

איש לאוהליך ישראל. הולכים וגוברים הקולות המדברים על הברדק, הבלבול, החלמאות שבטיפול בעורף. המלחמה הזו הפכה לסופה קתרינה שלנו. המדינה התפוגגה. המעבר מאזרח לצרכן הושלם: הממשלה מתעקשת שלא להכריז על מלחמה, משום שלכך יש תו מחיר גבוה – ורק כמה עשרות בעלי עסקים שנפגעו הפגינו נגדה.

האסון בצפון הוא אסון למדינה כולה. אבל, על פי תפיסת השבטים שהשתרשה כאן מאז ימי נתניהו, אין ישראלים: יש חובשי כיפות וצפונים ודרומיים ותל אביבים וחרדים ועולים אתיופים ועולים רוסים וחרדים. איש איש לשבטו ולדגלו. רק הצבא טרם הופרט, רק הצבא הוא לאומי: ולכן הכתומים מנופפים בהרוגיהם, ולכן עושים זאת – בטון שקט יותר – גם הקיבוצניקים. ולכן המיעוטים שאינם משרתים בצבא, חרדים וערבים, הם מחוץ לקונסנסוס. לכן נשכחה לערביי ישראל העובדה שהם ספגו 40% מההרוגים האזרחיים, וזוכרים להם רק את התלהמותם המטומטמת של נבחרי הציבור שלהם.

המלחמה הזו פרצה גבולות נדירים של התבהמות וחוסר אחריות. האוליגרך גיידמק, שעסוק בהלבנת שמו והונו, פתח מחנה פליטים פרטי; הממשלה הודיעה, אחרי חודש, שהיא "תוציא את תושבי הצפון להתרעננות", אבל רק ליומיים-שלושה; האוצר החליט לממן את המלחמה, לא באמצעות העלאת מיסים או הטלת מיסים חדשים – נניח, על בנקים וחברות המשתמשים במלחמה לצרכי פרסום – אלא באמצעות צמצום חד עוד יותר ברשת החברתית, המלאה חורים גם כך.

המלחמה הזו, יותר מכל אירוע אחר, הפגינה את חלוקתה של ישראל: אלה שיש להם נמצאים בקהילות מגודרות, עם משטרה פרטית, מנותקים בבועה משל עצמם; אלה שאין להם, צריכים להתמודד עם היומיום הנורא של מדינה שרוב שירותיה לא מתפקדים, ודאי לא במצב חירום.

השאלה היא כמה זמן יכול מבנה חברתי כזה להחזיק, והאם יש אפשרות לתקן אותו, או שסופו יבוא בהתפרצות זעם איומה.

(יוסי גורביץ)