החברים של ג'ורג'

ידענו שהוא שקרן, אבל פתולוגי?

אם למישהו היה ספק בכך שהנער לעניינים מלוכלכים משקר למחייתו, הגיע המפגש עם טראמפ ואישר את זה

אורן חזן והסלפי שלו לא מעניינים אותי. כל שניה שמוקדשת ליצור הזה רק מחזקת את האחיזה שלו במרכז הליכוד. משרה נתניהו והאמירה שלה על כך שהתקשורת שונאת אותה והעם אוהב, נו, אף אחד לא יכול היה לצפות למשהו אחר. אראל סג”ל העלה לשידור מתחזה לטראמפ? אי אפשר היה להתייחס אליו ברצינות כבר אחרי הפעם ההיא שבה הוא ייחס לבוגי יעלון פשע מלחמה על סמך פוסט בפייסבוק. לא, הפאשלה של אתמול – ויש להודות, היה מבחר – שייכת כולה לנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן.

הנה תקציר של הקריירה של גלעד ארדן: בשנות ה-90 הוא היה המומחה לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן, כשזה שימש כיד ימינו של בנימין נתניהו. גולת הכותרת של הקריירה של ארדן היתה הפצת כרזות “לבנת חבלה” כשלימור לבנת העזה למתוח ביקורת חלושה על מדיניותו של נתניהו. אז היה ארדן משהו בצעירי הליכוד; בעשרים השנים האחרונות, טיפס הפשפש במעלה הזנב והפך לחבר כנסת ואף לשר. באף אחד מתפקידיו לא הותיר חותם כלשהו, להוציא אולי החוק על קסדות אופניים.

בממשלה הנוכחית ארדן משמש כשר לבטחון פנים והשר למלחמה ב-BDS. סימן ההיכר שלו עד כה היה שקרים והפצת שנאה, תחום ההתמחות הישן שלו מימיו כנער לעניינים מלוכלכים. הוא טען שגל השריפות בנובמבר היה תוצאה של הצתות מצד פלסטינים – אבל עד כה לא סיפק בדל ראיה לטענה הזו. המשטרה שלו נכשלה במציאת ראיות והגשת כתבי אישום. זה לא הפריע לו להמשיך לשקר בנושא.

אחר כך הגיעה פרשת אום אל חיראן. היו בה למעשה שתי פרשות: הריגת המורה יעקוב אלקיאען על ידי חמושיו של ארדן, ופציעתו בכוונת-מכוון של ח”כ איימן עודה. בשתי הפרשות הקו הראשון והאחרון של ארדן היו שקרים בלתי פוסקים. במקרה של אלקיאען, טען ארדן – והוא דבק בגרסה הזו גם היום – שאלקיאען היה מחבל. במקרה של עודה, שנורה שעה שצעד לעבר קולות הירי, טען ארדן שהוא “הוביל הסתה ודרדר את המצב.” עד כה לא היתה חקירה נמרצת למדי כדי לברר מי ירה, ובאיזו סמכות, על חבר כנסת; ואחת הסיבות לכך שלא היתה חקירה כזו היא שארדן מיהר לתאר את הקורבן כתוקפן.

ואתמול, לרוע מזלו, ארדן נתפס משקר מול המצלמות. הוא אמר לנשיא טראמפ שהתאונה בתל אביב “אפשרי שהיתה מתקפת טרור.” הוא אמר את זה כשעה וחצי לאחר שהמשטרה הכריזה שמדובר בתאונה. בקיצור, ניסה לשכנע את טראמפ – לא שזה מסובך מדי – שבוצע פיגוע בזמן שהוא מגיע לישראל. רק שלא היה כל פיגוע, רק תאונת דרכים.

אחר כך, כשגילה ארדן שקלטו אותו, הוא ניסה למרוח את התקשורת, כהרגלו, וניסה לטעון שדווקא דברי המשטרה לא היו מדויקים. זה לא כל כך עבד. צריך לזכור את זה בפעם הבאה שהנער לעניינים מלוכלכים, שלמרבה הזוועה משמש כשר לבטחון פנים, יעשה שוב את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: להפיץ שנאה. יש לציין שלהפצת השנאה של ארדן יש מגפון רב עוצמה, בדמות הנטיה של כתבים להתייחס לגרסת המשטרה כאל אמת ולא כאל טענה. יש להתייחס לדבריו של ארדן כאל אלה של נתניהו: להניח שהם שקר זדוני עד שיוכח אחרת. להטיח את זה בפניו בכל מקום שיילך; להבהיר לו שהחליפה והקול הסמכותי לא עובדים עלינו. שלשקר ולאמת יש עדיין משמעות.

וכן, זה משמעותית יותר חשוב מהשטיקים של הסרסור מבולגריה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינת נתניהו נגד מני נפתלי

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לא רק בוגד, גם גנב

אורי אוריאל מוכיח, שוב, שאסור לתת לאח יהודי עמדת כוח

אורי אריאל (האחים היהודים) הוזכר בבלוג הזה, כמה פעמים, כדוגמא בולטת לבוגדים בימין היהודי. אריאל העביר לפני מספר שנים מידע על תנועות צה”ל כנגד מאחזים לקבוצה של קיצוני הגבעות, שהועמדו אחר כך לדין ואף הורשעו בהאשמה – המופרזת עד מופרכת – של ריגול; מנהיג הקבוצה, מאיר אטינגר, נעצר אחר כך במעצר מנהלי בחשד לכך שעמד בראש התארגנות שמטרתה היתה מרד במדינת ישראל. מעצר מנהלי, חובה לציין, משמעו שלמדינה לא היו ראיות שהיא יכולה להציג לבית המשפט, ובסופו של דבר היא נאלצה לשחרר את אטינגר ללא כתב אישום. עם זאת, אטינגר מעולם לא התכחש לדברים שכתב.

מאחר ואנשי האחים היהודים מאמינים שהם אתחלתא דגאולה, והמדינה היא להם חמורו של משיח, אף אחד גם לא הופתע כאשר הסתבר שאורי אריאל מעל בכספי הציבור והעביר – כפי שחשף דו”ח מבקר המדינה – עשרות מיליוני שקלים לטובת מקורביו, מפעילי “גרעינים תורניים” במרכז הארץ. לאחר מכן נפגש אריאל עם מרכזי הגרעינים הללו והמריץ בהם להתגייס לפעילות מפלגתו במהלך הבחירות האחרונות. על פניו, שוחד בחירות נקי.

אבל לא רק זה: הכסף שאריאל העביר לחברים שלו היה מיועד במקור לשמש לחיזוק הפריפריה. אני חושב שאין מחלוקות על כך שתל אביב ורעננה, ואפילו פתח תקווה, אינן בדיוק פריפריה. לא משנה: אריאל עשה מה שהאחים היהודים עשו תמיד, והשתמש בכספי הציבור לצרכי הציבור הפרטי שלו.

ראש הממשלה, שמיהר להגיב על הפיברוק האחרון של אם תרצו, לא אמר מילה על ממצאי המבקר ביחס לשר בממשלתו. גם מירי רגב, שרוממות הפריפריה בפיה כל זמן שהוא לא מלא בשרצים ממסעדה יוקרתית, נאלמה לפתע. את נפתלי בנט לא תוכלו למצוא אפילו בגלאי מתכות. היחיד שיצא להגנתו היה בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’.

את התגובה של סמוטריץ’ צריך לחלק לשני חלקים. קודם כל הוא משתמש בגמביט “אם תרצו”: הוא טוען שדו”ח המבקר מאשש את הדו”ח של מכון מולד (מה שנכון), ועל כן הוא פסול, שהרי מכון מולד הוא מכון סמולני, טפו, ובכך שהמבקר מאשש את הדו”ח שלו הוא מוכיח שהוא סמולני בעצמו ועל כן אין לדון בנושא כלל. כמקובל בגמביט “אם תרצו”, ברגע שהכרזת על היריב כסמולן, אין צורך כלל להפריך את הטענות שלו.

בחלק השני של התגובה, סמוטריץ’ סותר את עצמו. הוא אומר שכל מה שתואר בדו”ח המבקר אכן התרחש, אבל שזה לגמרי בסדר משום שזו “החלטה פוליטית לגיטימית.” זאת, למרות שהחלטת הממשלה בנושא קבעה שמטרתה היא “להוריד את מחירי הדיור ולהציב כיעד לאומי את פיתוח הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל.”

אנחנו לא צריכים להתפלא יותר מדי על סמוטריץ’. אחרי הכל, הוא החבר היחיד, פרט לאריאל, בסיעת תקומה. אם הוא לא יגן עליו, אף אחד לא יגן עליו. ושנית, סמוטריץ’ התפרסם כשכתב מאמר שקבע שהאחים היהודים הם אליטה, ובהתאם מגיע להם יותר. לא צריך להתפלא שאדם כזה מפסיק לכמה דקות לקדם רצח עם ומקדם סתם גניבה לצורך המחנה שלו.

הבעיה היא שהתרגלנו שאנשים כמו אורי אריאל, מורסות על הגוף הפוליטי שלנו, נמצאים בתפקידם ושזה שגרתי לגמרי – גם כשהם מגיעים עם רעיונות מטורפים של הגליית חתולים למדינה אחרת. הם נמצאים שם כל כך הרבה זמן, מראשית ימי המדינה בעצם, שאף אחד לא שם לב. המרכז כבר התרגל אליהם; הוא ימחה על העברת כספים לש”ס אבל לא יאמר מילה על הגניבה הקבועה של האליטה החסודה. ככה זה.

הערה לסיום: בימים האחרונים נפוצה תפיסה שעל פיה, כביכול, הגן אריאל על עמדתו מול מבקר המדינה בטענה שבמקומות שהוא העביר אליהם כספים קיים “חלל ערכי” – כלומר, שהכספים שהוא העביר נועדו למסיון דתי. לא מצאתי שום הוכחה ראויה לטענה הזו. הפשע חמור דיו גם בלי להוסיף עליו פרטים בלתי מוכחים.

(יוסי גורביץ)

ליהנות מההטרלה, אבל לא לצפות לדבר

המופע של טראמפ ביחס לישראל משעשע, אבל מסוכן מאד לקחת אותו ברצינות

אין מה לומר: ספק אם יש הנאה טהורה יותר מאשר לראות את בנימין נתניהו מתבשל על אש קטנה על ידי דונלד טראמפ, וספק אם יש משהו מבדר מאשר לראות את הראש של הימין היהודי מתפוצץ. ארבעה חודשים אחרי שתיארו את טראמפ כביאתו השניה של משיח בן דוד, מגלים שם שאבוי, זה לא כורש, זה מסתמן כהמן. השטיק האחרון אירע אתמול (ב’), כשפקידים אמריקאים הבהירו לנציגי לשכת ראש ממשלתנו היקר שלא, טראמפ לא יסכים לצילום משותף עם נתניהו בכותל; קודם כל מדובר בביקור פרטי, ושנית כי הכותל הוא בכלל לא שטח ישראלי אלא חלק מהגדה המערבית.

בום! כל מה שהימין היהודי מנסה להכחיש כבר 50 שנה, בסיוע של התקשורת העצלה, התפוצץ לו בפרצוף. מהבית הלבן מיהרו להבהיר אחר כך שהדברים לא נאמרו על דעת הנשיא, אבל אף פקיד לא הודח ולא יצאה שום התנצלות פומבית. יתר על כן, זו עמדתה הקבועה של ממשלת ארה”ב: שירושלים היא שטח כבוש. לא מזרח ירושלים: כל ירושלים. לכך כבר התייחסתי פה.

הצחוק טוב לבריאות, ולמה שנשאר מהמחנה הדמוקרטי בישראל אין הרבה סיבות לצחוק לאחרונה, אז למה לא? נהנה. כיף לראות את נפתלי בנט מאשים את נתניהו בכך שבגלל הססנותו טראמפ הפך לפרו-פלסטיני, או את מזילי הריר שטענו שבגלל שנתניהו לא לחץ על העברת השגרירות בחמש הדקות הראשונות של נשיאותו של טראמפ, היא לא הועברה לירושלים.

אבל אחרי שגמרנו לצחוק, צריך לזכור שיש סיכוי ניכר גם לבכי. אם יש דמות ספרותית שדונלד טראמפ מזכיר, הרי שזהו אזאתות’ של לאבקראפט: אלוהות עיוורת, חסרת תבונה, שכל כולה רק חשקים ורצונות, מרקדת לצלילי חלילי הערצה צווחניים בזמן שמשרתיה לועגים לה. הטמבל הזה הולך לדחוף את ראשו לאחד האזורים המסובכים בעולם, ככל הנראה מתוך צורך אווילי לגרום לעצמו להאמין שהוא יכול לסגור “דיל” פה. וכמובן, הצורך התמידי לגרום לתקשורת להתעסק במשהו אחר פרט לשערוריות שהוא מנפיק בקצב גדול יותר משאזאתות’ מסוגל להנפיק גלקסיות.

ספק אם לאגדה שטראמפ טיפח על עצמו, כביכול הוא גדול הסוחרים בעולם, יש בסיס במציאות. כרגע הוא משחק לא עם בניינים במנהטן ועם גורלם של ספקים מסכנים שנתנו בו אמון, אלא בגורלנו-שלנו. כפי שציין אתמול נדב פרץ-וייסוידובסקי, אם טראמפ יכפה על הצדדים הסכם, “קריסת ההסכם הזה תגרום לנו להתגעגע לאינתיפאדה השניה.” כפי שהראה לנו ברוך גולדשטיין, לכמרי לא מסובך לפוצץ הסכם שלום. ישראל לא מרסנת את הטרוריסטים הימנים גם כך, ואם ממשלת נתניהו תחוש שכפו עליה משהו בניגוד לרצונה, ספק אם היא תשקיע מאמץ נוסף בריסון שלהם. (כן, מה שישראל נהגה לומר על ערפאת לגמרי נכון ביחס לישראל עצמה.)

ברור שהסכם לא יושג עד שיופעל לחץ על ישראל: כרגע ישראל לא משלמת מחיר אמיתי עבור הכיבוש, או על כל פנים היא משלמת מחיר שלהנהגתה נראה מחיר סביר. כדי להגיע להסכם שישראל תוכל לחיות איתו, והסכם שהפלסטינים יוכלו לחיות איתו, צריך מישהו שמבין במה שקורה פה וכישורים דיפלומטיים בסיסיים. ספק אם טראמפ מסוגל למצוא את ישראל על המפה. בכך שאין לו כישורים דיפלומטיים, כבר אין ספק. בואו נקווה שנשרוד אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: חציתי את קו האמצע בפרויקט 300 הנוכחי. אני רוצה להודות לכל מי שתמך עד כה, ומקווה שיישאר בי די אוויר לסחוב עד הסוף. הפוסט האחרון, אני מקווה, יהיה אישי מהרגיל.

(יוסי גורביץ)

בואו נעשה את זה פשוט

הצעה צנועה לקואליציה

ועדת השרים לחקיקה צפויה לדון ביום ראשון הקרוב בהצעת חוק שמטרתה למנוע עתירות לבג”ץ מצד ארגוני זכויות אדם, במיוחד בכל מה שקשור לשטחים גנובים על ידי מתנחלים.

ספק אם החוק ישיג את מטרתו. אחרי הכל, אם ייאסר על ארגוני זכויות אדם לעתור בשם נפגעים פלסטינים, הקורבנות פשוט יעתרו בעצמם. כל מה שיקרה הוא שהיצוג יעבור יותר לעורכי דין פלסטינים (כאן המקום להזכיר לחיוב את מומחיותו ומקצועיותו של מוחמד שקיר). הטענה שהחוק יכול למנוע פינוי מאחזים שבהם לכאורה אין עותר קונקרטי פשוט לא נכונה, משום שבג”ץ קבע מספר פעמים בעבר שעצם הבניה הבלתי חוקית, די בה להביא לפינוי; הממשלה אמונה על אכיפת החוק ובניה בלתי חוקית היא עבירה בפני עצמה, על אחת כמה וכמה כשהיא נעשית על קרקע פרטית. (יש להזכיר שכאשר הגזלנים טוענים ש”הפלסטינים לא הראו ראיות לבעלות בקרקע”, לא רק שהם מתעלמים פעמים רבות מראיות, הם מודים שלהם-עצמם אין כל ראיות כאלה.)

אז הנה, לנוחות הקואליציה, הצעת חוק פשוטה ויעילה יותר:

הצעת חוק: שימור מורשת איזבל ואחאב, 2017-התשע”ז

1. לא ידון בית המשפט העליון ביושבו כבג”ץ בעתירה של תושב האזור המוחזק על ידי ישראל, אלא אם החזיק התושב באזרחות ישראלית.

2. תושבי האזור הרוצים לערער על החלטות המפקד הצבאי, יוכלו לעשות זאת בפני בית דין צבאי, היה וראה המפקד הצבאי לנכון לאפשר זאת.

וזהו.

נזכיר: היכולת של תושבי הגדה והרצועה לעתור לבג”ץ לא מעוגנת בחקיקה, אלא בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר מ-1968. שיעור העתירות של פלסטינים שהתקבלו על ידי בג”ץ אפסי, וגם כאשר הן התקבלו חל שיהוי ניכר בקבלת ההחלטה ובביצועה. עמונה, לדוגמא, הוקמה באופן בלתי חוקי ב-1996, העתירה בנושא שלה הוגשה ב-2008, וההחלטה על פינויה התקבלה ב-2015 ובוצעה ב-2017.

בפועל, בג”ץ שימש כמלבין העיקרי של הכיבוש. היו דברים שהוא לא יכול היה לכבס, אבל היו מעט מאד כאלה. למשל, כאשר דן בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ; אין לבלבל עם בית הדין הפלילי הבינלאומי, ICC) בשנת 2004 בפרשת חומת ההפרדה, ישראל נשענה על פסיקות בג”ץ כהוכחה לכך שיש ביקורת משפטית והכל תקין. בו זמנית, אגב, הממשלה תקפה את בג”ץ על כך שהוא מחבל בעבודת החומה, אבל זה בנוהל.

ישראל מפעילה בגדה המערבית דיקטטורה צבאית מזה כ-50 שנים. היא שונה מדיקטטורות אחרות בכך שהיא פועלת אקטיבית לנישול האוכלוסיה המוגנת מאדמותיה. בג”ץ היה המגן העיקרי של מדיניות זו. עצם הטענה שהוא בוחן את החלטותיו של המפקד הצבאי ומקבל עתירות נגדן היתה כלי מרכזי של הלגיטימציה של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. עם כל ההתקפות על בג”ץ לאורך 50 השנים האחרונות בנושא, אף ממשלה לא העזה לעשות דבר פשוט: לבטל את ההחלטה של היועמ”ש שמגר מ-1968. שמגר עצמו, אגב, הזדעזע בראיון איתו בסרט “שלטון החוק” מהאפשרות הזו בדיוק משום שהיא תציב בגדה דיקטטורה צבאית בלתי מרוסנת.

אבל אחרי הכל, זה מה שהממשלה – וחלק ניכר מהציבור – רוצה: יכולת של הצבא לפעול ללא הגבלה בשטחים, בלי בג”ץ ובצלם. אז הנה, זה פשוט. חוק של שני סעיפים עושה את זה. לא צריך חוק יסוד.

רק שאחר כך, הממשלה ותומכיה יצטרכו להסביר דיקטטורה צבאית נקיה. הם חוששים, בצדק, שזה יהיה מסובך. גם כך ההצגה של “הדמוקרטיה הישראלית” זוכה לקריאות בוז מהקהל במערב. אבל, רבותי, חלפו 50 שנים. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניצני המוות וחציר קברים

בצלאל סמוטריץ’ הסית לביצוע רצח עם, ניסה להתחמק אך לא הכחיש. ודממה

2. עונש על השמדת עם

האשם בהשמדת עם דינו – מיתה […]

3. קשר, הסתה ונסיון להשמדת עם, והשתתפות בה

א. האשם באחד המעשים המפורטים להלן, דינו כדין האשם בהשמדת עם. ואלה המעשים:

(2) הסתה לבצע השמדת עם

מתוך החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש”י-1950

הבוקר (ד’) פרסמה תהלה פרידמן בפייסבוק תיאור של כנס של המגזר, שבו שמעה את ח”כ בצלאל סמוטריץ’ (האחים היהודים) מציג את מה שהוא מכנה “תכנית ההכרעה.” סמוטריץ’ דיבר עליה גם קודם, אבל בקרב הקהל הביתי הוא היה פתוח יותר ביחס לדרכי הישום. לדברי פרידמן, סמוטריץ’ דיבר על הצורך לאלץ את הפלסטינים לבחור בין שלוש אופציות: לחיות כאן כנתינים נטולי זכויות (”גר תושב”), לעזוב את מולדתם, או מלחמה “ואז צה”ל יידע מה לעשות.” פרידמן התעמתה עם סמוטריץ’ ושאלה האם הוא מדבר על “משפחות, ילדים ונשים ממשפחות שלא מוכנות לקבל את התנאים,” ולדבריה סמוטריץ’ ענה “כן, במלחמה כמו במלחמה.”

סמוטריץ’ סיפק אי-הכחשה. תוכלו לקרוא אותה כאן. לטענתו, לשאלה ה”קנטרנית” כדבריו של פרידמן הוא ענה שבכל מלחמה נפגעים חפים מפשע, “לפעמים זה קורה וזה לא הופך את המלחמה לפחות מוסרית.” הוא טועה, ומיד נגיע לזה. אבל למרות בקשות חוזרות ונשנות, סמוטריץ’ סירב להכחיש תמיכה במלחמת השמדה. הוא כתב שהוא נשען על תפיסה הלכתית (הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת יילך, והרוצה להלחם יילחם.) סמוטריץ’ נמנע מלהתייחס לשאלת מעמדם של הפלסטינים שיסכימו להשאר או לשאלת הגירוש.

כרגיל כשמישהו מהאחים היהודים מצטט מקורות, הוא מקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק, כי ביהירותם הם חושבים שכולנו בורים. ובכן, המדובר בשלושת האגרות שעל פי האגדה התלמודית שלח יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לפנות, יפנה; הרוצה להשלים, ישלים; לעשות מלחמה, יעשה. יש לציין שה”ישלים” התלמודי לא מדבר ספציפית על מעמד של גר תושב (נקודה שסמוטריץ’ בכוונה לא עונה עליה), ובאשר למלחמה – ובכן, אנחנו יודעים איך נראית מלחמה בספר יהושע: מלחמת השמדה.

כלומר, כשסמוטריץ’ מצטט את שלוש האגרות האלה, הוא קורץ לקהל הבית: הוא והם יודעים למה הוא מתכוון ב”מלחמה.” הביטויים חוזרים על עצמם: “ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד.” כרגיל, כשהאחים היהודים מדברים הם פונים לשני קהלים: אומרים דבר אחד לקהל הבית ודבר אחר לקהל הכללי.

כשסמוטריץ’ טוען שהרוגים אזרחיים לא הופכים את המלחמה לבלתי מוסרית, הוא טועה פעמיים. קודם כל, משום שמלחמה תוקפנית היא מעצם טיבה בלתי מוסרית ובלתי חוקית – וסמוטריץ’ רוצה לנהל מלחמה שהמטרה שלה היא לאלץ ארבעה מיליוני בני אדם לבחור בין אובדן זכויות ובין הגליה, אנשים שכל חטאם הוא קיומם. שנית, משום שכדי שפגיעה באזרחים תהיה מותרת, היא צריכה להיות פרופורציונלית ביחס למטרה הצבאית; אבל המטרה הצבאית של סמוטריץ’ היא שבירת האוכלוסיה.

סמוטריץ’, בקצרה, מציע לפלסטינים ברירה בין אפרטהייד, הגלייה והשמדה. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים: בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ הוא האיד של המחנה שלו. הוא אומר בגלוי את מה שהאחרים לא מעיזים להעלות על שפתיהם. הוא לא היה המועמד היחיד של האחים היהודים שדיבר על השמדה: אביחי בוארון, שפינטז על “מחנות השמדה לעמלקים”, היה מועמד אך הוצב במקום לא ריאלי. בסופו של דבר, סמוטריץ’ פירט את שלוש האופציות שניצבות בפני הימין היהודי ביחס לפלסטינים: אפרטהייד, טרנספר או השמדה. אין פתרון אחר אם אתה איש ימין ציוני.

אחרי מלחמת העולם השניה, ניסח האו”ם את אמנת האו”ם בדבר מניעת רצח עם וענישת מבצעיו (The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide). הפשע של רצח עם, ג’נוסייד, הוא פשע חדש יחסית; המונח הומצא על ידי פליט יהודי, המשפטן רפאל למקין, ורק במאמץ ניכר נכנס בסופו של דבר למשפטי נירנברג. (ספר מועיל מאד בתחום הוא East-West Street של Philippe Sands.)

האמנה מונה כפשע רצח העם גם את ההסתה לרצח עם, ובצדק: כדי להגיע למצב של רצח עם, צריך קודם כל להרגיל את המרצחים שמה שהם עושים מוצדק וחיוני. כלומר, צריך לשלול מעל הקורבנות לעתיד את אנושיותם, להפוך את מותם להכרחי מעצם קיומם. לא בכדי עצם ההסתה נענשת: את הנחש הזה יש לכרות ביד ברזל, להוריד את הסוגדים לו למחתרת ולרדוף אותם. כשסמוטריץ’ מתחיל לקדם את הרעיון של רצח עם, שבסופו של דבר ההגיון של הימין מוביל אליו (המוחזקים באפרטהייד יתקוממו; המגורשים ינסו לשוב; אין פתרון צבאי של “הכרעה” שאיננו רצח עם), כשהוא מדבר עליו כמעט בגלוי, הוא מכשיר את הלבבות לרצח עם. הוא הופך אותו לאופציה שמדברים עליה, לאחד מהכלים שאנחנו מתרגלים לראות בארגז הכלים שלנו. בקצרה, הוא מסית לרצח עם.

ישראל אימצה את האמנה בדבר מניעת רצח עם בשנת 1950 וחוקקה את החוק בדבר מניעתו והענשתו של הפשע השמדת עם התש”י-1950. החוק כולל גם סעיף שאוסר על הסתה לרצח עם, ועל פי ההגיון של האמנה הוא מעניש עליו באותו העונש: מיתה. עונש המוות בישראל בוטל בשנות החמישים, אבל הביטול לא חל על עבירות של פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, או החוק ביחס להשמדת עם.

האם, על כן, נזכה לראות את בצלאל סמוטריץ’ עולה על גרדום? הבה לא נהיה מגוחכים. שרת המשפטים, שאמונה על יישום החוק, היא ממפלגתו של סמוטריץ’. היא, כמו כל חברי מפלגתה, כמו כל חברי הקואליציה, כמו שר החינוך וכמו ראש הממשלה, נמנעה מלהגיב. אחרי הכל, סמוטריץ’ אומר את מה שהם לא מעיזים לומר – ומאחר והוא אומר את מה שהם מפחדים לומר, הם לא מעיזים להתמודד איתו, כי הם יודעים היכן נמצא הציבור שלהם.

במקום שבו ניצב בצלאל סמוטריץ’, אין הוא עומד יחידי. מאות אלפי יהודים ישראלים עומדים לצידו אך קולם לא יישמע; על כן הוא משמש להם כפה.

עדכון: הרבנית תרצה קלמן, שנכחה בהרצאה של סמוטריץ’, כותבת בפועל שההכחשה שלו היא שקרית – ושהוא השתמש בהרצאה שלו במספר הפניות לספר יהושע. תודה לתומר פרסיקו על ההפניה.

Screenshot_051017_100329_PM

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הם פלסטינים, די בחשד

הנער לעניינים מלוכלכים ארדן רוצה לצמצם פגישת אסירים פלסטינים עם עורכי דין, ללא כל ראיות

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, הודיע שהוא שוקל לצמצם את מספר הפגישות בין אסירים בטחוניים (”מחבלים,” כלשונו) ובין עורכי דין. הסיבה לכך: בפרקליטות חושדים שהפגישות הללו מיועדות לתאם את שביתת האסירים הבטחוניים.

מפגש בין עורכי דין ואסירים הוא זכות בסיס. לגמרי יתכן שיש ניצול לרעה של הזכות הזו; שעורכי דין משתמשים בה כדי להעביר מידע לאנשים הנמצאים מחוץ לכלא ואליהם. החשש הזה, אגב, חל גם על עורכי דין שנפגשים עם אסירים שהורשעו בעבירות פשע מאורגן. לפחות במקרה אחד, זה של דיוויד וינר, עורך דינו של עבריין שהזמין רצח שופט התאבד לאחר שהמשטרה רמזה שידע על הרצח עצמו. במקרה ההוא, טרח בית המשפט להסיר את חסיון עורך הדין שבין וינר ובין העבריין.

אף אחד לא חשב אז, והמחשבה היתה נתפסת כדיקטטורית מהזן הנלעג, שהמשטרה רשאית לבטל פגישות בין עורכי דין ובין לקוחותיהם הכלואים רק מעצם החשש שהם עשויים לשמש כבלדרים. הצורה המקובלת במשטר דמוקרטי היא שאוספים ראיות לכך שאדם ספציפי ביצע עבירה ספציפית במקום ספציפי וזמן ספציפי, ולכשנמצאו ראיות כאלה, נוקטים בסנקציות.

זה לא הנוהל כאן. לפרקליטות, שצריך להזכיר שהיא גוף מסואב וכושל ששני בכך רק למשטרת ישראל, אין ראיות נגד עורכי דין ספציפיים. אילו היו, היא היתה מציגה אותם וכנראה עורכת כמה מעצרי ראווה. אבל המשטר בהיסטריה משביתת האסירים; ההסתדרות הרפואית – לשבחה – הודיעה היום שוב שהיא לא תשתף פעולה עם הזנה בכפיה, שהיא סוג של עינויים, ושהיא תתנגד לייבוא רופאים זרים לשם כך; ודיבור ריק ונטול ראיות לא עולה לפרקליטות כסף. שי ניצן, משרתם של כל האדונים, תמיד שמח לסייע.

כמובן, ניתן היה לצפות שהתקשורת היהודית – כלב שמירה בעיני עצמה – תדרוש מגלעד “השקרן” ארדן ראיות לדבריו, במיוחד לאחר שהוא פלט שקרים כה גסים בפרשת רצח יעקוב אבו אלקיאען ובפרשת השריפות בנובמבר. אולי שמתם לב שממצאי החקירה של מח”ש בפרשת אלקיאען עוד לא פורסמו; אם התקשורת היהודית שמה לב, זה לא בולט. מסתבר שלדרוש מהתקשורת היהודית לעמוד על אי צדק שנגרם לפלסטינים זו דרישה מוגזמת מדי. מהמשטרה, מהשר העומד בראשה, ומהפרקליטות בראשות ניצן התקוות אפסו מזמן; אבל בגידת התקשורת ביעודה עדיין מצליחה להכעיס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עוד קופה קטנה של נתניהו?

למה ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 מהחברה המרכזית למשקאות?

אורי זכי, יו”ר ועידת מרצ, הפעיל את הלחץ הנדרש על רשם העמותות והצליח לגלות פריט מידע מעניין: בשנת 2015, ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 ש”ח שקיבלה מהחברה המרכזית למשקאות בישראל, הידועה יותר כקוקה קולה (אם כי היא אחראית על משקאות רבים). אם תרצו לא פירטו את המידע בדו”ח שלהם, וניסו לשכנע את רשם העמותות שראוי להסתיר את התרומה לבקשת התורם, אך הרשם לא קיבל את הדרישה.

כשראיתי את הידיעה, נזכרתי בפעם האחרונה שאם תרצו ניסתה חד וחלק להעלים תרומה: בשנת 2008, היא סירבה להעביר לרשם העמותות את רשימת התורמים שלה. רק לאחר כשנתיים, ולאחר שאיים הרשם לסגור את אם תרצו, היא העבירה לו את המידע. מה היה האקדח המעשן שאם תרצו ניסתה להסתיר? תרומה של 74,180 ש”ח מיואב הורוביץ. אז הוא לא היה כל כך מוכר: בעיקר פעיל בכיר של נתניהו. היום הוא ראש לשכת ראש הממשלה. באמתי ניסו אז נואשות להסתיר את הקשר שלהם ללשכת נתניהו, כי הם ניסו להעמיד פנים של “תנועת מרכז ציונית.”

היום, בעקבות חשיפה של רביב דרוקר, אנחנו יודעים שהקשרים בין אם תרצו ובין לשכת נתניהו היו הדוקים מאד כבר בשנת 2007: רונן שובל כתב לו מסמך אסטרטגיה לניצול מאבק המילואימניקים להפלת אולמרט. הוא הציע אז להשתמש ב”אנשי שמאל-מרכז” במאבק. כנראה שעוד לא חשב על הרעיון של להתחזות לכזה בעצמו.

מאבק המילואימניקים מביא אותנו לידיעה שנתניהו מעולם לא תבע עליה דיבה: ההצהרה הפומבית של אלדד יניב שהוא מימן את קמפיין המילואימניקים באמצעות כסף שחור שהגיע דרך בלדרים ושהוחזק, בין השאר, בגרביים של נתניהו. למרות הנטיה של נתניהו להשתמש בכסף מזומן, שבניגוד לאשראי או צ’קים איננו ניתן לאיתור, ולמרות שהידיעות על כך מסתובבות כבר עשור כמעט, לא נוהלה כל חקירה בנושא הזה.

אבל רגע, נחזור שניה לחברה המרכזית למשקאות. יש, כמובן, מקורות גרועים יותר לקבל מהם כסף – אם תרצו מקבלת כסף ממחבלים יהודים, כנראה בגלל שהיטלר לא היה פנוי. ובכל זאת. הבעלים של החברה המרכזית למשקאות היה, עד מותו בשנת 2016, האוליגרך מוזי ורטהיים. הוא הפעיל, בכספי החברה, עמותת קש בשם “דע אמת”, שלא עשתה כלום. כך ממש. החל מ-2012, משום מה, היא הפכה לפעילה מאד והעבירה מדי חודש 10,000 ש”ח לנתן אשל; בסך הכל העבירה לו כחצי מיליון שקלים. חברת הכנסת זהבה גלאון פנתה בשעתו למבקר המדינה בדרישה לחקור את ההתנהלות המשונה הזו. אשל אמור היה “להלחם באנטישמיות”, אבל אין שום אישור לכך שעשה משהו בתמורה לכסף שזרם מוורטהיים.

נתן אשל, נזכיר, הוא סוטה המין החביב על בנימין נתניהו, שהודח משירות המדינה לאחר שנתפס מצלם צילומים מגונים את אחת מעובדות הלשכה. נתניהו בחר להדיח את האנשים שחשפו את התנהלותו של אשל; זה האחרון עדיין בסביבה.

אז ורטהיים, שמקורב לנתניהו, העביר כסף לאשל; ואם תרצו קיבלה כסף מוורטהיים, אבל כמו במקרה של התרומה מהורוביץ, אם תרצו עשתה הכל כדי לא לדווח על התרומה מוורטהיים. כדי שלא נראה את החוטים שבהם היא מקושרת לממשלה, ושבהם משתמשים בה כבובה על בימת הפוליטיקה שלנו, בזמן שהיא מייללת על “ההשפעה של כסף זר.”

סתם, לידיעה, בפעם הבאה שמישהו מאם תרצו ימלמל משהו על “שקיפות” או יטען שמדובר בעמותה עצמאית ולא תלויה. GONGO כהלכתו – ואולי כדאי שמישהו יברר עד כמה אם תרצו, כמו ישראל היום, היא תרומה בלתי חוקית לקמפיינים של נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה”ל בחר להיות כנופיה

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הרוצחים במדים וסייעניהם

משטרת ישראל רצחה אזרח בדואי ואחר כך טפלה עליו אשמת טרור. מפיצי השנאה ארדן ואלשיך חייבים ללכת, והתקשורת חייבת ללמוד ספקנות

ביום רביעי פתחו חמושי משטרת ישראל באש חיה על רכב בישוב הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, וירו ביעקוב אבו אלקיאען. מיד לאחר מכן, החל הרכב של אלקיאען בנסיעה מהירה, פגע במספר שוטרים, ולטענת המשטרה נהרג כתוצאה מכך השוטר ארז לוי.

המשטרה מיהרה להודיע שזה היה פיגוע דריסה, ושאלקיאען היה פעיל דאע”ש. שר המשטרה ארדן טען שהוא היה “מחבל השייך לתנועה האיסלמית.” גופתו של לוי נקברה במהירות, מבלי שנערכה בה נתיחה לאחר המוות. בהלווייתו התייחס המפכ”ל, רוני אלשיך, לפעילות דאע”ש בקרב פלסטינים ישראלים. התקשורת הישראלית, כהרגלה, מיהרה לאמץ את גרסת החמושים, והכריזה על פיגוע.

הסיפור התחיל להתפורר מהר מאד. עבדכם הנאמן שם לב בזמן אמת שהמשטרה הפעילה את נוהל המרמרה – הכריזה על שטח צבאי סגור, לא נתנה לעיתונאים להגיע למקום, תוך שהיא מפציצה את התקשורת בגרסאות וזו בולעת אותן. נמסר שבביתו של אלקיאען נמצאו שלושה גליונות של ישראל היום, שיש בהם כותרת על דאע”ש; נמסר שכמה מקרובי משפחתו נחשדו בחברות בדאע”ש. כל זה היה קלוש למדי (למשל, האם מישהו טרח לברר מה יש בשאר הגליונות ההם של ישראל היום – אולי ידיעה על אום אל חיראן? אולי ידיעה על בית ספרו של אלקיאען?) והטיוח הסריח.

בערב, לאחר שגם הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, קישר בין אלקיאען ודאע”ש (הוא מכחיש את זה ביממה האחרונה, אז כדאי לזכור), צץ סרטון של המל”ט שהיה באזור. שם נראה די בבירור שהרכב של אלקיאען נע במהירות איטית לצד השוטרים, עד שאלה פותחים עליו באש. המשטרה ניסתה לעבוד על הציבור בשתי דרכים: הפיצה גרסה משלה של הסרטון, שבו בעריכה מגושמת העלימה את הירי, ואחר כך טענה שזה היה בעצם ירי באוויר.

בינתיים, אנשי Forensic Architecture (שמתמחים בשחזור זירות ירי של חמושים למיניהם באמצעות שילוב בין צילומים מכמה זוויות) וקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס ערכו בדיקה משלהם של הסרטון. המסקנה שלהם היתה שהירי שהמשטרה ניסתה לטעון שהוא ירי באוויר היה ירי מכוון היטב. הבדיקה שלהם (שפורסמה באתר שיחה מקומית) העלתה עוד שלאחר שרכבו של אלקיאען נבלם, ביצעו בו החמושים וידוא הריגה. חשוב להתייחס כאן לדבריו הלכאורה לא מובנים של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן, למחרת האירוע: “שוטר נאלץ להחליט בשבריר שניה האם הוא מתמודד אם אירוע טרור או אירוע פשיעה.”

על פניו, משפט תמוה. מה זה משנה מה המניע של האדם שמולו ניצב השוטר? מה שמשנה הוא היכולות שלו. האם הוא חמוש? במה? עד כמה הוא מהווה סכנה? האם השוטר יכול לנטרל את האיום שהוא מציב מבלי להרוג אותו? אלא שלמשפט יש משמעות. ארדן מתייחס כאן לדוקטרינה השקטה שאומרת שחשודים בטרור אינם בני אדם, אין לעצור אותם ואין להביא אותם למשפט, אלא יש לבצע בהם הוצאה להורג במקום – הדוקטרינה הידועה כ”מחבל לא צריך לצאת חי.” רשמית, כמובן, הדוקטרינה הזו בלתי חוקית, כפי שרשמית המונח הצבאי “וידוא הריגה” משמעו “רצח.” אבל ארדן רואה בצורך של השוטר להבחין בין מי שנתפס כפושע לבין מי שנתפס כאויב עוד מעמסה על כוחות הבטחון. מכאן אנחנו צריכים לשאול: מה טעם ראה ארדן להתייחס ל”החלטה בשבריר שניה” יום אחרי הירי באל קיאען? האם הוא ידע שחמושיו ביצעו “וידוא הריגה”? האם הוא כבר מכין את הקרקע לחקירה שתבוא?

אתמול (ו’) קרו שני דברים. בבוקר, עתרה משפחת אלקיאען לבג”ץ כדי לקבל את גופת בנה, כי המדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון מסרבת לאפשר להביא את גוםתו לקבורה אלא בתנאיה. האזרחות הישראלית שלו? היא תמיד היתה קליפה ריקה, הוא לא יהודי. בערב, פרסם ערוץ 10 את תוצאת נתיחת גופתו של אלקיאען. עלו ממנה שני ממצאים עיקריים.

ראשית, קליע ריסק את ברכו של אלקיאען, הברך שדרכה על דוושת הגז. מכאן סביר מאד להניח שההאצה הפתאומית שלו נובעת לא רק מהתגובה האינסטינקטיביץ של אדם שיורים עליו, אלא מחוסר יכולת פיזית להפסיק את התאוצה. שנית, היא העלתה שלמרות “וידוא ההריגה” של החמושים, אלקיאען גסס בשטח שעות מבלי לקבל טיפול רפואי – טיפול שיש סבירות שהיה מציל את חייו.

בשעות שבהן אלקיאען גסס ביסורים, המשטרה סגרה את האזור והכריזה עליו כשטח צבאי סגור, שיקרה לעיתונאים שמדובר בפיגוע (בעוד שהיה מדובר באירוע שלא נחקר), מכרה להם בולשיט על גליונות של “ישראל היום” – והעיתונאים לא שאלו שאלות מיותרות.

כל מי שהיה מעורב באירוע הזה, מהשוטרים שירו, עבור במפקד הכוחות וכלה באלשיך וארדן, חייב להיחקר. מפקד הכוחות שהניח לאדם פצוע לגסוס למוות צריך לעמוד לדין על הריגה. דובר המשטרה, ששיקר, צריך לעלות על טיל. אלשיך, שהפיץ שנאה כלפי הציבור הפלסטיני ישראלי, צריך לעוף. הוא מלכתחילה לא היה מתאים לתפקיד מפקד המשטרה ואחרי זה, אין שום סיבה שיישאר בתפקידו.

וארדן – אחחחח, הנער לעניינים מלוכלכים. ממנו חייבים לעשות דוגמא. מפיץ השנאה הזה, באותה התייחסות שלו ל”החלטה בשבריר שניה, גם התייחס לטענה ש”לוחמי האש” (פעם קראנו להם כבאים) נלחמים בהצתות טרור. בכך הוא שב וחוזר על עלילה שכבר הופרכה – עלילה שהוא עצמו הפיץ. במדינה שפויה, אדם שמפיץ שנאה סדרתית כלפי 20% מהאוכלוסיה לא יכול להשאר בתפקידו.

הפרשה לא צריכה להסתיים כאן. אזרח ישראלי נרצח – כן, השילוב בין ירי לא מוצדק ל”ווידוא הריגה” למניעת טיפול רפואי יוצר רצח; כנראה שאין אדם אחד שנושא באחריות המשפטית לרצח, אבל זהו רצח על ידי מערכת – על ידי האנשים שאמורים היו לשמור על בטחונו. האנשים שאמורים היו להגן עליו מנעו ממנו טיפול רפואי שהיה מציל את חייו. הוא הוכפש כמחבל על ידי מפקד המשטרה ועל ידי השר לבטחון פנים, ככל הנראה כדי להגן על התחת שלהם ועל זה של פקודיהם.

חברת הכנסת זהבה גלאון קראה היום (ז’) להקמת ועדת חקירה. היא הזכירה את תרבות השקר של המשטרה, שזיהתה ועדת אור, ואת העובדה שהמשטרה מעולם לא טוהרה ממנה. אישית, אני לא בטוח שזה יספיק. במצב שבו שר המשטרה והמפכ”ל מגדירים אזרחים כאויבים, אולי אין ברירה אלא לפנות לקהילה הבינלאומית כדי שתגן על האזרחים הישראלים-פלסטינים מפני ממשלתם.

וכרגיל, קלון מיוחד שמור לעיתונות היהודית, זו שתמיד בולעת את הצ’יזבט המשטרתי על “הוא נורה בעת נסיון בריח…”, אה, סליחה, “הוא נורה בעת נסיון פיגוע” בלי לשאול שאלות ובלי לבדוק את העובדות; מי שמעניקה לחמושים את החסיון הבסיסי שבו כולם כבר יודעים מה קרה ועל כן אין טעם בכלל לחקור. מאלשיך, ארדן ולמרבה הצער השוטר הממוצע אין לנו יותר מדי ציפיות. מעיתונאים, עדיין, מצפים ליותר.

כל זה, כמובן, בלי להתייחס לסיבה שהשוטרים היו שם בכלל: טיהור אתני, פינוי תושבים לא יהודים כדי להקים ישוב יהודי במקומם. כל זה, גם בלי להתייחס לכך שהמשטרה ירתה קליעי ספוג בחבר הכנסת איימן עודה ואחר כך פוצצה במכות את חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מה שאפילו לא זכה לדיווח בתקשורת היהודית. לכל זה, למרבה הצער, כבר התרגלנו. אוי לנו אם נתרגל גם לרצח על ידי חמושים במדים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)