החברים של ג'ורג'

בונקר בכתריאליבקה

איך ישראל תחת נתניהו הופכת לסוג של טורקמניסטן. שלוש תמונות

אחת האומללות שבמדינות הפוסט-סובייטיות, טורקמניסטן, נשלטה אחרי קריסת הגוש הסובייטי על ידי אפרטצ’יק ותיק, ספרמוראט ניאזוב. הוא החזיק בשלטון עד התפגרותו ב-2006. פעם, מזמן, כשעוד עבדתי בנענע, נתקלתי בסיפור משונה במיוחד ביחס אליו: הוא החליט לבנות ארמון קרח בבירה. לא היה שום הגיון בארמון קרח במדינה כמו טורקמניסטן, אבל ניאזוב רצה כזה. אז המדינה בנתה. הוא עדיין שם.

נזכרתי בניאזוב השבוע כששמעתי את הסיפור הבלתי נתפס הבא: ראש ממשלתנו היקר תרם את כתבי אביו לספריה הלאומית. עד כאן, הכל בנוהל. לכתבים של בן ציון נתניהו יש אשכרה חשיבות. הוא היה חוקר חשוב ואחד העורכים של האנציקלופדיה העברית. אבל כאן מגיע הקטע המשונה: נתניהו ביקש שכתבי אביו יישמרו בבונקר. לספריה הלאומית לא היה בונקר, אז היא בנתה בונקר. נתניהו לא הקציב כסף לבונקר; הספריה נאלצה לוותר על תכניות אחרות שכבר תקצבה כדי לעמוד בעלויות הבונקר.

מותר להניח שעלותו של בונקר עולה על עלותם של הספרים שראש הממשלה תרם. מותר גם להניח שאם הדרישה היתה מגיעה מתורם פרטי, הספריה היתה אומרת לו – בכל הנימוס האפשרי – שעם כל הכבוד, בונקר זה דבר יקר ואם הוא רוצה בונקר פרטי, יואיל נא לגייס את הסכומים הנדרשים, והספריה תעשה כמיטב יכולתה, ככל שהדרישה לא פוגעת בתכניות האחרות שלה, למלא אחר מבוקשו.

אבל פה הגיעה הבקשה מראש הממשלה. ראש ממשלה שנמצא בתפקידו עשר שנים וכולם יודעים שעד כמה שזה תלוי בו, אין לו שום כוונה ללכת. הספריה הלאומית לא נמצאת תחת אחריותו של נתניהו, אבל לכל ברור שהוא יכול לגרום לה נזק ניכר אם יחליט לעשות זאת. אז הספריה גנזה כמה פרויקטים שהיו ככל הנראה מועילים לציבור, ובנתה במקומם בונקר. הסיפור נחשף על ידי התאגיד לפני כשבוע, ופשוט טבע. למה טבע? כי הוא מערער יותר מדי את התפיסה הבסיסית שאנחנו חיים במשטר דמוקרטי ולא במשטר מלוכני.

[…]

היום הכריז שר התחבורה ישראל כץ שהתחנה החדשה שתבנה ליד הכותל המערבי תקרא על שם דונלד טראמפ, וזאת בשל ההכרזה של טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל. נניח עכשיו לעובדה שטראמפ – אפילו טראמפ – הקפיד שלא להכיר במזרח ירושלים כשטח ישראלי, ודיבר ספציפית על כך שגבולה של ירושלים ייקבע במשא ומתן. מה שחשוב פה זו העליבות והלקקנות.

אני לא אוהב את העיר הזו. לדעתי הבעיה המרכזית שלה היא שטיטוס לא גמר את העבודה ב-70 ושאדראינוס היה טיפש מספיק כדי לבנות את המקום מחדש. אילו נמחקה העיר הזו מעל פני האדמה כבר אז, סביר להניח שהרבה מאד סבל היה נמנע. אבל אין מנוס מלהודות שלאור העובדה שהיא בכל זאת התקיימה, הסתובבו בה הרבה מאד טיפוסים הרבה יותר ראויים להנצחה מהטיפש בבית הלבן.

ישראל כץ, גביר בכתריאליבקה שמאמין שעוד מספר חודשים הוא יהיה ראש ממשלה, החליט להתחנף לפריץ. הוא קורא מבנה על שמו בעודו בחייו. הוא משקיע אפס מחשבה לאופן שבו החנופה שלו לטראמפ תתפס בעיני ליברלים בארה”ב ובעולם. זו תהיה בעיה של מישהו אחר.

[…]

אתמול כינס ראש הממשלה שורה של רבנים מהגדה המערבית בלשכתו. המטרה של הפגישה היתה ברורה: לקושש תמיכה ציבורית מהרבנים הללו בעת צרה לנתניהו. הרבנים הודיעו מראש שהם יגבו תשלום על השירות.

מי ומי בבאים? חיים דרוקמן, המגן הסדרתי על פדופילים שתקפו את תלמידיהם (זאב קופולביץ’, מוטי אלון); דוד פנדל, ראש ישיבת הסדר ששלח את תלמידיו להפגנה נגד גיוס (!) ושאמר לחיילים במהלך מבצע עופרת יצוקה ש”אין חפים מפשע” ברצועת עזה, ולחיזוק ציטט את הפסוק מתהילים, “בת בבל השדודה, אשרי שינפץ עולליך אל הסלע”; אליקים לבנון, שקרא להשתמש נגד הדמוקרטיה ב”סכין חדה”, מי שהתיר לחיילי ישיבת ההסדר שלו לא לקבל פקודות מקצינות ונשאר בתפקיד, ומי שאסר על בחירתה של אשה בהתנהלות שלו; ואלי סדן. הלז, שמנהל את מדרשת עלי יחד עם ההומופוב ושונא הנשים יגאל לוינשטיין, נחשב משום מה לסמכות חינוכית; שיאה, עד כה, היה בכך שרמז לתלמידו לסרב פקודה במהלך ההתנתקות, אבל לא העז לקרוא להם לסרב בפומבי..

זה מה שהיה לו לומר בפגישה עם נתניהו: “יהודי כמוך, ש-20 שנה נמצא בממשלה, היה יכול להרוויח באזרחות פי עשרה, פי מאה. להגיד שיש בעיה שקיבלת סיגריה, לולא זה היה מצחיק זה פשוט סקנדל שאין כדוגמתו. זאת הפקרות, חוסר רצינות, זה שחיתות. רוצים להחליף שלטון בצורה כזו ולא בקלפי.” מה אני אומר לכם, עילוי ומופת. מזכיר לי את הרגע שבו ראש הישיבה שלנו, יוסק’ה בא-גד, התוודה בפנינו פעם אחת שהוא הבין שיהודי פשוט שראה הוא אדם גדול ברגע שהבין שהוא גם מיליונר.

זו הרמה הרוחנית של המגזר שרואה בעצמו את המגזר הערכי מכולם, וזו רמת האנשים שמהם מבקש נתניהו לתת לו תמיכה. הוא מעריך שהאטדים הננסיים הללו יכולים לצופף סביבו את מגזר המתנחלים, ולוודא שמבטאי שאריות המוסר (המתעוררים באיחור) במחנה הימין יירדפו. והרבנים עשו את תפקידם ההיסטורי: העניקו גושפנקא מוסרית לגביר מושחת.

את הכסף סופרים במדרגות, כידוע, ואת האתנן שלהם קיבלו הרבנים הבוקר. 40 מיליון מכספי ציבור, שצצו פתאום, יממה אחרי הפגישה. אפילו לא מעמידים פנים של הסתרה יותר.

ושלטון העם יורד אל הכביש, ואני מתבזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נקמת חוטפי הגופות

בג”צ קבע שלממשלה אין סמכות לבצע מעשה תועבה, אז היא אצה לשנות את החוק, בתמיכת יאיר לפיד

בג”צ מחה אמש (ה’) תועבה רבת שנים: הוא קיבל את עתירתם של בני משפחתם של חשודים בטרור וקבע שעל הממשלה למסור לידיהם את הגופות שבידיה לקבורה. בית המשפט קבע כי הזכות לקבורה היא זכות יסוד. השופט דנציגר כתב כי “גם הנתעב שברוצחים” זכאי לקבורה מכובדת וכי “זכויות אלו הוכרו בפסיקה ללא קשר לזהותם של המתים, גם כאשר הם היו מחבלים וחיילי אויב. זאת, על רקע המוסכמה הכללית שלפיה זכויות אדם נתונות לכל בני האדם באשר הם, גם אם הם עונים להגדרת ‘אויב’.”

זה משהו שמדהים למדי שצריך לומר במדינה שרואה בעצמה מדינה דמוקרטית בשנת 2017. 2,500 שנים אחרי סופוקלס ואנטיגונה, מדינה שמתהדרת ב”מוסר יהודי” צריכה שיאמרו לה שיש דברים שאסור לקראון (מילולית: השליט) לעשות, כי יש דברים שהם מעל לכוחו של השליט.

עם זאת, בית המשפט השאיר (כהרגלו) למדינה פתח מילוט: תוך שישה חודשים עליה לחוקק חוק “שיעמוד בסטנדרטים המשפטיים הקבועים בדין הישראלי ובדין הבינלאומי.” הממשלה כבר אמרה שהיא תעביר חוק אנטי-אנושי כנדרש. חבר הכנסת יאיר לפיד מיהר להודיע ש”בג”ץ הורה לממשלה לעשות את מה שהיתה צריכה לעשות כבר מזמן. לחוקק חוק שיתיר להחזיק את גופות המחבלים בידינו. זה אקט משמעותי במלחמה בטרור ובמשא ומתן להשבת גופות הבנים. אתמוך בחקיקה.” כלומר, האיש שמשחק בטלוויזיה את תפקיד שר החוץ וצווח “we love Israel” יתמוך בהתלהבות בחוק שאין כמוהו בעולם, שיוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות בנות התרבות. שיהיה בהצלחה עם ה-hasbara של זה.

מלחמה בגוויות היא ברבריות. העובדה שהאויב הינו ברברי איננה מאפשרת למדינה ריבונית לנקוט בשיטותיו. כל הרעיון של מדינה בת תרבות הוא ההבדלה מן הברברים: ההכרה שיש דברים שלא עושים כי לא עושים. בימין שגורה האמירה שהעולם נמצא במלחמה להגנה על התרבות מפני הברבריות של האויב האיסלמי-רדיקלי. איזו בדיוק תרבות אתם משאירים, כשאתם נגררים לתהומות כאלה? כאשר אתם מתבוננים בתהום, האם אין התהום מהדהדת בכם?

לממשלה היו שני טיעונים: “צורך בטחוני” ו”הצורך להשיב את הבנים.” אין שום צורך בטחוני בהחזרת הגופות שבידי חמאס. אין לישראל שום תועלת בטחונית בכך. מצבה הבטחוני של ישראל לא ישתנה כמלוא הנימה אם יישארו כמה גופות בידי חמאס. הביטוי “צורך בטחוני” הוא מילים ריקות: לעתים קרובות משתמשים בו בתקווה שאף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. הממשלה פשוט נגררת כאן אחרי לחץ ציבורי.

נדבר, אם כן, על “הבנים.” הם לא בנים. הם בשר נרקב. אנחנו הולכים אליהם והם לא ישובו אלינו. זה משהו שממשלה בעלת עמוד שדרה מינימלי היתה צריכה לומר: לקחנו את בניכם בצו חוק ושלחנו אותם למלחמה. במלחמה אנשים נפצעים, נשבים, מתים. זה מה שחיילים עושים. חובתה של המדינה להשיב אנשים חיים, משום שהם חיים ומשום שהיא שלחה אותם למשימתם. אבל האנשים הללו אינם חיים. בזמן פרשת שבויי ג’יבריל, בשנות ה-80, אמרה גאולה כהן מילים קשות אבל הכרחיות: אם הבן שלי היה שם, הייתי עושה הכל כדי שהממשלה תחזיר אותו, אבל תפקידה של הממשלה היה להסביר לי שהצורך הציבורי גדול יותר. וכן, גם אי הפיכתה של המדינה לברברית הוא צורך ציבורי.

יכולה הממשלה להודיע שאם וכאשר תתפוס את האחראים להחזקת הגופות הישראליות, היא תעמיד אותם לדין כפושעי מלחמה, כי כן – מניעת קבירת גופות היא פשע מלחמה. במקום זאת, מעדיפה הממשלה לבצע פשע כזה בעצמה.

כמה מילים על המצב המשפטי. ספק אם הפסיקה הנוכחית של בג”ץ היתה באה לעולם אלמלא האומץ הנדיר של אנשי עמותת עדאלה, שאילצה את בג”ץ לפסוק שלמשטרה אין סמכות לחטוף גופות של אזרחים ישראלים. הממשלה נשענה על תקנות שעת חירום. כאן המקום להזכיר שאחד מגדולי האומה, מנחם בגין, תקף את ממשלת מפא”י על ההשענות עליהם עוד בשנות החמישים, וכינה אותם חוקים נאציים. בגין, עורך דין מהדור הישן, איש שפלדה זרמה בעורקיו, שאל בנימוס את אנשי הנ.ק.וו.ד שבאו לעוצרו בליטא (בשל היותו איש צבא פולני) האם יש בידיהם צו חוקי שמאפשר זאת. הם נאלצו להודות שלא היה כזה ברשותם. ראוי לצטט כמה מדבריו:

בגין: במדינת ישראל, כיום הזה, קיים מחנה ריכוז.

משה שרת: להגנת המדינה.

בגין: לא! לא להגנת המדינה – לערעורו של בטחון המדינה ולבזיון שמה. אין מחנות ריכוז המבטיחים את הגנת המדינה – מחנה ריכוז מערער בטחונה של כל מדינה. מעשי טרור של ממשלה גוררים מעשי טרור. […]

שרת: לא תבחר בין חוק לחוק. כל חוק הוא חוק.

בגין: לא נכון! ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי מוסריים, ישנם חוקים נאציים (קריאה מספסלי מפא”י: אתה קובע זאת?) אני קובע שהיועץ המשפטי שלך אמר בפני בית דין בריטי כי חוקי החירום שבהם השתמשת לא נחקקו כמותם אפילו בגרמניה הנאצית […] החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי מוסרי, וחוק בלתי מוסרי הוא גם בלתי חוקי.

בגין מתייחס כאן לתקנות שעת חירום הבריטיות, שלחרפתה של ישראל עדיין בתוקף ומכוחם טענה הממשלה שזכותה לחטוף גופות. אלא שבג”ץ קבע (אמנם, לא פה אחד) שאפילו מחוקקי התקנות הנאציות הללו לא שיערו בדעתם מצב שבו יש למפקד הצבאי סמכות לתפיסת גופות.

ועכשיו מגיע יאיר לפיד (על ממשלת בנט-נתניהו מיותר להכביר מילים) ואומר שהחוקים הנאציים שלנו לא מספיקים, ועל כן יש לקחת צעד אחד הלאה וללכת למקום שאפילו המחוקק ההוא לא שיער.

התבוננוּ בפני האויב, והנה הוא אנו-עצמנו.

ועוד דבר אחד: מתוך ההיסטריה הנקרופילית שפושה בישראל, שבשלה שלחנו לפני יותר מעשור חיילים לסכן את חייהם בחולות רפיח כדי לחפש שרידי גופות תחת אש, אף אחד לא מזכיר שבידי החמאס יש ככל הנראה שלושה שבויים של ממש. כמובן, הם כולם מקבוצות השוליים של החברה: יוצא אתיופיה ושני בדואים שלוקים בנפשם. הם מעניינים את הציבור הרבה פחות מגופות חיילים. אולי, בעצם, מיותר לדבר על הצורך של החברה הישראלית להלחם בברבריות, כי בקרב הזה כבר הובסנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מארה על שני בתיכם ותראו מי רוצה אפלה: שלוש הערות על המצב

פארסת חוק ההשתקה, החקירה של ביטן מסריחה מהתנהלות משטרתית לא תקינה, ותראו מי לא רוצה שקיפות

1. פארסה: הנחקר הסדרתי שמשמש כראש ממשלה מ פ ח ד. בשבועיים האחרונים הוא דוחף במלוא הקיטור, באמצעות שתי מורסות על הגוף הפוליטי הישראלי – דוד ביטן ודוד אמסלם, שעצם אזכורם מפריע להם לבצע את תפקידם ההיסטורי ולהתפוגג בענן צחנה – את חוק ההשתקה. החוק הזה אמור למנוע את המשטרה מלפרסם את המלצותיה בתום חקירה, ובמקרים מסוימים אף מלהעביר את ההמלצות הללו לפרקליטות.

המטרה של החוק היתה ברורה מלכתחילה: למנוע את פרסום החשדות המדויקים והמעשים שביצע נתניהו מעין הציבור. תחילה הובטח שהחוק לא יחול על נתניהו, אבל תוך זמן קצר זה השתנה. משה כחלון הוכיח, כהרגלו, שאין לו חוט שדרה והורה לסיעה שלו להצביע בעד החוק. ביום שני הוא עבר קריאה ראשונה, ביום רביעי וחמישי אמסלם וביטן דחפו אותו דרך הוועדה הלא נכונה (ועדת הפנים, שאמסלם עומד בראשה, מה שאיפשר לו לשבש את הדיונים ולהוציא כל מי שהתנגד), ביום חמישי הוגש נוסח חוק והאופוזיציה קיבלה יומיים להגיש הסתייגויות, היום אמורה היתה ועדת הפנים לאשר את החוק לקריאה שניה ושלישית, ומחר אמורה היתה להיערך על ההצבעה עליו.

ההיבריס של נתניהו וההשתנה על הציבור של הליכוד וסיעות הימין גרמו להם לחשוב שזה יכול לעבור. התוצאה היתה זעם ציבורי ניכר, שהגיע לכדי ביטוי בהפגנה אמש. הבוקר הכל התמוטט במהירות: שרת המשפטים שקד הודיעה שלא בשביל זה הימין עלה לשלטון, ביטן עצמו זומן לחקירה בפרשת שחיתות, כחלון התקפל (שוב), ובסופו של דבר נתניהו הודיע שהורה לאמסלם להחריג אותו מהחוק.

שזה נחמד, אבל צריך לזכור שזה היה הסטטוס קוו אנטה לפני שבועיים: החוק לא אמור היה לחול על נתניהו. אסור להרפות מהמעקב, כי נתניהו לגמרי מסוגל לשקר ולהכניס את עצמו לחוק, ואמסלם לא יהסס לציית לו.

ביטן יהיה קצת עסוק, זה כן. מה שמוביל אותנו ל…

2. פרשת גל הירש 2: שהדי במרומים שאני מאמין שדוד ביטן באמת חשוד בשחיתות, ואני יודע שהחקירה נגדו נפתחה לפני שנה, ואם יתברר שהוא אשם בחשדות שמיוחסים לו – כרגע, הלבנת הון, שוחד, מרמה והפרת אמונים – לא רק שזה לא יהיה מפתיע, זה גם יהיה סיום הולם לקריירה שלא היתה צריכה להתחיל מלכתחילה. ואף על פי כן.

אף על פי כן, ההתנהלות של המשטרה בפרשה הזו מצחינה. חוק ההשתקה מיועד במידה ניכרת נגד המשטרה. במקרה כזה, המשטרה עצמה הופכת לגוף פוליטי. גם המפכ”ל הבעייתי מאד שלה, שמונה על ידי נתניהו עצמו, מגיב מהמקום בו הוא יושב. אתמול, במהלך ההפגנה, הודיעו “גורמים במשטרה” ש”מעודד לראות כמה אזרחים באו להביע את זעמם נגד חוק ההמלצות.” השוו את זה להתנהלות המשטרתית כלפי ההפגנות בפתח תקווה, רק לפני שלושה חודשים.

ואז, הבוקר, הגיעה הפשיטה המשטרתית על מקורביו של ביטן וההודעה שהוא עצמו דרוש לחקירה. שוב, עצם העובדה שצריך לחקור אותו מקובלת עלי. התזמון, עם זאת, לא סביר ונראה פוליטי מאד. החקירה של ביטן היום מנעה ממנו להגיע לוועדת הפנים, שם הוא תפס את מקומו של בני בגין, והיא הטילה צל ענק על החוק שלו. בהחלט יתכן שהיא היתה גורם בהחלטה של נתניהו לסגת (זמנית?) מהחוק.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו מסוג זה קורה. לפני כשנתיים, כשרצה ארדן למנות את הדגנרל המשתבלל, גל הירש, לתפקיד המפכ”ל כחלק ממהלך מוצהר לניעור המשטרה, צץ פתאום תיק נגד הירש. התיק ישב שם יותר משנה ותיקתק, בלתי מופעל. המשטרה הפעילה את המטען בדיוק עם ההודעה על מינוי הירש. בספטמבר 2015 הודיע ארדן על משיכת המועמדות של הירש. התיק נגדו, ככל הידוע, עדיין פתוח.

ושוב, שהדי במרומים שאני מתעב את גל הירש. הוא מייצג את כל מה שרע בצה”ל והעובדה שפשלונר כזה עדיין מקבל פתחון פה אחרי 2006 מעידה על פגם חמור בציבוריות הישראלית. אבל גם לאנשים שאני לא סובל יש זכות שלא יתפרו להם תיק ויחסלו את הקריירה שלהם. אם אפשר לעשות לו דבר כזה, אפשר לעשות את זה לכל מי שיעצבן מסםיק בכירים במשטרה. שזה בדיוק מה שביטן עשה, ועל כן יש לי אמון מוגבל מאד בהתנהלות המשטרה.

3. תראו מי לא רוצה שקיפות: שרת המשפטים של האחים היהודים, איילת “ניאו נאצית?” שקד, רוצה שאף אחד לא ידע מי מעביר כספים לעמותות של המחנה שלה. אז היא רוצה לשנות את התקנות הקיימות, כך שמעתה עמותות יחויבו לדווח רק על תרומות מ-150,000 ש”ח ומעלה. כרגע הרף עומד על 20,000 ש”ח.

החשבון של שקד פשוט: המימון של ארגוני זכויות האדם מגיע ברובו מקרנות ממשלתיות, ועל התרומות שלהן הן מחויבות לדווח. ארגוני הימין, מצד שני, מקבלים כספים מקרנות פרטיות מפוקפקות ואנשים לא ידועים. אם תרצו, למשל, מקבלת כסף ממחבלים יהודים מורשעים. לעתים, כמו במקרה של רגבים ובצלאל סמוטריץ’, הכסף מגיע בכלל בעסקה סיבובית מהממשלה (באמצעות הלבנה דרך התנחלות כלשהי). והסכומים הללו גבוהים למדי.

גם הרף של 20,000 ש”ח גרם בעיות לאנשי הימין. אם תרצו, למשל, כמעט ואיבדה את רשיון העמותה שלה לאחר שניסתה להסתיר את הדו”ח השנתי של 2008 – שחשף את העובדה שהיא קיבלה 74,180 ש”ח מראש לשכתו של בנימין נתניהו, יואב הורוביץ. אם הסכום החייב בדיווח היה 150,000 ולא 20,000, הבעיה לא היתה נוצרת.

אז בפעם הבאה שארגוני הימין יזעקו “שקיפות”, זכרו בדיוק על מה הם מדברים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב: זו לא שרה

את מה שקורה בבית ראש הממשלה אי אפשר לזרוק לחיקה של הגברת השלישית של ישראל

ביום רביעי הודיע גמאל נתניהו שהוא “בחיים לא ייכנס” לפוליטיקה, וכל הפרשנים ניסו לנחש מאיפה באה ההודעה הזו. ביום שישי זה כבר היה ברור: עוד תביעה הוגשה נגד שרה נתניהו בשל התעמרות בעובדת. גמאל מככב בתביעה: על פיה, הוא היה עורך מסדרי נקיון ומשסה את אמו בעובדות: “תראי, הן לא ניקו פה.”

לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת שגמאל נתניהו הוא חרא של בנאדם, אבל נראה שאת פיסת החרא הזו יתקשו מלחכי הפנכה של נתניהו לנקות. בני הזוג ועוכרי דינם ידעו שהתביעה על סף הגשה – היא הוגשה ביום חמישי, ותביעה מגישים אחרי שנסיון לפשרה נכשל – ושעל כן חייבים, ומהר, לנתק בין גמאל ובין הזרוע הפוליטית של המשפחה.

אבל גמאל הוא רק חלק קטן מהסיפור, ולא, הסיפור הוא לא טירופה לכאורה של שרה נתניהו. קודם כל, חשוב שלא להכתים את רוב הסובלים מבעיות נפשיות בדמותה של שרה נתניהו, ושנית, אנחנו לא יודעים שמדובר בבעיה נפשית; ולא מאבחנים אנשים מרחוק.

אבל זה לא חשוב. שרה נתניהו איננה עובדת מדינה. בית ראש הממשלה, כפי שציין יפה בן כספית, הוא מתקן ממשלתי. שורה של יועצים משפטיים לממשלה יודעים היטב שההתעמרות בעובדים בבית ראש הממשלה היא סדרתית, והם לא נקטו ככל הידוע בשום צעדים כדי להגן על העובדים מהתעמרות. הפרקליטות הגיעה לנקודת שפל בפרשת מני נפתלי, כאשר זרוע אחת שלה נשענת על העדויות שלו כדי לתבוע את שרה נתניהו ועזרא סיידוף, זרוע אחרת שלה משקרת לבית המשפט כדי להגן על נתניהו בתביעה האזרחית. אחרי לחץ עדין מהשופטים – הם תמיד עדינים בתיקים כאלה – משכה המדינה את הערעור כנגד פסק הדין בפרשת מני נפתלי. פסק הדין שקבע שנתניהו התעמרה בעובדים עד כדי פגיעה פיזית הפך לחלוט.

נתניהו וחנפיו – לזכור את כולם; עוד יבוא יום הזפת והנוצות של כל מי שתמך בגרוטסקה הזו – מיהרו לטעון שהתביעות נגד שרה נתניהו שקריות. זה, במחילה, צואת פרים. בשתי תביעות שהגיעו לשלב הפסיקה, עדותה של שרה נתניהו נמצאה בלתי אמינה, ועדותם של האנשים שהעידו על כך שהתעמרה בעובדים נמצאה אמינה. בני הזוג נתניהו והלוליינים המשפטיים שלהם סגרו שורה של תביעות אחרות מחוץ לבית המשפט.

יש טענה בזויה במיוחד שעלתה אתמול מקרב שורות החנפים: למה האנשים שעברו התעללות ניסו בכל כוחם להשאר במשרה שבה בוזו כל יום? ובכן, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל בניגוד לגמאל נתניהו רוב האנשים צריכים עבודה כדי להתפרנס. העובדים שבהם אוהבת שרה נתניהו להתעלל נמצאים בתחתית הסולם. אם הם מאבדים מקום עבודה, הם צריכים למצוא חדש – והם צריכים את ההמלצות של הבוס שלהם. וכן, מותר לאנשים לשאוף למקום עבודה שבו לא יתעללו בהם. האחריות היא לא על הקורבן אלא על המקרבן. מבחינתי זה נחקק לנצח בפרשת קצב, כשא’ מבית הנשיא פרצה באמצע הנאום שלה בבכי: “הקריירה שלי…” אנשים רוצים לחיות בכבוד. זו לא דרישה מוגזמת. הבוז צריך להיות שמור למקרבנים שלהם – ובמקרה שלנו, למעגל הסובב שיודע על התוקפנות אבל מחפה עליה.

ולסיום, לזכור: את הבוז שנתניהו חש כלפי העובדים שהפכו לקורבנות, את ההתייצבות האוטומטית שלו לצד המקרבן, את המסע התקשורתי להשחתת דמותם – את הבוז הזה הוא חש לכל אזרח ישראלי. האיש ומשפחתו צריכים להגיע לערימת האשפה ההיסטורית בהקדם – ויחד איתם, כל הלהקה שחיפתה עליהם: הליצנים המשפטיים, ביטן ואמסלם. לאף אחד מהאנשים האלה אסור שתהיה קריירה אחרי שנתנו את ידם לבזיון המתמשך הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

זו המסיבה שלי ואני אצרח אם ארצה

על הממלכתיות החלולה של הטקס ל-50 שנה לכיבוש

נתחיל מהחדשות, כי הן נסיוב לרעל שהממשלה מזריקה לעורקינו: היום נערך טקס ממלכתי לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. הוא נערך בנוכחות הנשיא, רובי ריבלין, ובנוכחות נציג ביהמ”ש העליון. אף שר לא נכח בטקס. בלטו בהיעדרם:

בנימין נתניהו

מירי רגב

איילת שקד

יריב לוין

אתם יודעים, האנשים האלה שצווחו במלוא גרונם כאשר בית המשפט העליון הודיע ביום שלישי שעבר שאין זה מן הראוי שנציגיו יגיעו לטכס לציון 50 שנה למפעל הגזל הלאומי, המכונה התנחלויות (סליחה, המונח הזה רעיל, קוראים לזה “התיישבות” עכשיו, עד שגם הוא יהפוך לרעיל). הם טענו שבית המשפט “פורם את הממלכתיות”, ואז, ארבעה ימים אחר כך, לא טרחו להגיע לטקס לזכר אירוע שאמנם יש להודות שהוא שולי ביחס להקמת מאחזים בלתי חוקיים על קרקע גזולה, אבל בכל זאת נחשב לבעל משקל בהיסטוריה הישראלית.

בלשון המעטה, אני לא מחסידיו של בית המשפט העליון או של הנשיאה היוצאת נאור, אבל פה פשוט עשו להם אמבוש. רגב הכריזה על עריכת הטקס בגוש עציון, והזמינה את שופטי העליון. עכשיו נאור היתה צריכה להחליט מה היא עושה: מקבלת את ההגדרה השקרית של הטקס כ”ממלכתי”, שולחת נציג, ומתבזה סופית; או מנהלת קרב מאסף על שאריות הכבוד העצמי של בית המשפט שלה.

אחרי הכל, הטקס לא רק נערך מחוץ לשטח ישראל: הוא נערך בטריטוריה שנמצאת – מכוח, אמנם החלטה בעייתית כתיקה – בתחום שעליו מופקד בג”ץ כמגן. שופט שהיה משתתף בטקס לכבוד מפעל הגזל הלאומי, היה אומר בכך שלמעשה הזה יש לגיטימציה. השופט הזה היה מתקשה אחר כך לשבת בדין כששאלות הגזל היו מגיעות שוב לבג”ץ. בג”ץ התחמק שוב ושוב מהדיון בשאלת עצם מעמדן החוקי של ההתנחלויות: הוא הסכים לדון רק בשאלת מעמדם של מאחזים, כי אלה הם בלתי חוקיים גם לשיטת המדינה עצמה. זה אחד החטאים הקדמונים של בג”ץ: הסירוב לפסוק בשאלה פשוטה למדי במשפט בינלאומי.

המלכוד שבו מצא את עצמו בית המשפט של נאור היה כפול: אם ייענה להזמנה, הוא יבזה את עצמו; אם יסרב לה, הוא יכונה על ידי האספסוף הממשלתי כבוגד. לזכותה של נאור ייאמר שבמה שהוא כנראה ההחלטה החשובה האחרונה שלה, היא הגנה על כבוד המוסד שבראשו עמדה.

הבעיה היא עם האספסוף הממשלתי. גבירתי שרת המשפטים איילת “האם היא ניאו נאצית?” שקד, כבוד הקומישרית רגב, הנושא בידיכן והוא לא מסובך במיוחד. העבירו חוק בכנסת שקובע שהאזור שנתפס על ידי ישראל במלחמת ששת הימים לא יוגדר יותר כ”אזור בשליטתה” אלא כחלק בלתי נפרד ממנה. אתם לא צריכים חוק יסוד בשביל זה. די בחוק רגיל. הוא אפילו לא צריך רוב של 61 מנדטים. רוב אקראי יספיק. אתם יכולים לסמוך על הח”כים של יש עתיד – ששלחה נציג לטקס בגוש עציון – שיברחו מהכנסת. אחרי הכל, גבירתי שקד, זה מה שהבוחרים שלך רוצים; אחרי הכל, הקומישרית רגב, מרכז המפלגה שלך בעד. ואחרי הכל, אמרתם שאין מחלוקת בשאלת הכיבוש וההתנחלויות. אז יאללה, עשו את זה.

אה, לא? אתן יודעות שיהיה לזה מחיר ואתן לא מוכנות לשלם אותו? אתן יודעות שהמחיר יכול להיות מיטוט הכלכלה הישראלית, אבל אתן מעדיפות להפיל את התיק על בית המשפט? אז אתן, והממשלה ההו כו ציונית שלכן, אסופה באושה מהמקובל של פוליטיקאים פחדנים וחלולים, שמשחקים בגורל תושבי ארצם בעודם מנגנים בכינור מול המולדת הבוערת. אתם ראויים לכל שם גנאי ובוז. או, שמא, עדיף פשוט ששמכם לא ייזכר מחמת הבושה הלאומית: כל אומה חופשית היתה מסמיקה מכלימה לנוכח העובדה שסרסורים ליצניים כמוכם מנהלים אותה.

ןפוף, המופע שאמור היה להוכיח שהכיבוש ניצח נגמר בכך ששוב קיבלנו תזכורת – אחרי שנים של תעמולה מתוזמרת ממשלתית – שהוא עדיין כיבוש ועדיין שנוי במחלוקת. מהטקס נעדרו, אחרי הכל, לא רק שופטי העליון: גם הרמטכ”ל נעדר ממנו, ונעדרו כל השגרירים. כולל השגריר תומך ההתנחלויות מארה”ב. מה נשאר למארגני הטקס? רק לצרוח.

בזה הם טובים, אין ספק. אבל בפעם הבאה שה”ה רגב, נתניהו ושקד יקוננו על העדר ממלכתיות, זכרו שהממלכתיות היא מבחינתם בגוש עציון אבל לא בטקס לזכר הרוגי מלחמת יום הכיפורים. הממלכה שלהם היא יהודה, לא ישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם מפחדים, גרסת 2017

הסירוב של נתניהו להתנער מהקריקטורה האנטישמית של בנו מעיד על נכונות לשרוף את המועדון

בני משפחת נתניהו מרגישים שהסוף מגיע, וכשהסוף מגיע מציתים את המועדון. קשה להתייחס אחרת לסירוב אתמול (א’) של נתניהו לגנות את הקריקטורה האנטישמית של בנו, שבה נראה ג’ורג’ סורוס כשהוא מפעיל את החיזרים הרפטיליאנים, האילומינטי/מאסונים ובאמצעותם את אהוד ברק, אלדד יניב ומני נפתלי.

אף שלגמרי אפשר לטעון ברצינות שלגמאל נתניהו תמיד היה חסר בורג, ושהוא מתחכך עם ניאו נאצים כבר די הרבה זמן; ואף שאפשר לטעון שלנתניהו אין שליטה על מה שבנו כותב – עד כמה שהדבר בלתי נתפס, כשהבן הוא חלק ממערך הדוברות של ראש הממשלה – ההחלטה של בנימין נתניהו לא להתנער מהקריקטורה הפכה אותה לכולה שלו.

ניאו נאצים ברחבי העולם חוגגים על הקריקטורה של גמאל, ומותר לנחש שגם עוד 50 שנים הם עדיין ידברו על הפעם ההיא שבה בנו של ראש ממשלת העם היהודי (כפי שנתניהו אוהב לראות את עצמו) חשף שלא במתכוון את הצורה שבה היהודים שולטים בעולם. הם יעשו את זה, יש להניח, גם אחרי שישראל תחדל להתקיים.

והסירוב להתנער ממנה הוא בעצם, המסר של נתניהו: אין יותר מעצורים. הכל ניתן להבערה. אני אתחבר לניאו נאצים, אני אתחבר לחובבי קונספירציות מטורפים לחלוטין, אהפוך את ישראל למשל ולשנינה בעולם. לא אשאיר אחרי שום פיסת אדמה בלתי חרוכה, אם החקירות נגדי ונגד משפחתי המושחתת לא תחדלנה. נתניהו אומר לנו בעצם: תשכחו מהעמדת הפנים של מדינאי זהיר והססן. הכל הולך מעכשיו. חשבתם שאני נאבק באנטישמיות? אני אאכיל את האנטישמים. את מה שאני עדיין לא מעז לומר, יאמר גמאל. אני אשסה אתכם זה בזה, כי פרט לכך לא נשאר לי דבר.

אנחנו נמצאים בפועל ברגע ה”הם מ פ ח ד י ם” של 2017. כמו ב-1999, מי שמפחד בפועל הוא נתניהו ובני ביתו. כמו ב-1999, השיטה היא להטיח האשמות מופרכות ביריבים דמיוניים. לא במקרה, אהוד ברק מככב בשני המקרים. אפשר רק לנוד למסכנים מהאילומינטי, ולרפטיליאנים שאמורים היו להיות ה-Unseen Masters: פעם הם עסקו בגורל היקום, עכשיו הם מתדרדרים למני נפתלי ולחמגשיות. מסתבר שגמאל נתניהו חושב עליהם כפי שהוא חושב על אמו: כפי שהיא לא בחלה בגניבת בקבוקים כדי למחזרם, הוא מניח שאדוני היקום לא מהססים להשליך את כל כוחם עבור האוכל שגנבה משפחתו.

וזה יעבור. אלה פרפורי הגסיסה. זכרו אותם, אל תסירו מבטכם: כך נראות תהומות הצחנה של סביבת ראש הממשלה. מי שלפני חודש יצא להגן על ההתקפות האנטישמיות כנגד סורוס בהונגריה, משתמש בו כדמון גם בישראל. הביטו לא רק בנתניהו ובבני משפחתו, אלא בערימת הסחי האנושי שמגבה אותו גם בשלב זה: הריקלינים, הציפרים, כל אנשי הימין שמפרפרים עכשיו ומשאירים מאחוריהם את שאריות כבודם העצמי כדי להגן על גמאל ועל אביו. זכרו במיוחד את השרים המשותקים מפחד, שלא אמרו דבר ויאמרו לנו עוד כמה שבועות איך דווקא הם ראויים יותר מכל להחליף את אבו גמאל.

זכרו אותם, כי למרבה הצער הם עוד יהיו איתנו, ויעמידו פני אנשים “ערכיים” גם כשהגרוטסקה של משפחת נתניהו תגמר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תיק 5000

על התיק החדש-ישן נגד נתניהו: שוחד בחירות ועדות שקר

בתחילת השבוע לא נותרה לראש ממשלתנו הנלעג, בנימין נתניהו, כל ברירה והוא נאלץ לציית לצו בית המשפט העליון ולמסור את הנתונים המדויקים על השיחות בינו ובין עורך ישראל היום, עמוס רגב, ואלו בינו ובין השוגר דדי שלו, שלדון אדלסון. דרוקר מיהר להצליב את הנתונים, והם מרשיעים למדי. הסתכלו בתמונה שמופיעה בקישור הזה. היא מרשיעה למדי. זמן קצר לאחר מכן עשו בישראל היום את הדבר העלוב המתבקש והעלימו את הארכיון שלהם.

יש מעט מאד עיתונים שהיו מוחקים את הארכיון שלהם, כי לעיתונים יש אינטרס שיקראו אותם, גם את הידיעות הישנות שלהם. אבל ספק אם נותר אדם חושב שמאמין שישראל היום הוא עיתון. מדובר בעלון תעמולה ותו לא, ועלון תעמולה עושה הכל כדי שלא לפגוע במושא הקידום שלו.

שלשום (ב’) פנה ח”כ אילן גילאון (מרצ) לרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בדרישה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, רגב והשוגר דדי בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות, תעמולה אסורה וסעיפים אחרים. כפי שנכתב כאן בעבר, מדובר במשהו פשוט הרבה יותר: קניית שלטון בכסף זר. הון-ז’יטון-עיתון. גילאון כינה את הפרשה “תיק 5000”.

אלא שיש כאן עוד עבירה: עדות שקר. כזכור, נתניהו הגיש תצהיר שקרי לוועדת הבחירות המרכזית ובה טען כי אין לו שום קשר לישראל היום. המטרה של תצהיר השקר היתה למנוע הגדרה של ישראל היום כשוחד בחירות.

מיד התחילה מכונת הרעש של הימין לטרטר בנסיון לגרום לרעש לגבור על האות. נתניהו עצמו הודיע שהוא קיבל פניה מדוד ביטן לחשוף את פרטי השיחות של קודמיו בתפקיד של נתניהו עם עורכים, ויש להניח שהוא ייענה לה הרבה, הרבה יותר מהר מאשר שהוא נענה לבקשת חופש המידע שהופנתה כלפיו; ההתדיינות של דרוקר מולו ארכה כשנתיים. טענה ששבה ועלתה – נתניהו עצמו העלה אותה – היא שמדובר בחשיפת קשריו של נתניהו עם עיתונאים. מיכאל טוכפלד – גילוי נאות: הוא היה מרכז מגמת התקשורת שבה למדתי בישיבת נחלים, למדתי ממנו המון – הרחיק לכת וטען שבכך שדרוקר חשף “מקורות”, הוא חדל להיות עיתונאי.

שזה, במחילה, בולשיט.

קודם כל, השיחות בין נתניהו ואדלסון ודאי אינן שיחות בין “מקור” ועיתונאי. אדלסון איננו עיתונאי, הוא מו”ל. מי שמסתכל על צפיפות השיחות בין רגב ובין נתניהו יבין במהירות שאפילו היינו מקבלים את הטענה שרגב משמש פה בתפקיד עיתונאי ולא שופר שמקבל פקודות, טענה שאין לה על מה להסתמך, יש פה יותר מדי שיחות והן מגיעות בדיוק בזמן סגירת הגליון.

אבל מעבר לכל זה, יש עובדה ששופרי הימין פשוט משמיטים: בהליך המשפטי סביב חשיפת השיחות, נתניהו טען שהשיחות בינו ובין אדלסון פרטיות משום שהן בין חברים ואין בהן עניין לציבור. רגב ואדלסון טענו, גם הם, שהשיחות הן בין מכרים. כשהם שינו את טעמם – בשלב מאוחר – וניסו לטעון שנתניהו הוא “מקור” שלהם, בג”צ זרק אותם מכל המדרגות (פסק הדין). נתניהו, בקצרה, טען דבר אחד בבית המשפט – שהקשר בינו ובין רגב והשוגר דדי היה ידידותי בלבד – ואת היפוכו אחרי פסק הדין: שהוא היה מקור שלהם. ברור שהוא שיקר לפחות במקרה אחד. הנחת היסוד צריכה להיות שהוא שיקר במקום שבו אין על צך סנקציות, כלומר לא לבית המשפט.

מנתניהו אף אחד לא מצפה לדבר – אפילו לא האנשים שמגנים עליו עכשיו. הם בסך הכל רוצים לשמור על האינטרסיפ של המגזר המקומבן מכולם, של האליטה החסודה. הם יודעים שאין להם תחליף לנתניהו. כשליל המכשפות הזה ייגמר, זכרו את כולם: את כל מי ששיקר לציבור בפה מלא כדי להגן על השוגר דדי שלהם. זכרו להם את זה במיוחד כשהם ינסו שוב לשקר ולומר שהמגזר שלהם “ערכי” יותר מהציבור. אחים, כלי חמס מכרותיהם.

ועוד דבר אחד: גדי טאוב כתב תגובה לפוסט האחרון בעמוד שלו בפייסבוק, ובו הוא ניסה לטעון שהוא כלל לא טען את מה שטען. בסופו של דבר, אחרי שנלחץ אל הקיר, הוא נאלץ להוציא את התגובה הזו. ישפוט הקורא. אני מוצא את העובדה שטאוב לא התייחס כלל לטענה שהידיד המשונה שלו כלל לא קיים מעניינת במיוחד.

taub

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איך קנה נתניהו שלטון בכסף זר

הפיל שבחדר: ישראל היום כולו הוא שוחד בחירות, ונתניהו שיקר בנושא

ראש ממשלתנו היקר מסובך בשורה של פרשיות, אבל יש אחת מהן שהיא שוחד מובהק – ואף על פי כן איש כמעט איננו מדבר עליה. אנחנו מדברים על שוחד ענק, של עשרות עד מאות מיליוני שקלים. הכוונה, כמובן, ל”ישראל היום”, שמשמש את נתניהו מטעם אוליגרך זר שעשה את כספו מרווחי הימורים – ועל פי חלק מהטענות שהועלו נגדו, גם מרווחי זנות. וכפי שיוכל להועיד רועה הזונות של הליכוד, אורן חזן, השניים הולכים יד ביד.

נזכיר. “ישראל היום” יוצא לאור מזה יותר מעשור, מאז יולי 2007. לכל אורך שנות קיומו – עם, יש להודות, מספר חריגים בולטים בשבועות האחרונים, שגרמו לפרשנים לתהות האם אדלסון העביר את נאמנותו לנפתלי בנט – ייצג העיתון לא את הימין הישראלי, אלא את בנימין נתניהו. על ההבדלים בין שני הדברים, ועל הצמדותו של העיתון לנתניהו ולא לימין, עמד אתר העין השביעית בהרחבה.

בשבוע שעבר, הכריע בית המשפט העליון סופית בעתירה שהגיש רביב דרוקר ושדרשה לחשוף את מועדי שיחות הטלפון בין נתניהו, המו”ל אדלסון והעורך לשעבר רגב. נתניהו נדרש למסור את הנתונים. ההחלטה מגיעה אחרי שנתיים וחצי של מאבק משפטי של נתניהו, רגב ואדלסון כנגד מסירת הפרטים. ברקע עומדת השאלה: האם ישראל היום הוא אכן עיתון, או שהוא בטאון של לשכת נתניהו? הטענה שבשלה הגיש דרוקר את העתירה היא שעל פי שורה של דיווחים, מדי לילה היה רגב – לפני שנזרק לכלבים על ידי אדלסון – מנהל שיחת טלפון, שלאחריה היתה לעתים הכותרת הראשית משתנה דרמטית. האם הכותרת הוכתבה לו על ידי נתניהו? אולי נדע בקרוב.

לקראת הבחירות האחרונות, ב-2015, עתר עו”ד שחר בן מאיר לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה למנוע את פרסום ישראל היום במהלך הבחירות, שכן מדובר במימון מפלגות בלתי חוקי. נתניהו הגיש תצהיר, הוגש על ידי עו”ד דוד שמרון, ובו נכתבו הדברים הבאים:

“לתנועת הליכוד וליו”ר תנועת הליכוד וראש הממשלה מר בנימין נתניהו אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו, מכל מן וסוג שהבוא, עם “ישראל היום” או עם מערכת העיתון או עם עיתונאים הכותבים בו, שהיה בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או ניהולו השוטף.”

או, בלשון החביבה על נתניהו, אין כלום כי לא היה כלום.

בעקבות התצהיר, דחתה ועדת הבחירות המרכזית את העתירה, תוך שהשופט ג’ובראן מציין כי לא הוצגו די ראיות כדי להתגבר על התצהיר.

תצהירו של נתניהו לווה בתצהיר של אחד שלמה פילבר, אז יו”ר מטה הליכוד והיום חשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים כחלק מתפקידו כנאמנו של נתניהו במשרד התקשורת. דוד שמרון חשוד בפרשת הצוללות. נתניהו חשוד בפרשת 2000, שבה זמם יחד עם נוני מוזס כדי לקשור נגד כלל צרכני התקשורת בישראל. על פי הדיווחים, שנתניהו לא הכחיש, הוא הציע למוזס לרסן את ישראל היום ובתנאי ש”ידיעות אחרונות” ירסן את הביקורת נגדו. נתניהו טוען להגנתו שהוא בסך הכל רימה את מוזס. הבעיה היא שעדותו של אדלסון מסבכת אותו: האחרון אמר למשטרה, על פי הפרסומים, שנתניהו אכן פמנה אליו בבקשה לברר האם אפשר לסגור את מוסף השבת של ישראל היום, שהציק במיוחד למוזס.

בעקבות חשיפת פרשת 2000, פנה עו”ד שחר בן מאיר ליועץ המשפטי לממשלה בינואר 2017 בדרישה לחקור האם התצהיר שהגישו נתניהו ופילבר לקראת בחירות 2015 לא היה תצהיר כוזב. יצוין שהפניה הזו בוצעה חודשים לפני שאדלסון מסר את עדותו וקודם להפיכתו של ארי הרו לעד מדינה. בשיחה טלפונית היום אמר עו”ד בן מאיר כי קיבל תשובה מהיועץ המשפטי על כך שהנושא הועבר לפרקליט המדינה, וזה כתב שהנושא הועבר למשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. הטחנות, כידוע, טוחנות לאט.

לא צריך לחכות לפסק הדין הסופי והחלוט כדי לעמוד על כמה עובדות בסיסיות. השיחות בין מוזס ונתניהו התבססו על ההבנה בין הצדדים שלפיה נתניהו אכן יכול להביא לכך ש”ישראל היום” ישנה את מדיניותו. גם אם ניקח את הטענה המקלה ביותר של נתניהו, לפיה הוא בסך הכל עבד על מוזס (למה? לשם מה?), הרי עדיין עומדת בעינה העובדה שבניגוד לתצהיר שלו ושל פילבר, לנתניהו היתה השפעה יוצאת דופן על העיתון – חזקה מספיק כדי לשכנע את המו”ל המתחרה שהוא יכול לעמוד במילתו. העובדה שנתניהו אכן גישש אצל אדלסון האם ניתן להפסיק את פרסום המוסף השבועי רק מחזקת את התפיסה הזו.

תצהיר שקרי הוא עדות שקר. במקרה הקל ביותר, נתניהו הלך לבחירות 2015 כשהוא נהנה משוחד בחירות באמצעות עדות שקר. במקרה הרע יותר, נתניהו נהנה משוחד בחירות בעלות של מאות מיליונים במהלך כל העשור האחרון. את הכסף הוא קיבל, כאמור, מאוליגרך זר שהביע עוינות לעצם קיומה של דמוקרטיה ישראלית. פעם, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, הוא חגג על המילים של מבקרת המדינה מרים בן פורת – “קניית שלטון בכסף” – שהתייחסו למפלגת העבודה, תוך שהוא משמיט לנוחותו את העובדה שבן פורת התייחסה לבחירות בהסתדרות. קניית שלטון בכסף, ובכסף זר, זה בדיוק מה שעשה נתניהו – לפחות ב-2015 וכנראה גם ב-2009 וב-2013.

ועוד דבר אחד: המדינה תיאלץ לשחרר ממעצר מנהלי את אליה נתיב, בן 19, לאחר שהוחזק במשך חודשיים ללא הגשת כתב אישום. הסיבה לכך היא שלמדינה אין ראיות. נתיב, אותו מגדירה המשטרה החשאית כאחד ממובילי “תשתית המרד” בגדה, חשוד בהצתת כלי רכב והשחתתם. אני לא מזלזל בכך כלל, אבל רבאק, אלה עבירות רכוש. אפשר היה לחשוב שהמדינה משתמשת במעצר מנהלי בצורה מדודה, אבל שוב מסתבר שזה פשוט לא נכון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)