חמש הערות כלליות (ואחת אישית) על מבצע “שומר המנדט”

א. ראשית, אני חושב שהפוסט “והמדינה נשרפת” התיישן היטב. אפשר להתווכח על השאלה האם נתניהו רצה את גובה הלהבות הזה, אבל ברור שאת המצב בירושלים הוא הצית אישית ובכוונת מכוון.

ב. הפלסטינים ניצחו בסיבוב הזה, מכמה בחינות. הראשונה היא העובדה הפשוטה שצה”ל לא העז לפלוש לעזה. אוכלוסיה עניה, מרודה, מורעבת, נתונה לרצח מהאוויר, הרתיעה את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. כל מה שהוא העז לעשות הוא להשליך חומרי נפץ ללא אבחנה על אזורים אזרחיים.

הסיבה השניה לנצחון הוא ההבקעה התדמיתית. ישראל, ובמיוחד צה”ל, שתו יותר מדי מה-cool aid שלהם והתבסמו ממנו. הישראלי הממוצע לא יכול להבין איך העולם התהפך על ישראל, איך המפלגה הדמוקרטית פונה נגדה, איך נשברה חומת הפחד ואנשים אומרים בגלוי שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת פשעי מלחמה. דובר צה”ל לא הצליח להבין למה הצהלות סביב הריסת מבנים אזרחיים – ועוד מבנים של ארגוני תקשורת – לא מתקבל בהתלהבות דומה מחוץ לישראל. הפכנו עיוורים למעשי ידינו. אנחנו רגילים לשקר לעצמנו – והתוצאה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין כיצד רואים אותנו אחרים. יש עדיין ממסד פוליטי מבוגר במדינות המערב שרגיל לדקלם את הסיסמאות על “זכותה של ישראל להגן על עצמה”, והוא יהיה איתנו עוד זמן; אבל הוא הובקע.

והתוצאה תהיה שהדיון יהיה מעכשיו על מה שצריך היה להיות מזמן: על כל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. יהיה הרבה יותר קשה להיות ציוני וליברל. הדרישה עכשיו תהיה אדם אחד, קול אחד. ממשל ביידן התחיל להשתמש בביטוי equality ביחס לסכסוך היהודי-פלסטיני, ביטוי שנשיאים לא השתמשו בו קודם לכן. זה יימשך, גם אם נתניהו יופל.

ג. בדמיך חיי: כמו תמיד, כל התקדמות כרוכה בשפיכת דם של תושבי עזה ותומכיהם. הדגנרלים הישראלים – היוש, פושע המלחמה עמוס גלעד – ספרו לעזתים קלוריות בין השנים 2006-2010; הטילו הגבלות על כניסת שוקולד, צעצועים וממתקים לרצועה; וזה נגמר אחרי שכרגיל, צה”ל עשה טבח אחד יותר מדי. אז זה היה הטבח על המרמרה. הדם שנשפך שם שבר את המצור שהחזיק מעמד גם אחרי טבח עופרת יצוקה. טבח צוק איתן הוביל להקלה על חלק מההגבלות. עכשיו, יש להניח, העזתים הנצורים יקנו כמה הקלות במחיר דמן של נשים וילדים.

ד. האשליה על קיומה של מדינה ישראלית התפוגגה. אין ומעולם לא היתה מדינה ישראלית. בתי המשפט שלנו, בלחץ הממשלה, לא מוכנים להכיר בקיומה של אזרחות ישראלית. תעודת הזהות שלנו מכירה ביהודים, מוסלמים, ואשורים, אבל לא בישראלים. מספר גדול של ישראלים, עבדכם הנאמן ביניהם, האמינו בישראליות, ראו בה אופציה הכרחית, גשר שיאפשר לזנק מעל הזהות האתנית – זינוק שהוא הכרחי תחת ישות מדינית שרוב תושביה אינם יהודים.

וישראל היא ישות כזו: היא שולטת בכל השטחים שהיו בתחומי פלסטינה המנדטורית. היא שולטת בכל פרטי חייהם של פלסטינים בגדה המערבית וברוב פרטי חייהם של העזתים. עזתי איננו יכול לצאת מהרצועה באופן חוקי ללא אישורה של ישראל.

אבל, משהתחילו המהומות בירושלים ובתחומי ישראל של 48’, המדינה מיהרה להוכיח שהיא מדינה יהודית לערביה וספק-דמוקרטית ליהודיה. עוצר לילי בלוד, הכנסת כוחות מג”ב מהגדה לישראל, נוכחות משטרתית מסיבית ביפו – וכניסה ללא הפרעה של מיליציות מתנחלים מהגדה ללוד. המדינה כלל לא ניסתה להעמיד פנים שהיא שוויונית לכל אזרחיה: שני לילות של מהומות הפכו, בפראנויה היהודית, להתקוממות שיש לדכא, והמדינה הפכה מיד ליהודית.

כאן יש לעמוד על נקודת עיוורון של רבים מהמאמינים בחזון הישראליות, אני ביניהם: לא ראינו מה הוא מייצג מבחינת הפלסטינים הישראלים, התפרקות מזהותם תמורת קבלה חלקית. ענווה פה היא הכרחית.

למותר לציין, כמובן, מה היתה התגובה אם פלסטינים היו מנסים להקים מיליציות הגנה עצמית – בשייח’ ג’ראח, נניח. הן היו מפורקות באש.

העולם רואה עכשיו את מה שמתרחש. עכשיו אנחנו, יהודים, אקס-יהודים ופלסטינים, צריכים להחליט לאן אנחנו הולכים – וזו תצטרך להיות החלטה משותפת. נצטרך ללמוד לדבר זה עם זה ולא זה דרך זה.

ה. הרשות הפלסטינית התפוגגה. היא היתה בדעיכה במשך עשור, והשבועות האחרונים חיסלו את הלגיטימציה שלה. חלק מכך נובע מביטול הבחירות על ידי מחמוד עבאס, שהבין שהוא גמור. אחר כך בא נתניהו ונתן כל הישג אפשרי לחמאס. אנחנו עדיין לא יודעים אם הטענה של חמאס – שהוא קיבל מעמד מדיני בחראם אל שריף (”הר הבית”) כחלק מהסכם הפסקת האש – נכונה, אבל מומלץ לא להתייחס ברצינות להכחשה של נתניהו. הוא כבר הבהיר שהוא מעדיף את חמאס על פני הרשות הפלסטינית, וגורמים בצה”ל הדליפו במהלך ההפצצה של הרצועה שה”דרג המדיני” החליט שלא להפיל את משטר חמאס; אם נתניהו יוכל לתקוע אצבע בעין של ירדן ולשלול את המעמד שלה בחראם אל שריף, זה בוודאי יהיה בונוס מבחינתו.

האופוזיציה שלנו עדיין מדשדשת במי אפסיים, והיא לא דורשת את חשיפת הסכם הפסקת האש – אבל נתניהו כבר מורגל לא לחלוק מידע שולי כזה עם סתם אזרחים. למה מי הם? עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה בהסכם הפסקת האש בצוק איתן, כי נתניהו חשב שהמידע הזה יפגע בבייס שלו, אז הוא שכנע את הנבוב שביועצים המשפטיים לממשלה, יהודה וינשטיין, להכריז על המידע הזה כחסוי.

ונו, אם התרגלנו לראש ממשלה שלא מפנה את מקומו ומכריז על בחירות אחרי בחירות כדי להשאר ראש ממשלת מעבר לנצח, בוודאי נתרגל גם לזה. מידע, בחירה, אחריות, אחריותיות (accountability) – כל אלה מושגים מעולמה של מדינה דמוקרטית. אנחנו כבר לא אפילו בפסאדה של כזו.

המשמעות של קריסת הרש”פ היא קריסתו הסופית של הסכם אוסלו ואיתו חזון שתי המדינות. מה ימלא את הוואקום, עדיין אין לדעת. אבל הוואקום שם: והמילוי שלו הוא באחריות התושבים של הארץ כולה. מפלגות מרכז ושמאל שרוצות להיות רלוונטיות צריכות לשוב ולהתייחס לפיל שהעדפנו לא לראות בעשור האחרון: הפלסטינים.

ספק אם יאיר לפיד, שמוכיח שוב ושוב שכוחו בשתיקה, שלפני פחות משלושה חודשים הבהיר שהפלסטינים יכולים לשכוח ממנו, מסוגל לעשות את השינוי המחשבתי הזה. המלאכה, כרגיל, תיפול לידי מה שנשאר ממחנה השמאל – שבתורו צריך לצאת למלאכה הענקית של השתחררות מרבין ואוסלו, להבין שתהליך אוסלו משרת את הימין מזה 20 שנה, ושהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה.

ומהבחינה הזו, קידום של חרם בינלאומי על ישראל, אולי אפילו סנקציות, הוא הכרחי. ישראל לא משלמת מחיר על משטר האפרטהייד שלה. כל זמן שיהודים בישראל לא יחושו שיש לו מחיר, הוא יימשך. כל ישראלי בעל מצפון צריך להצטרף לפעולות BDS, משום שהן בלתי אלימות. התחליף לפעולה אי אלימה הוא אלימות. השמאל הישראלי צריך להשאיל את הלגיטימציה שיש לו, כישראלי, להמרת המשטר הציוני במשטר של אדם אחד, קול אחד. יישפך הרבה זמן בדרך; החובה שלנו, כהומניסטים, היא לצמצם את שפיכות הדמים. השמאל צריך להבין שכן, we are the baddies: למצער אנחנו מממנים את הרוצחים המכונפים במסים שלנו. להבין שאנחנו לא יכולים להשאר בגבולות המנוונים של תפיסת ה”פטריוטיות” הישראלית; שאהבת מולדת היא הפלת המשטר שמסב לה, תמיד הסב לה, סבל.

ו. ברמה האישית, כל סיבוב הופך לכואב יותר, בלתי נסבל יותר, שוחק יותר, מרפה ידיים יותר; ימי הרעה, אשר תאמר אין לי בהם חפץ. היכולת להתרכז נאכלת, וכל מה שנותר הוא לצרוח. טוויטר הוא מדיום אידיאלי; אין לי את היכולת לנסח צרחה במאות מילים, וגם לא את הרצון. אני רוצה להתקפד, לשים את הידיים על העורף, לחכות שזה יעבור.

עוד סיבה לעשות הכל כדי שלא יהיה עוד כזה: כוחותינו המזוינים כבר התחילו לדבר על הסיבוב הבא. ואם ניתן להם, גם יהיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשצה"ל "מצמצם טווחי בטחון", הוא למעשה יורה לעבר אזרחים. ההבדל בין צה"ל לבין ארגוני טרור הולך ונמחק. וזה לא חדש

(הפוסט הזה פורסם במקור ב-2006 בנענע, כחלק מהמדור "התפוררות הדמוקרטיה." הטקסט לא קיים יותר ברשת ואני מעלה אותו שוב. אני מאמין שהוא התיישן היטב. סולידריות עם עזה המופצצת.)

בכל פעם לאחר שבחורינו המצוינים מצליחים לבצע שוב איזו זוועה קטנה – לחורר ילדה לא חמושה, להוריד משפחה שלמה עם פגז – ממהרים דוברים רשמיים לומר שמדובר בטעות, אי הבנה, ובכל מקרה, אין שום דמיון בין ארגוני הטרור ובין צה"ל: הטרוריסטים מכוונים למותם של אזרחים במודע, לצה"ל זה פשוט נפלט.

נניח עכשיו לשאלה למה להאמין לדוברים שהתעקשו במשך עשרה ימים שאלונקה היא רקטת קסאם; נניח עכשיו לשאלה האם להרוגים זה באמת משנה, שהם נהרגו בטעות ולא בכוונה; נניח בינתיים לשאלה מדוע הצבא אינו מפצה את משפחות ההרוגים; נתמקד רק בנושא עצמו: האם הצבא צודק כשהוא טוען שהוא לא מנסה לפגוע באזרחים?

התשובה ברורה: צה"ל משקר, כהרגלו.

[] "צמצום טווחי בטחון"

מספר ימים קודם למותה של ילדה בת שמונה ולפציעת כל משפחתה מפגז ישראלי, הודיעו בכירים בצה"ל כי "הם מצמצמים את טווח הבטחון". משמעות המילים המכובסות הללו היא שהתותחנים יורים קרוב יותר לריכוזי אוכלוסיה. ירי ארטילרי לכיוון אוכלוסיה יגרום, כמעט בהכרח, להרוגים בקרבה.

הווה אומר, הקצינים הבכירים שהורו לרכז את האש על משכנות העוני של עזה ידעו שבאופן ודאי כמעט, הם יפגעו באזרחים. הם גם ידעו שהירי הזה לא יחסל שום חולית קסאם. ירי ארטילרי הוא איטי מדי, מגושם מדי ורחוק מלהיות מדויק – הכלי הלא נכון למטרה.

ומה היתה המטרה? אה, זה פשוט: הטלת אימה על האוכלוסיה. במילה מכובסת פחות, טרור.

[] גיבורים על חלשים

צה"ל הצטיין תמיד במה שהבריטים כינו "לוחמה קולוניאלית": שים את הצבא המודרני ועתיר-התקשורת הזה מול אסופת פלאחים מבוהלים וחסרי פיקוד מאוחד, שנמצאים שם בניגוד מוחלט לרצונם, והוא ינצח. בקרבות מול צבא מסודר, מצד שני, הוא לא כל כך הצליח: הירדנים קרעו לו את הצורה פעמיים במלחמת העצמאות – למרות עדיפות מספרית ישראלית – ונתנו פייט משמעותי במלחמת ששת הימים.

וכשהאויב התחיל להתחכם, הקצינים איבדו את העשתונות והתחילו לירות באזרחים. כשהצבא המצרי סירב לעשות שטות ולהסתער על עמדות מבוצרות, והעדיף להוריד אש כבדה על מוצבי התעלה – קראנו לזה מלחמת ההתשה – צה"ל התחיל להפגיז את ערי התעלה.

כשהחיזבאללה ניהל מלחמת גרילה יעילה וקטלנית כנגד צה"ל בדרום לבנון, חזר הצבא למה שהוא יודע לעשות במצב כזה. בשני מבצעים, "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" היתה המדיניות הצבאית הרשמית ירי על אזרחים. המטרה היתה לגרום לאזרחים לנוס מבתיהם, ולהפעיל לחץ בביירות, כדי שזו תפעיל לחץ על סוריה, כדי שזו תפעיל לחץ על החיזבאללה. אדריכל התכנית הגאונית הזו היה, אלא מה, אהוד ברק.

כמובן, פשעי המלחמה האלו – כי ירי מכוון על אזרחים הוא פשע מלחמה, ומכבסת המילים עם סימן הצ' לא תשנה את זה – התפוצצו לישראל בפרצוף. התותחנים הכניסו מקבץ די מדויק לתוך מחסה לפליטים, והרגו מאה מהם. בהפגזה הזו הם מחקו את שאריות הלגיטימציה של ישראל בדרום לבנון.

ההפגזה השבוע על עזה היתה חלק מאותה תכנית גאונית: נלחץ על האוכלוסיה, שתלחץ על הרשות הפלסטינית, שתלחץ על הארגונים, שיפסיקו את הירי. אלא שהרשות הפלסטינית היא כלי שבור (ובצה"ל לא רוצים שנשאל באשמת מי), ומקריאות הפסקת האש של החמאס אנחנו מתעלמים בקהיון מדהים.

ההפגזה הזו אידתה את רוב האשראי העולמי שקיבלה ישראל כתוצאה מהנסיגה מהחור הארור ההוא. שוב נתנו לצה"ל לנצח, ושוב הסתבר שאולי הושג נצחון טקטי (איזה, בעצם?), אבל חטפנו תבוסה אסטרטגית.

[] מתבהמים והולכים

המלחמה האחרונה, הפראית שבכולן, שכוונה בשני הצדדים בעיקר אל האוכלוסיה, טשטשה את ההבדלים בין שני הצדדים. הרמטכ"ל יעלון הודה בעליצות שהורה למחסלים להתעלם מנוכחותו של אשת המבוקש שחאדה בדירתו; שר הבטחון מופז הורה שלא לקבל את כניעתם של חמושים פלסטינים, ודרש בתחילת המלחמה 70 הרוגים פלסטינים מדי יום.

אנחנו מינינו את האנשים האלה. אנחנו משלמים את משכורותיהם. אנחנו הרוכשים את הפגזים. אנו הם אלה שמעדיפים שלא לדעת מה נעשה בשמנו. אנחנו מעדיפים להשען על כוחה העצום של ארצות הברית, ולהתעלם מהעולם.

אבל ג'ורג' בוש הצליח לרסק את כוחה של ארצו, ואת הלגיטימיות שלה. הבריונות של רמספלד-צ'ייני והבריונות הישראלית נכרכים אלה באלה, ותנועת-הנגד כבר ממשמשת ובאה. הממשל הבא יהיה, סביר להניח, מתירני הרבה פחות כלפי ישראל.

כשיתחיל העולם להתייחס לישראל כפי שהתייחס לסרביה, אנחנו אפילו לא נבין איך זה קרה. נשאר מבוצרים בצדקתנו, בתחושה שהעולם כולו נגדנו, והדרישה להפנות מבט פנימה תהפוך לשוות ערך לבגידה. וכשקנה המידה לפטריוטיות יהפוך לדרישה לתמיכה במעשי זוועה – מוצדקים כולם, מוצדקים תמיד – לא יהיה לנו זמן לשים לב שכל מה שהיה ראוי בישראל כבר אבד ואינו.

(יוסי גורביץ)

ישראל מנהלת מתקפה פיראטית מזה מספר שנים כנגד ספינות איראניות. מי שהחריש, לא יכול להתלונן כשנתניהו מעלה את גובה הלהבות לצרכיו המשפטיים

יהופיץ כמרקחה: בכיר ישראלי הדליף לניו יורק טיימס מידע על התקפה על ספינה איראנית, ככל הנראה הסאוויז, כדי להתרברב בה. דא עקא, המתקפה (שעל פי מקורות זרים, בוצעה על ידי שייטת 13) נדחתה ביום, וכתוצאה מכך הניו יורק טיימס למד על ההתקפה לפני שהתרחשה, מה שעשוי היה להעמיד בסכנה את הכוחות המעורבים. צבא אחראי באמת היה מבטל את ההתקפה או דוחה אותה, אבל אנחנו מדברים על צבא היהיה בסדר לישראל. בורסת ההימורים בשאלה מיהו ה”בכיר” המדליף כוללת את בנימין נתניהו ואת ראש המוסד, יוסי כהן.

וכרגיל במדינת הקסרקטין שלנו, הדיון הוא על ההדלפה, לא על המבצע עצמו. התקפה בלתי מזוהה על כלי שיט מוגדרת לרוב כפיראטיות, אם לא כטרור. אבל ההתקפה על הסאוויז רחוקה מלהיות ההתקפה היחידה שבוצעה על ידי ישראל כנגד ספינות איראניות: מספרן של הספינות שהותקפו נאמד בעשרות. ההתקפות, על פי ההדלפות של מערכת הבטחון לתקשורת הישראלית, מתבצעות מזה שלוש שנים. מערכת הבטחון היתה כל כך מרוצה מעצמה, שהיא התרברבה בתקשורת – בשיטה המוכרת של “מקור בטחוני בכיר.”

ואף אחד פה לא עצר לרגע כדי לשאול כמה שאלות. קודם כל, מי מוסמך להחליט על מתקפת פיראטיות נרחבת? אילו דיונים נערכו בנושא? האם הכנסת ידעה על כך? האם הממשלה? האם ההתקפות בוצעו בהחלטה בין ראש הממשלה והרמטכ”ל, תוך ויתור בבוז קר על הרעיון של פיקוח פרלמנטרי על פעולות הצבא? נתניהו, אחרי הכל, כבר יישם כמה וכמה החלטות בשנה האחרונה שהעציצים המשמשים כשרי הבטחון והחוץ למדו עליהן בדיעבד.

מדי כמה שנים אני מזכיר שוב שבין ישראל ואיראן אין מצב מלחמה. יש יחסי איבה, בהחלט, אבל הם לא מלחמה. כשישראל רוצחת בכירים איראניים באיראן על ידי סוכנים חשאיים או שכירי חרב, משהו שהיא נוהגת להתרברב בו מעת לעת, היא משחקת לפי הכללים של מאבקים חשאיים. כשהצבא שלה מפגע פעם אחר פעם בכלי שיט שנמצאים בינלאומיים, ישראל נעה בין פיראטיות ובין מלחמה גלויה. וכמקובל אצלנו, הכל נעשה ללא דיון, בקריצה בולטת לציבור, שמצידו מרוצה מאד – עד שמגיע הרגע שבו האיראנים מגיבים. עד כה, התגובות האיראניות היו באמצעות פגיעה בכלי שיט – לא ישראלים, עד כה; ספינות שמפליגות תחת דגל זר, שרשומות במדינת-קש כלשהי, שלא משלמות מסים בישראל, אבל שבין שלל הבעלויות הצולבות שלהם יש גם אנשי עסקים ישראלים. ההתקפות הללו, משום מה, מוצגות על ידי ראש הממשלה ומערכת הבטחון כהתקפה על נכסים ישראלים.

המטרות של <פתח מנטרה: על פי מקורות זרים> שייטת 13 <סגור מנטרה> היו בדרך כלל – על פי הטענות שאין לנו דרך לאשש – ספינות איראניות שהובילו נפט לסוריה, או ציוד צבאי לחיזבאללה. הטענות הללו, צריך לשוב ולהזכיר, הן הטענות של הפיראטים. מעת לעת, גורמים ישראלים טוענים שההתקפה לגיטימית משום שהאיראנים מפרים סנקציות על סוריה. על כך צריך להשיב, ראשית כל, שכאמור אין לנו מושג האם יש אמת בדברים; פיראטים אינם ידועים באמינותם; ושנית, שהפרת סנקציות בינלאומיות, ככל שהיו כאלה, איננה נענית בפיגועים. אם ישראל רוצה להוכיח מעורבות איראנית בהפרת סנקציות, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לבצע פשיטה גלויה על ספינה כזו ולהציג את השלל, ואז לטעון שהוא הצדיק את הפשיטה.

אבל פשיטות הן עסק מסוכן, הן משום שאנשי הספינה המותקפת עשויים להגיב בחוסר סובלנות מסוים, והן משום שבאחת הפעמים האחרונות ששייטת 13 פשטה בגלוי על ספינה – הנאבי מרמרה – זה נגמר בטבח ובמכה איומה ללגיטימציה של ישראל, שנאלצה להפסיק את האמברגו על שוקולד וצעצועים לרצועת עזה, ולהגדיל במידה ניכרת את כמות הקלוריות שהיא מספקת לתושבי גטו עזה. אז בחרנו בפיראטיות.

ההתקפה על הסאוויז חורגת מההתקפות הללו. הסאוויז שרצה סמוך לתימן, ועל פי הפרסומים – ששוב, אין לנו יכולת עצמאית להעריך מה מהם בולשיט תעמולתי ומה מהם אמת – היא שימשה כספינת סיוע איראנית למורדים החות’ים שם. או, אם ננסח את זה במילים ברורות יותר, אין שום קשר בין ההתקפה על הסאוויז ובין בטחון ישראל.

ההתקפה הזו עוררה חשש גם בקרב מערכת הבטחון עצמה שמא בנימין נתניהו, שחושש מהרגע שבו יצטרך להריח את הליזול, מבצע בה מעשים מגונים ומשתמש בה לצרכים שאין להם דבר עם בטחון. ההתקפה על הסאוויז היא בלי שום ספק הסלמה: אחד הפרשנים היותר מאולפים של מערכת הבטחון קרא לה באורווליאניות מוגזמת “דיפלומטיה קינטית חשאית.” לטובת הקוראים שאינם בקיאים בז’רגון הצבאי האמריקאי החודר למערכת הבטחון שלנו, “קינטיות” היא פתיחה באש או חילופי אש. לפיגועים הם קראו דיפלומטיה.

הבעיה של מערכת הבטחון היא שהיא איננה מסוגלת להבחין בין צרכיו האישיים של אבו ילד זין ובין שיבוש הדיפלומטיה האמריקאית על ידי פיגועים נגד איראן. מותר להאמין שגם נתניהו עצמו איננו מסוגל עוד להבדיל בין השניים. ואין למערכת הבטחון ולציבור על מי להלין אלא על עצמם: זה טיבן של מלחמות חשאיות, מלחמות שאין עליהן כל ביקורת ובקרה, שהן חשופות למניפולציות פוליטיות בוטות. אם נתגלגל למערכה רחבה מול איראן כדי לאפשר לבנימין נתניהו לקנות כמה עריקים, הציבור יוכל להאשים בעיקר את עצמו.

אחרי הכל, נתניהו עצמו הוא שהזהיר אותנו: “ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההשרדות שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי.” נתניהו אמר את הדברים על אולמרט, אבל הם חלים הרבה יותר עליו-עצמו. וכמובן, על ציבור שלא טורח לערוך דיון מינימלי בשאלה מהו בעצם האינטרס הלאומי.

ועוד דבר אחד: פרסמתי השבוע פוסט קצר בפטראון. הנה הוא לעיונכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה בתרעומת על ה”חוצפה” של מחמוד עבאס מול ראש המשטרה החשאית, נדב ארגמן. האם הבחירות הפלסטיניות יובילו למבצע “כיסוח דשא” נוסף?

התקשורת הישראלית דיווחה השבוע בתרעומת על עימות בין נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וראש המשטרה החשאית הישראלית, נדב ארגמן. האחרון הגיע לרמאללה כדי לשכנע את עבאס לבטל את הבחירות, הראשונות מסוגן מאז 2006, שמיועדות להיערך בשטחים הפלסטיניים הכבושים בהמשך השנה. עבאס, נטען, התחצף כלפי ארגמן כשאמר לו שהוא “לא עובד אצלו” וכשאמר שאין לו כוונה להמנע משיתוף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג, ולאחר שארגמן איים שישראל תפעל נגד הרש”פ בהאג, הגיב משבחינתו הוא וארגמן יכולים לשבת באותו התא.

יש כאן הרבה מה לפרק. נתחיל מהזוטות: ישראל לא יכולה לפעול נגד הרש”פ בבית הדין הבינלאומי בהאג, משום שהיא איננה חברה בבית הדין. טכנית, מדינות אחרות יכולות להגיש תלונה, אבל בית הדין – שממילא פועל באיטיות רבה – לא מתלהב מהמשחקים האלה, במיוחד כשברור שהן מגיעות מכיוונה של מדינה שעושה כמיטב יכולתה לקעקע את בית הדין. (במהלומה נוספת לדיקטטורה הצבאית הישראלית, אגב, הסיר ממשל ביידן אמש (ו’) את הסנקציות שהטיל טראמפ על בית הדין.)

נתחיל מהמובן מאליו, שאיכשהו התקשורת היהודית לא טרחה לעסוק בו: מעמדו הרשמי של עבאס הוא של נשיא. כן, זה טיפה מסובך לאור העובדה שהוא נשיא של ספק-מדינה, אבל כשישראל צריכה לנפנף בפסוודו-שלטון-העצמי של הפלסטינים, היא לא מהססת לטעון שהם בוחרים את נציגיהם. על כן, הנימוס הדיפלומטי התקין אומר שלפגישה עם עבאס יגיע לפחות שר החוץ הישראלי (בדקתי, ויש כזה – נטען שמדובר בגבי “בוחש הלשכות” אשכנזי), או אפילו ראש הממשלה עצמו, אבו ילד זין.

אבל אבו ילד זין עסוק בשנתיים האחרונות במאבק בחירות בלתי פוסק, שבו הוא נכשל שוב ושוב, והדבר האחרון שהוא צריך מבחינת הבייס שלו הוא להיראות לוחץ את ידו של עבאס. אף אחד לא יודע מה בעצם אשכנזי עושה במשרד החוץ, כנראה גם הוא לא, אבל אבו ילד זין לא מוכן להסתכן בכך שמישהו פרט לו יביא בטעות איזשהו הישג: זה יפריע למאמציו לתאר את עצמו כמלך השמש, שהכל נעשה בדברו.

אז שלחו את השושיאסטו נומרו אונו, ארגמן, לדבר עם עבאס. וכאן נעשו שתי השפלות דיפלומטיות: קודם כל, שלחו לעבאס אדם בדרג נמוך משמעותית מהדרג הראוי; ושנית, שלחו אליו את האדם השנוא ביותר בשטחים הפלסטיניים, זה שעצם נוכחותו תורמת להאשמה – המוצדקת במידה ניכרת – שהרשות הפלסטינית היא קבלן ביצוע, או במילים גסות יותר משת”פ, של רשויות הכיבוש. פלא שעבאס היה צריך להתפוצץ? גם לו יש קהל.

זו הבעיה המרכזית, והיא מעידה על הצלחה גדולה של אבו ילד זין – הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, הדיקטטורה הצבאית שלנו, ששותה את האוצר שלנו ומשחיתה על בסיס יומי את מה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו, הפך לזניח. לא משהו שראש הממשלה מתעסק בו, אלא עיסוק לראש השב”כ, בפועל הנציב העליון של הפלסטינים. כל המפלגות הישראליות, פרט למשותפת ולמרצ, הפסיקו לדבר על הנושא.

הבעיה השניה היא הבחישה של המשטרה החשאית בבחירות הפלסטיניות. עמירה הס דיווחה לפני כחודש על כך ששב”כ עורך שיחות אזהרה לפעילים פלסטינים, בעיקר כאלה המשויכים עם חמאס, ומזהיר אותם שאם הם ינסו להתמודד בבחירות, הוא יעצור אותם. זה לא איום ריק: שיטת הגסטפו, מעצר מנהלי ללא משפט ובלי תאריך סיום, היא כלי רווח של השב”כ. בחלק מהמקרים, האיומים נמסרו לפעילים על ידי חיילי צה”ל שפלשו לבתיהם בלילה – שיטת פעולה קבועה של צה”ל כדי להטיל טרור, ובמקרה הזה ודאי נועדה להזכיר שהאיום של שלילת חירות בשל פעילות פוליטית אמיתי לגמרי.

אז בואו נראה. לפלסטינים אסור להפגין, אסור להם לפנות להאג, ועכשיו אסור להם גם לעמוד להצבעה. כל אחד מאלה ייענה בתגובה אלימה של הדיקטטורה הצבאית. מה מתירה להם הדיקטטורה? להביט בהכנעה בזמן שהמתנחלים תופסים עוד ועוד אדמות, והדיקטטורה הורסת עוד ועוד בתים ושטחים חקלאיים כדי לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. האירועים האלה הם יומיומיים, אבל הם לא מדווחים בתקשורת הישראלית. המטרה שלהם היא סיפוח זוחל, לאחר שנסיונותיו של אבו ילד זין להכריז על סיפוח רשמי נכשלו. השב”כ, הצבא והזרוע הלא רשמית של הכיבוש, המתנחלים, דוחקים את הפלסטינים עוד ועוד – ועכשיו הדיקטטורה מנסה לבטל, או למצער לסרס, את הבחירות.

הדרישה הרשמית של ארגמן היתה ביטול הבחירות – דרישה שפקיד בדרג בינוני במשרד החוץ, אם היו נשארים כאלו, היה מבהיר לו שהיא בלתי אפשרית ובלתי קבילה. אפילו מבחינת הצורך של ישראל לשמר את עבאס כמשת”פ, דרישה כזו מנוגדת למטרה. סביר, על כן, שהמשטרה החשאית תנסה סירוס של הבחירות.

אין לי מושג מי ינצח בבחירות הפלסטיניות. גם לשב”כ אין – בפעם שעברה הוא הופתע מאד מהנצחון של חמאס (עבדכם הנאמן, מצד שני, הניח אז שפת”ח יפסיד). הפלסטינים הולכים לבחירות שהרקע שלהן הוא כשלון מוחלט של התפיסה של עבאס – אמונה שנסיגה מהמאבק המזוין תוביל לשיפור מצבם של הפלסטינים. כהוכחה לכך שאף אחד לא סופר אותם, מגפת הקורונה פושה שם בזמן שישראל, שיושבת על מאגרים של מיליוני חיסונים, מסרבת לספק אותם לרשות הפלסטינית. הטמטום המרושע הזה – ישראל והגדה המערבית הן לכל דבר אותה חטיבת שטח – נובע, שוב, מחוסר יכולתו של אבו ילד זין להראות מחווה כלשהי לפלסטינים, שמא יאבד קולות למפלגה היודו-נאצית.

כך שלגמרי סביר שהפלסטינים יבחרו במישהו אחר – פלג מיליטנטי יותר של פתח או אפילו חמאס – במקום עבאס. שוב, אין לי מושג, כל מה שיש לי הוא אנקדוטות, אבל עוד לא שמעתי פלסטיני בשנים האחרונות שהיה לו משהו חיובי לומר על עבאס.

נסיון ישראלי לטרפד את הבחירות, או את הנצחון של גורם שאיננו חיובי לדיקטטורה הצבאית הישראלית, יתפס בעולם כמנציח את הדיכוי של הפלסטינים. אישית, אני חושב שאם יש איזשהו סיכוי להסכמות בין ישראל ובין הפלסטינים, הפלסטינים צריכים לקבוע את השליט שלהם והפרלמנט שלהם בעצמם. כן, גם אם זה יהיה חמאס.

אחרי הכל, אבו ילד זין כבר מדבר עם חמאס. הוא מעביר להם עשרות מיליוני דולרים מדי חודש. הוא מטפח את הגרסה של האחים המוסלמים בישראל, רע”ם ומנסור עבאס. ואם הפלסטינים דוחים את הפתח, אז צריך לקבל את הבחירה שלהם. האינסטינקט של הדיקטטורה הצבאית, כמובן, יהיה לעשות א-סיסי: להפיל את המשטר הנבחר בכוח הנשק. המשמעות של מהלך כזה תהיה להבהיר לפלסטינים שהם נידונו לשעבוד נצחי. התלקחות אלימה היא התוצאה הסבירה ואפילו המתבקשת של מהלך כזה.

לגמרי יתכן, כמובן, שזו בדיוק המטרה של הדיקטטורה הצבאית: לחפש תירוץ שיאפשר לה לצאת לאחד ממבצעי “כיסוח הדשא” שלה, להרוג עוד כמה מאות פלסטינים כדי להמשיך לכפות את עצמה בכוח טרור; לגמרי יתכן שכדי לשמר את עצמה, הדיקטטורה תצטרך להפעיל בגדה את השיטות שהיא מפעילה זה שנים בעזה.

והתרחיש הזה הוא מה שפעילי השמאל, אלה מהם שנשארו, צריכים להתארגן לקראתו. השיטה המרכזית פה לא צריכה להיות הפגנות – לא תהיה להן שום השפעה – אלא דיווח מתמשך, רצוף, על פעולות הצבא והשב”כ לגורמים בחו”ל, תוך חשיפת כמה שיותר שמות ופרטים על המבצעים, כדי להפעיל כמה שיותר – מצד אחד – לחץ בינלאומי להפסקת מעשי הזוועה של צה”ל, ומצד שני להטיל כמה שיותר אימה על הפושעים במדים. הגיע הזמן להבהיר לצה”ל ולשב”כ שלמעשיהם יהיה תג מחיר; שאם ישראל בוחרת בדיקטטורה אינסופית, צריך יהיה להתייחס אליה כאל כזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה בונים הישראלים מכשול גבול מול עזה, שכמוהו אין בשום מקום בעולם?

“בסך הכל,” מדווח הכתב הצבאי אלכס פישמן בהתפעמות במוסף השבת של ידיעות אחרונות, בכתבה שכותרתה “רובוטים במקום רב”טים”, “השקיעה מדינת ישראל באדמה סביב עזה יותר משני מיליוני קוב בטון – כמות המאפשרת בניית כביש בטון להולכי רגל מתל אביב עד אתונה. נעשה שימוש בכ-120 אלף טונות של ברזל – כמות שיכולה לשמש לבניה של 12 מגדלי אייפל. מכשול כזה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא בגבול בין שתי הקוריאות.” עלות המכשול – הרשמית, חשוב לציין; אף אחד לא יופתע אם עלותו תחרוג מהתקציב – היא 3.5 מיליארדי שקלים.

כלי רכב רובוטיים, מלווים כל אחד במל”ט; 1,200 תרנים שתפקידם לתצפת לתוך הרצועה; עמדות צלפים מבוטנות, למקרה שבכל זאת יוחלט להרוג את העזתים הלא חמושים אישית ולא על ידי רובוט; לא פחות משלושה שטחי הרג בין הרצועה ובין הגבול; ועוד ועוד. כל זה, מדווחים לנו בהתרגשות מטעם מחלקת היח”צ של צה”ל, יהיה מוכן ממש בקיץ, וכשהבניה תושלם, יוסר הסיוט הגדול: אף עזתי לא יוכל יותר לחדור למדינת ישראל.

מספרם של העזתים שניסה לחדור לישראל בשנים האחרונות לא ברור, אך יש כמה מהם מדי חודש. כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם מסגירים את עצמם לצה”ל ברגע שהם עוברים את הקו. הם מעדיפים את הכלא הישראלי הסגור על הגטו שממנו הם נמלטו. מי יודע, אולי יצליחו, אחרי שירצו את עונשם, להתמקח עם סוהריהם-לחיים ואלה יתרצו לאפשר להם לעבור לגדה ולא לרצועה. אולי אפילו יצליחו לקבל מקלט מדיני במקום אחר. לא סביר, אבל יכול לקרות. בסופו של דבר, הם בורחים מאזור אסון מתמשך, שלרוב מוחלט מהאוכלוסיה הקטינה בו אין גישה למים נקיים, אין עבודה, אין עתיד. אזור אסון מעשי ידי אדם, חשוב לציין: ידי ישראל, אם לדייק.

שיעור חוצי הגדר העזתים שהרגו או פצעו ישראלי בחמש השנים האחרונות: אפס.

עכשיו, כמה מספרים. בצד הצפוני של מכשולי הגבול בקוריאה ניצב צבא צפון קוריאה, עם כ-950,000 חיילים סדירים ו-7.6 מיליוני חיילי מילואים; הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם. הוא מצויד בבכ-4,300 טנקים, יותר מ-8,000 קני ארטילריה, וכ-5,500 משגרי רקטות. בצד השני של חומת עזה ניצבים גדודי עז א-דין אל קסאם, שהסד”כ שלהם נאמד בכ-15,000 עד 20,000 איש, כאחוז או פחות מאוכלוסיית הרצועה. מספר הטנקים שעומד לרשות חמאס הוא אפס, כמו גם מספר קני הארטילריה. בעימות הצבאי המלא האחרון עם צה”ל, בטבח צוק איתן (צה”ל העדיף לקרוא לזה מבצע) צה”ל לא נתקל ולו בכיתה של אנשי חמאס, שלא לדבר על מחלקה. ולא, חומת ברלין החדשה לא תחסום בשום צורה ירי רקטות או מרגמות. זה מצוין במפורש בכתבה.

אז למה בעצם בנינו אותה?

יש כמה סיבות לכך. אחת מהן היא כנראה הרצון להמנע מצילומים כמו אלה של הטבח שביצענו על הגדר במארס 2018 והלאה. הוא הצטלם נורא. עכשיו יש לנו את היכולת להרוג עזתים מרחוק, בלי צלפים. מספר המל”טים ברצועה, שגם כך ממררים את חיי העזתים, יגדל שבעתיים. אפשר יהיה להרוג אותם הרבה לפני שיגיעו לגדר. אף אחד פה הרי לא ישים לב.

השניה, בוודאות קרובה, היא השחיתות השגרתית של מערכת הבטחון. היכולת שלה לקחת כסף ציבורי ולפזר אותו למקורביה, בלי שום תועלת ציבורית, היא מן המפורסמות. סביר להניח שמאחורי החברות שקיבלו מאות מיליונים עומדים כמה קצינים בדימוס. השחיתות היומיומית הזו היא חלק מהתמונה מאז שצה”ל התחיל לקבל כסף גדול באמת, אחרי מלחמת ששת הימים. המבוגרים שבינינו עשויים לזכור את קבלני העפר הידועים לשמצה של מוצבי התעלה. כל המל”טים והתרנים והעמדות המבוטנות והרובוטים האלה עולים כסף, ולצה”ל אף פעם לא היה אכפת אם יש קשר כלשהו בין ההוצאה ובין התוצאה. זה לא שזה הכסף של אבא שלו או משהו. הכנסת מעולם לא היתה טובה בפיקוח על התקציב הצבאי, ובשנתיים האחרונות ממילא לא היתה כנסת, או תקציב.

אז כן, שחיתות צבאית שגרתית היא חלק מרכזי בסיפור. אבל יש חלק נוסף וכנראה מכריע: הפחד הקמאי של הישראלים מפני העזתים. היחס הישראלי לעזתים שונה מהותית מהיחס שלהם לפלסטינים יושבי הגדה. יש לכך הסבר לא מסובך: העזתים הם ה-unheimlich שלנו, הזר-הקרוב-מדי. הם מזכירים את החטא הקדמון: הנכבה.

משה דיין ניסח את זה היטב, בהספד שלו לרועי רוטברג, באפריל 1956: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.” ב-1956 עוד אפשר היה לומר את זה: שאנחנו חיים על אדמה שדודה של עם אחר.

ומאחר והעזתים, צאצאי פליטים ברובם, מזכירים לישראלים בעצם קיומם איך קמה ישראל, את מה שהישראלים רוצים כל כך לשכוח, הישראלים מתעללים בהם בחימה שפוכה. “הלוואי שעזה תטבע בים”, אמר יצחק רבין בתחילת שנות ה-90. כמו תמיד, הישראלים רצו את אדמת עזה בלי תושביה: במשך 35 שנים הוקמו התנחלויות חסרות כל סיכוי ברצועה, והן פונו רק כאשר הישראלים שילמו בדם על הנסיון הנואל להגן עליהן.

עזה מזכירה לישראלים, כאשר אין להם ברירה אלא להתבונן במציאות, שפתרון שתי המדינות הוא אשליה; שהסכסוך הוא לא על 1967, אלא על 1948: למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. מה שהקפיא את דמם של הישראלים ב-2018 לא היה עצם המראה של הצעירים הנואשים שמטיחים את גופם בגדר, אלא השם שנתנו לכך: צעדת השיבה.

אז הנה, קחו לכם כמה מיליארדים ובנו מחסום כבד יותר מזה שבין הקוריאות. בנו תרנים ומחסומים ועמדות מבוטנות, הציבו רובוטים, צלפים, מל”טים, והקימו חומות שיסתירו את עזה מהישובים שנבנו על האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם של העזתים. העלימו אותה מעינינו. אנחנו לא רוצים לראות מה עשינו – ועל אחת כמה וכמה לא לחשוב על האפשרות שהעזתים יצאו מהגטו שבנינו להם.

חג חירות נעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צריך להודות לעד כאן על כך שהחזירו לתודעה את צוק איתן, שהציבור הישראלי מיהר כל כך לשכוח

ביום חמישי הודיע ארגון השטינקרים עד כאן, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות ויפעת ארליך, שהוא תובע את אחד העדים של שוברים שתיקה באיזו תואנה מצוצה מהאצבע. עד כאן משתמש בשני חיילים – שניאור וקוסטה – כתובעים. הם טוענים שהחייל השלישי מסר עדות שקרית לשוברים שתיקה, על כן הם תובעים גם אותו וגם את הארגון. לדעתי, וזו גם עמדת המשפטנים של שוברים, לתביעה הזו אין בסיס משום שהארגון לא חשף את שמות החיילים הללו, ולמעשה לא חשף אפילו את היחידה שלהם. הם חשפו את עצמם, ואם הם חושבים שבכך נגרם להם עוול, הם יכולים להאשים את עצמם.

נזכיר מיהו ארגון עד כאן: הוא הוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים, אבירם זאבי, והוא נהנה מסיוע של צה”ל – שהסתיר את זהותו של אחד השטינקרים שלהם בכך שהוריד את שמו מהצל”ש שלו, כשזה ריגל אחרי חברי תעאיוש. המממן המקורי של עד כאן היה ארגון מועצת מתנחלי השומרון, שכבר נחשף כארגון שיזם את תג מחיר ומימן אותה בימיה הראשונים. בשליחות מועצת מתנחלי השומרון, ניסה עד כאן לפברק הטרדות מיניות כלפי מתנחלות. הוא נכשל.

עד כאן ניסה כמה פעמים לחבל בעבודה של שוברים שתיקה, הארגון שמטריד יותר מכל את התשלובת הצבאית-מתנחלית (ראו הערה בסוף הפוסט): עד כאן החדירו שני שטינקרים לשורות שוברים שתיקה, וניסו להפיל את הארגון על ידי העברת מידע סודי אליו – מידע שהארגון סירב לקבל למרות כל הנסיונות. אחר כך ניסה עד כאן להפוך את נסיון דחיפת המידע הסודי לדרישה לחקור את שוברים שתיקה בשל החזקת מידע סודי – דרישה שנדחתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

חשוב לציין עוד נקודה: השתלת סוכנים בתוך ארגוני חברה אזרחית, על ידי ארגון שממומן על ידי מתנחלים ומסתייע בצה”ל, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים וארגוני אופל: במקום שבו אי אפשר להתמודד עם הטענות, מנסים לפרק את הפעילים על ידי זריעת חשדנות ואיבה ביניהם. התביעה הזו, שעל פניה חסרת כל בסיס, היא עוד מהלך בשיבוש הפעולות של שוברים שתיקה.

עד כאן על העדר תום הלב של עד כאן. צריך להכיר את הנפשות הפועלות. אבל אני חייב להם סוג של תודה: באדיבותם, אני יכול להחזיר מתהומות הנשיה של הנפש הישראלית את מבצע צוק איתן. כך התייחס אליו עפר שלח, אז חבר ועדת חוץ ובטחון, במילים שספק אם יהין לחזור עליהן היום, ערב בחירות:

“זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. […] מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת.”

במהלך צוק איתן, רצח (הרג באדישות, אם תרצו) צה”ל כ-2,000 אזרחים, ביניהם כ-500 ילדים. הם נהרגו ברובם בהתקפות מהאוויר. הירי היה, בלשון המעטה, מתירני מאד. שני התובעים מתבססים על חקירות מצ”ח שבהן השתתפו. צה”ל עשה כמיטב יכולתו המוכחת – ברצח לא חמושים וטיוח הוא ממש מעולה – כדי לא לחקור את האירועים. תחת הלחץ של פושע המלחמה בוגי “משה” יעלון, לא חקר הפצ”ר את אירועי רפיח, שם רצחו חמושי צה”ל מהאוויר ובארטילריה כ-100 פלסטינים בלתי מעורבים, בנסיון להרוג את הדר גולדין החטוף – נוהל שצה”ל מכנה “נוהל חניבעל”, וששמו המדויק יותר יהיה נוהל קרונוס.

התובעים של עד כאן מתייחסים לחקירת מצ”ח שעברו. זו הסתיימה, כך נראה, ממש לאחרונה. כלומר, שש ומשהו שנים לאחר מעשה. בשנת 2017, המדינה תבעה את שוברים שתיקה בנסיון לחשוף את זהותו של העד שאת זהותו חושפים עכשיו עד כאן. כלומר, בשנת 2017 – שלוש שנים לאחר מעשה – למצ”ח לא היה מושג מיהו ומהי התקרית המדויקת.

ההתמחות של מצ”ח היא בשחיקת הזכרון של החיילים. זה הכלי המרכזי שלה כשהיא באה להסיר מעליהם את אימת הדין. הדברים מפורטים לעייפה, אבל רצוי להזכר בשני מקרים: האחד, זה שבו מצ”ח חקרה הרג של פלסטיני במשך ארבע שנים וסיימה את החקירה כשהיא יודעת פחות ממה שידעה בתחילתו, כי היא איבדה את התיק הרפואי שנמסר לה. מצ”ח מובילה בתחום הזה, אבל היא לגמרי לא לבד: המ”פ ד’ תפס מתנחלים בוזזים מטע פלסטיני, דיווח, נחקר בנושא – אבל משטרת ש”י ופשל”א (פשיעה לאומנית) מרחו את החקירה שנתיים, וכשהם חזרו אל המ”פ ד’ אחרי פרק הזמן הזה, הוא אמר להם שהוא לא זוכר את פרטי התקרית מספיק טוב כדי להעיד.

ואני מאמין לו. לחלוטין. האירוע לא היה בדיוק קרב האלאמו. הוא עשה דברים בחיים, השתחרר, השאיר את הנושא מאחוריו. זו הסיבה שחקירה צריכה להיות מיידית.

במקרה שלפנינו, מצ”ח (ויפעת ארליך) התמקדו בשלוש תקריות: האחת “בוקר טוב בורייג’,” שבה לדברי העד המפקד נתן הוראה לפתיחה באש אקראית לעבר מחנה הפליטים בורייג’, עם הקריאה “בוקר טוב בורייג’.” כל הנחקרים – העד, שניאור וקוסטה – זוכרים את הפקודה הזו; שני האחרונים טוענים שמדובר היה ב”קריאת מוראל” ותו לא, ושהירי לא היה אקראי אלא לעבר מטרות מובחנות – שמשום מה, הם לא זוכרים מה הן.

אממה, המידע שארליך עצמה מביאה סותר את הטענה הזו. הנה קטע קריטי מהעדות במצ”ח שמצטטת ארליך:

“פלוגת מילואים של שריון ירתה כל הלילה אל האזור ועכשיו אנחנו צריכים להפגין נוכחות ולהראות להם שאנחנו פה […] ואז הגיע אלינו כל העניין של חלוקת מטרות לירי הרתעתי של א’ המ”פ. הוא אמר לכל המט”קים והקצינים חלקו מטרות וחכו לספירה שלי […] אחת שתיים שלוש, בוקר טוב אל בורייג’.” כל ההדגשות שלי.

כלומר, מה שהתרחש כאן – גם על פי תיקי מצ”ח של ארליך – לא היה ירי מבצעי על פי צורך: הוא היה מיועד ל”הפגנת נוכחות.” הקריאה בקשר “בוקר טוב אל בורייג’” מקבלת את המשמעות האמיתית שלה: ירי לשם שלהוב החיילים.

תקרית נוספת שאליה מתייחסת ארליך היא תקרית שבו ציין העד שהכוח ירה פגזים לזכרו של אחד החיילים שנהרג. אבל, שוב, תיק מצ”ח שארליך מצטטת חותר תחת הטענה שלה ושל השטינקרים מעד כאן (ההדגשות שלי):

“אחרי שהמג”ד עזב, המפקד הבכיר בשטח, מ”פ מטעם הביסל”ח, הציע למפקד המחלקה גיל מנצר להחזיר את הכוח שלו כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, מפני שאחרי אירוע של אובדן ידוע כי זה הדבר הכי נכון לעשות. מנצר, שהיה מפקדו של גיא [החייל ההרוג – יצ”ג] ראה עד כמה לוחמיו שבורים והבין שעליו להחזירם לכשירות מבצעית.”

נעצור לרגע. אני רוצה להחזיר אתכם למקרה דומה מאד: בתחיל המבצע, בגזרה אחרת, סג’עייה, נהרג מ”פ בשם דימיטרי לויטס. בתגובה, כיממה לאחר האירוע, הורה סא”ל נריה ישורון, לירות – בעת הלווייתו של לויטס – להפגיז את המרפאה שממנה נפגע לויטס. ישורון השתמש במילים “הפגיזו את המרפאה שממנו ירו הנבלות על הטנק שלו.” בשעתו צה”ל התגאה באירוע ואף הפיץ אותו לכלי התקשורת. אחרי המבצע, כשהתברר לצה”ל לזוועתו שהוא דיווח בזמן אמת על ביצוע פשע מלחמה, ישורון הועמד לדין משמעתי.

שני מקרים, כמעט אחד לאחר, שמעידים על “רוח הלחימה” של צה”ל ועל האופן שבו הקפיד על משמעת אש ועל זהירות בחיי חפים מפשע. לישורון לא היה מזל ודובר צה”ל התרברב באירוע; לשניאור וקוסטה היה מזל, ואף אחד לא דיווח על הירי לצורכי העלאת מוראל לתקשורת, וישנן יש רק עדויות לשוברים שתיקה.

מקרה נוסף שארליך מתמקדת בו הוא ירי לעבר רוכב אופניים. על פי העדויות – ובמצ”ח יש יותר מעדות אחת כזו – הצוות של העד ירה מספר פגזים לעבר כלי רכב על ציר טנצ’ר, ומשהחטיא אותם, פתח בירי מקלע לעבר רוכב אופניים. הירי החטיא, והחמושים התמלאו עליצות על האופן שבו רוכב האופניים ניסה להמלט.

על הירי לעבר רוכב האופניים אין מחלוקת; גם לא על העליצות בקרב החמושים. הם אמרו את זה בחקירת מצ”ח, טענו שזה בפני עצמו לא פשע. זה נכון, אבל זה אומר לא מעט על האווירה בקרבם. השאלה פה היא אחת: העד אמר לשוברים שתיקה שהוא ירה לעבר רוכב האופניים מרצונו-שלו; בחקירתו במצ”ח הוא אמר שרוכב האופניים “הופלל.”

על המילה הזו, “הופלל”, נסוב כל הבלגאן. אז אנחנו צריכים לשאול את מה שמצ”ח לא שאלה: מה המשמעות של “הופלל” בצוק איתן? מהעדויות שנמסרו לשוברים שתיקה, ויש עשרות מהן, “מופלל” משמעו בפשטות “פלסטיני שנמצא במקום שצה”ל מגיע אליו.” על פי האגדה שצה”ל מכר לחמושים שלו, כל האוכלוסיה הפלסטינית ברחה ומי שנשאר הוא בהכרח אויב.

בבורייג’ היו בשנת 2005, על פי נתוני ויקיפדיה, 34,951 בני אדם. חלק מהם ודאי נמלטו בצוק איתן. רבים אחרים, במיוחד הקשישים ונטולי הרכב, לא יכלו לברוח, בין השאר משום שצה”ל לא הבטיח את בטחונם של הנסים ומשום שלא היה לאן לנוס. הם נשארו במחנה כשהטנקים של צה”ל תפסו את הגבעות שממזרחה לו וירו לעבר מטרות מזדמנות, בין השאר – כפי שראינו – כדי להעלות את המוראל שלהם. אין לדעת כמה מההרוגים האזרחיים, ביניהם כפי שראינו מאות ילדים, היו שם.

רוכב האופניים, על כן, לא היה “מופלל” בשום צורה סבירה. אם הוא אכן היה חמוש, או אם הם היו מדמיינים שהוא חמוש, השריונרים שירו עליו לא היו מסתפקים בירי שהחטיא; הם היו מזמנים מסוק או כלי אחר כדי שיהרוג אותו. חשוב לציין כאן עוד שתי נקודות: שקוסטה אמר בעדותו שהוא ירה עליו כדי “להרתיע” אותו – כלומר, הוא לא ראה בו מופלל, שאם לא כן היה יורה כדי להרוג. שנית, אמרו לי אנשי שוברים שתיקה, קוסטה לא היה מפקד הטנק של העד, כפי שנרמז בדיווח של ארליך, אלא מפקד של טנק אחר; ושניאור הוא בכלל טען, כזה שיכולת הראיה שלו ביחס למה שקורה מחוץ לטנק מוגבלת. מהעדויות הסותרות עולה תמונה מורכבת: שני הטנקים, זה של קוסטה וזה של העד, ירו לעבר רוכב האופניים.

ככה נלחם צה”ל ברצועת עזה ב-2014. את ימי הדמים האלה מיהר הציבור הישראלי למחוק מהתודעה. שלבו את הדברים של שלח – ראיה גלובלית, ממעוף הציפור, על שפך האש המטורף של צה”ל, ועל הפגיעות באוכלוסיה האזרחית – עם מה שאמרו חפ”שים למצ”ח, ואחר כך נסו לומר לי ששוברים שתיקה טועים.

עדכון: ביצעתי מספר תיקונים כדי להבהיר את ההתרחשויות.

ועוד דבר אחד: במסגרת הפוגרומים הבלתי פוסקים של המתנחלים מאז התפגרותו של אהוביה סנדק, פלשו שלשום מתנחלים לביתו של פלסטיני, אבו מוחמד מהכפר טוואמין, ותפסו את הבית במשך שעות ארוכות. יממה לאחר מכן, נציג של המנהל האזרחי התקשר לאבו מוחמד ואיים עליו שאם הוא יביא עיתונאים למקום, המנהל האזרחי יגרש אותו מביתו. המנהל האזרחי הגיב ש”הקצין פעל במסגרת תפקידו ובהתאם לסמכויותיו.”

צה”ל והמתנחלים הם מזמן תשלובת אחת. צה”ל מסקר את האירועים, אבל לא מונע אותם. הוא לא עוצר את הפורעים וודאי שלא מסגיר אותם למשטרה. האירוע הזה מדגים שכעת, לצבא כבר אין בעיה להודות בכך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

זה אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, כי פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא נזנח או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה היה לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא היה קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו כזה, אבל היתה דחיפה לעשות את זה. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, זה משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, זה מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין הזה של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, כי אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד כה. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה היה מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, זה ששלח אותי לרצועת עזה בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. זה אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל רצחה בכיר איראני סמוך לטהראן, והוכיחה שוב שהיא כל מה שהיא אומרת על איראן – בריון אזורי שמזלזל בנורמות הבינלאומיות

קבוצה של מחבלים רצחה אתמול (ו’) את מוחסן פאחריזאדה, בכיר בתכנית הגרעין האיראנית, ובכירים בישראל מיהרו להתרברב – בעילום שם, כמקובל – בכך שישראל היא זו שאחראית לרצח. ראש הממשלה נתניהו קרץ בעמוד הפייסבוק שלו ואמר שהוא מפרט את הישגיו השבוע, אבל יש כאלה שעליהם אי אפשר לדבר.

כל כלי התקשורת מיהרו ללכת אחרי הקו הממשלתי ולומר שפאחריזאדה היה אחראי על תכנית הגרעין הצבאית האיראנית – אבל נמנעו מלציין שהתכנית הזו הופסקה ב-2003. בשנת 2018, הציג נתניהו ארכיון איראני גנוב, וטען שהוא מוכיח שהתוכנית הצבאית הותנעה מחדש; המומחים בעולם חלקן עליו, וציינו שהארכיון מדבר על תכנית שהופסקה ב-2003. ו, איך לומר, לא הייתי קונה טענה משומשת מנתניהו דווקא.

אבל אני רוצה להתעכב כרגע על נקודה אחרת: הקלות שבה ישראל מרשה לעצמה לחרחר מלחמה. הפיגוע שביצעה ישראל בטהראן אתמול הוא קאסוס בלי, עילה למלחמה, פר אקסלנס: רצח של בכיר איראני על אדמת איראן. כל האנשים שעלצו על הדיווח אתמול יהפכו עכשיו, באחת, לספקנים מוחלטים ויטענו שאי אפשר להטיל את האחריות על ישראל, כי היא לא הודתה במעשה רשמית.

ובכן, הכחשה סבירה (plausible deniability) לא עובדת ככה. לרצוח, לרוץ לספר לחבר’ה ואחר כך להכחיש בקריצה זו אולי הכחשה, אבל לא סבירה. ככה זה שיש ראש ממשלה שכסאו מתנדנד, וראש מוסד שרוצה לרשת אותו. הם צריכים את הקרדיט, ולשם כך הם מוכנים לסכן את אזרחי ארצם ואולי גם יהודים בחו”ל. כי כשהתגובה האיראנית תגיע, והיא תגיע, אין להניח שהיא תקפיד על המשפט הבינלאומי יותר מנתניהו וכהן.

בינתיים, אנחנו לא משלמים חחיר, אז החגיגות בעיצומן. אבל הריטואל מוכר: כשתגיע מכת הנגד, יתחילו הצרחות. איך הם מעיזים. אם הפגיעה תהיה בישראל גופה, או בשגרירות שלה, יעלו היללות על “פגיעה בריבונות.” כאילו שריבונות היא משהו ששמור לצד אחד בלבד, כאילו שלאיראן אין ריבונות.

הבעיה היא שמבחינת הישראלים, האיראנים הם לא בני אדם אלא שדים. התרגלנו לראות בהם אויב ותו לא: אנחנו מדברים על פצצה גרעינית איראנית מאז 1984. מבחינת הישראלים, עצם ההכרזה על האיראנים כאויב מאפשרת פעולה נגדם כאילו היו כאלה – ואף אחד לא שואל שאלות. רצח באיראן הוא בקונסנסוס – אלא אם הוא משתבש. אם הרוצחים ייתפסו, למשל, הצווחות כאן ירקיעו שחקים. האם היה הכרח, או אפילו צורך, ברצח אתמול? האם לא למדנו כבר שישויות מדיניות מצמיחות מנהיגים חדשים? האם מישהו באמת חושב שמותו של אדם ישמיד פרויקט ממשלתי? אנחנו לא חיים בסרט גיבורי על.

ושאלת השאלות: האם הריגתם של מדענים איראנים, על אדמת איראן, על ידי ישראל או סוכניה – על פי דיווחים זרים, זהו המדען השישי שנרצח ב-15 שנים – לא תדרבן את איראן דווקא בכיוון ההפוך? האם הפרות חוזרות ונשנות של הריבונות שלה, רצח של בכיריה, פגיעה במעמד של ראשי משטרה, לא תדחוף אותם לכיוון שממנו חוששת ישראל – מעבר ממדינת סף למדינה גרעינית? מה תעשה ישראל, אם בעוד שלושה שבועות תפוצץ איראן מטען גרעיני קטן באיזה מדבר, תקרא לפיצוץ “פרויקט פאחריזאדה,” ותאמר שכל הפרה עתידית של ריבונותה תענה ביד קשה?

האם האפשרות של רדיקליזציה של ההנהגה האיראנית בכלל עלתה על הדעת? האם נשקלה העובדה שרצח של בכירים על אדמת איראן מועיל לממשלה האיראנית, משום שהוא מציג את הדיסידנטים באיראן כשותפים לבוגדים? מי דן בשאלה הזו? האם ראש הממשלה טרח לעדכן הפעם את הרמטכ”ל? האם מה שנותר ממשרד החוץ עודכן בנושא? האם ראש הממשלה הואיל לשתף את שר הבטחון במידע? לא שזה משנה משהו – שר הבטחון הוא יוצא צה”ל, וממילא רואה כל נושא דרך כוונת האקדח.

ואלה רק השאלות ביחס לאיראן. ישנה גם ארה”ב. משטר נתניהו משתף פעולה בגלוי עם משטר מוחמד המנסר מסעודיה ומשטר טראמפ היוצא בחימום הגזרה. מה יקרה אם הלהבות יצאו משליטה? אם, נניח, 120 חיילים אמריקאים ימותו מחר בשורה של פיגועים בסוריה ועיראק? האם העם האמריקאי, שהצביע ברוב חסר תקדים עבור מועמד שהתחייב לחזור לעסקה עם איראן, יקבל בהבנה את העובדה שישראל מעלה את בניו למולך של מלחמה עם איראן? סביר להניח שלא נגיע לתגובה המתבקשת על חרחור המלחמה הזה (הפצצה אמריקאית של מטה המוסד, למשל), משום שהלובי הישראלי עדיין חזק מאד; אבל האם מקבל ההחלטות (יש אחד כזה כרגע) שקל כראוי את האפשרות שלחץ עממי אמריקאי חזק ירסק את “היחסים המיוחדים” בין ישראל לארה”ב?

ביידן נחשב לאוהד ישראל, אבל איך הוא יקבל את המתנה שנתניהו מנסה לספק לו – מלחמה עם איראן? איך יגיב הממשל שלו, כשתחלחל אליו ההכרה שאיראן היא הגורם השפוי והמתון באזור מול הציר של בית סעוד-נתניהו?

ששון ההדק הישראלי איננו דבר חדש. התפיסה היהירה שכדור במקום הנכון יכול לפתור בעיות גיאו-פוליטיות מלווה את הציונות מראשיתה. אחרי הכל, הציונות תמיד היתה צריכה להכחיש את הלאומיות הערבית. העובדה שיש פה עמים אחרים, שיש להם זכרון, תמיד הפתיעה אותה. תרגיל צאלים ב’, שהסתיים בתאונה שבה נהרגו שני  חמישה אנשי סיירת מטכ”ל, היה אמור להיות תרגיל יבש לקראת חיסולו של סדאם חוסיין. אלמלא התאונה, סביר למדי שנסיון החיסול היה יוצא לפועל. מה קרה כשארה”ב מוטטה את המדינה העיראקית ב-2003 אנחנו יודעים. אנחנו חווים את גלי ההדף גם היום. והאם מישהו חושב שבכירי ישראל נתנו אז את הדעת על ההשלכות האפשריות יותר מאלה ששלחו את הרוצחים שפעלו אתמול?

בינתיים, משטר נתניהו הוכיח שכמו תמיד, כל מה שהוא אומר הוא השלכה: כשהוא מדבר על איראן כעל בריון אזורי, שמסוכן לשלום הסביבה, ושלא מכיר בנורמות בינלאומיות, הוא מתאר היטב את עצמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שלוש מתמונות הכיבוש בשבוע האחרון

אדוני רשאי לרעוב: בבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו נערכה שלשום (ב’) דרמה שחמקה מעיני רוב הציבור. העציר המנהלי מאהר אלאח’רס שובת רעב מזה 79 ימים; הוגשה עתירה דחופה לשחרורו. לבית המשפט הגבוה לצדק בעיני עצמו שום דבר לא היה דחוף.

הדיקטטורה הצבאית הישראלית טוענת כנגד אלאח’רס שהוא חבר בארגון הג’יהאד האיסלמי; אלאח’רס מכחיש בתוקף. במדינה שיש בה שלטון חוק, ולא תקנות שהוגדרו על ידי אחד ממייסדי המדינה (מנחם בגין) כגרועות מאלה של הנאצים, המדינה היתה צריכה להביא ראיות לטענתה, ורק אז היתה רשאית לכלוא את אלאח’רס. למזלה של המדינה, יש לה כלי שמייתר את כל הנושא המייגע הזה של ראיות: מעצר מנהלי.

רשמית, מעצר מנהלי מוגבל לשישה חודשים. בפועל, הדיקטטורה הצבאית מאריכה אותו מחדש כל שישה חודשים – או שלא. האסיר לא יכול לדעת. בישראל של המאה ה-21 מחזיקים עצירים במצב של האיש במסכת הברזל, מעשה שנחשב כברברי גם בצרפת של הבורבונים, כדבר שבשגרה.

אלאח’רה שובת רעב בדרישה לשחרורו מהמעצר המנהלי. הדיקטטורה (המכונה, משפטית, “המדינה”) מתנגדת, משום שלטענתה גם אדם ששובת רעב יותר מ-70 מהווה סכנה לבטחון האזור. השופטים לא שואלים איך בדיוק; הם אף פעם לא שואלים. הדיקטטורה לא באמת רוצה אדם שמת מרעב – יש שיקולי hasbara, אחרי הכל – ועל כן היא מציעה, בטובה, שלא להאריך את המעצר המנהלי של אלאח’רה מעבר ל-26 בנובמבר. השופטים הצטרפו אל הדיקטטורה, וניסו לאלץ את אלאח’רס, אדם שכנגדו אין שום ראיות, להסכים לכליאה נוספת של חודש וחצי.

השופטים לא פסקו. הם משתדלים ככל האפשר שלא לפסוק בסוגיות כאלה. הם רק “מציעים”, ועורכי הדין מבינים את הנאמר: אם העותר ידחה את הפשרה בינו ובין האנשים שלכל דבר ועניין חטפו אותו, בית המשפט ישליך את העציר לגורלו.

אלאח’רה דחה את הנסיון של שופטי בג”ץ לרחוץ בנקיון כפיהם. דמו, אם יישפך, יהיה גם ובעיקר על ידיהם. הם אלה המאפשרים את המנהג הברברי הזה מאז הקמת המדינה.

לגבירתי יש הערה: ביום חמישי האחרון, לעת ערב, כשהעיתונאים פנו ברובם למנוחת הסופ”ש שהרוויחו ביושר, שחררה אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, את החלטתה בערעור של היועמ”ש מנדלבליט על החלטה של בג”צ להמנע מהריסת בית משפחתו של ניזמי אבו בכר (לפסיקה הזו התייחסתי כאן). שימו לב לעיתוי: חמישי בערב הוא השעה המקובלת על בית המשפט העליון לשחרור החלטות או פסיקות שיעצבנו את מערכת הבטחון ויהודים גאים עלגים אחרים.

הטקסט של חיות ראוי לעיון. ראשית, היא פסלה בעילה טכנית את הערעור של מנדבליט – אבל אז פנתה לתקוף את השופטים, מני מזוז וג’ורג’ קרא, שהורו על מניעת הריסת הבית. מזוז וקרא ציינו בפסק הדין שלהם שהמצב שבו הצבא מנסה להרוס את ביתו של כל מי שפגע בחיילים או באזרחים ישראלים שומט את הקרקע מתחת לטענה שהריסת בתים היא “הרתעה” ולא ענישה.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. אסתר חיות, מרצונה החופשי וללא כפיה, בלהיטותה להזכיר שוב שהקשר בין צדק ומשפט הוא כקשר בין מוזיקה צבאית ומוזיקה (*), חיבקה אותו. היא כתבה ש”מודעותם או מעורבותם של בני משפחה במעשי המפגע – הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 (המאפשרת הריסת בתים) – אינה מהווה בשום אופן שיקול המכריע את הכף.” ממתי שאלת חפותם או אחריותם של אנשים לפשע יכולה להיות שיקול המכריע את הכף?

הענישו את החפים מפשע, אומרת חיות, ומלטפת בחיבה את המפלצתית שבתקנות שירשנו מן הבריטים. כמעט שומעים אותה לוחשת לה: Preciousssssss! תמיד תהיה לנו תקנה 119. כי צדיק בדינו השלח.

לחיות, אתם מבינים, יש בעיה. היא מאוהבת בתקנה 119, הילת ימיה, להט לילותיה, חטאה: ת-ק-נ-ה מ-אה ו-תשע עש-רה. אבל שני שופטים פסלו שימוש בה. חיות יכלה – היא נשיאת בית המשפט העליון – להביא את תקנה 119 (נסו להדחיק את אנחת התאווה) לדיון מחודש, לאשש אותה; והיא לא עושה זאת, משום שהיא יודעת שיש סיכוי סביר מאד שתפסיד. שתקנה 119 תאבד לה לעד. אז היא מאשרת, בחירוק שיניים, את פסק דינם של מזוז וקרא – אבל תוקפת אותו. זה כל מה שנותר.

ויום אחד, בעגלא ובזמן קריב, אסתר חיות תצטרך לתת את הדין על אהבתה. אפשר שיהיה זה בבית דין בחו”ל; אפשר שבזכרונותיה, כשתנסה להצדיק במבט לאחר את שעשתה. אבל הוא יבוא; וביום ההוא נצטרך לחנוק את חמלתנו, ולא לקבל את ההסברים, התירוצים, התחינות. נשאיר לחיות את תקנה 119. תהיה היא מורשתה.

הביטו ברקע: אוהד חמו, עיתונאי משכמו ומעלה, הותקף אתמול (ג’) על ידי טרוריסטים יהודים, והארץ רעשה.

אינני מקל ראש בתקיפה של חמו, וכאמור, אני מעריך אותו. אבל במקרה הזה חשוב הרקע מן התמונה שבמוקד. התקיפה של חמו מתרחשת על רקע טרור חקלאי יהודי מתמשך כנגד פלסטינים. הטרור הזה מגיע לשיאו בימי המסיק הקצרים, בדרך כלל באוקטובר, והמטרה של הפורעים היא לשבור את רוחם של החקלאים הפלסטינים. העצים שלכם? לא תמסקו אותם. אם תנסו למסוק, אתם מסתכנים בחייכם. אם תנסו למסוק, נעורר פרובוקציה וארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, צה”ל, יגרש אתכם מהם. ואם בכל זאת תקבלו אליהם גישה, נשרוף אותם.

והסיבה לטרור הזה פשוטה: לשכנע את החקלאים הפלסטינים להתייאש מאדמתם. משיתייאשו ממנה, יגיע תוך כמה שנים איזה מנדלבליט ויפסוק שמאחר והאדמות ננטשו, הרי שהן רכוש הציבור; והוא יעביר את רכושם של הפלסטינים למתנחלים שפרעו בהם.

תהיה עתירה, כמובן. איזו אסתר חיות תפסוק בה. והיא תחליט שהיא לא מתערבת בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

זה הסיפור. אני מאחל לחמו החלחה מהירה ושאומץ לבו ימשיך לעמוד לו. אבל זה, לא חמו, הסיפור.

(*) עם ז’ורז’ קלמנסו הסליחה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש"ח (או יותר, לפי נדיבותכם), והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים להשתתף, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הפרטים במייל חוזר.

(יוסי גורביץ)