החברים של ג'ורג'

לקבור את גנץ קבורת חמור

גנץ וחבר הבוגדים שלו צריכים לחטוף מהלומה פוליטית שתזכר לדורות

שהדי במרומים שמעולם לא אמרתי מילה טובה על בנימין גנץ, אבל נראה שכבר אי אפשר להסתפק בקללה מסוננת מהצד. בימים האחרונים עולה קינה על כך שמחנה השמאל חובט דווקא בגנץ. הקינה הזו מגיעה לעתים קרובות מאנשים טובים: הדוגמא הבולטת האחרונה היא מאמרו הבוקר (ב’) של רביב דרוקר בהארץ. על כן צריך להתמודד איתה.

הטענה המרכזית של המתנגדים להתקפות על גנץ (חלקם בהחלט אינם מתומכיו) מעוגנת בהווה ובעתיד הקרוב. הם אומרים שההתקפות על גנץ, שמובילות לירידה חדה במעמדו בסקרים, יסייעו לנתניהו לבטל את ההסכם עם גנץ ולמנוע ממנו מלהפוך לראש ממשלה עוד שנה. זה מה שאתם רוצים, המשך השלטון של נתניהו?

על כך צריך לענות כמה תשובות. נתחיל מהפרקטית. אני רוצה כמה ארגזים ממה שמי שחושב שנתניהו יוותר על תפקידו שותה. זה לא הולך לקרות. כן, אני יודע. שינו את החוק. אז ישנו אותו עוד פעם. ממתי החוק שינה משהו לנתניהו? מה, מישהו באמת חושב שאריה דרעי יקבל פיק ברכיים אם יאמרו לו שאם הוא ממשיך לתמוך בנתניהו, הוא מפר הסכם? מישהו באמת חושב שהמצביעים של ש”ס ויהדות התורה, שלא לדבר על הליכוד, יראו בשלילה ביטול הסכם? איפה. הם ימחאו כף ויאמרו שנתניהו שוב תקע את השמאלנים.

נעלה שאלה תיאורטית. הניחו שלפני הבחירות האחרונות, גנץ היה פונה לבוחרים ואומר להם שהוא מתכוון להכנס לממשלה של נתניהו כי זה הדבר הטוב ביותר שאפשר להשיג. כמה בוחרים היו נשארים איתו? כנראה מעט למדי. אבל גנץ בחר לשקר לבוחריו ולומר להם שהוא לא יכנס בשום מצב לממשלת נתניהו. וכמה שבועות אחר כך מכר אותם במורד הנהר. זו היתה הבטחת הבחירות המרכזית שלו, והוא הפר אותה בריש גלי.

אז נניח לרגע להווה, ונסתכל על העתיד. כן, יהיה עתיד. האם אנחנו רוצים שהפוליטיקה שלנו תשא את הכתם של הקריירה הפוליטית של הח’ליף גנץ כמודל? לא. המשמעות של קיום המודל הזה היא התאכזבות מפוליטיקה והתרחקות ממנה של האנשים הטובים בישראל.

על כן, צריך לוודא שגנץ ייקבר קבורת חמור. על הבגידה שלו בבוחריו, הח’ליף צריך לשלם גמול איום. שמו צריך להיות קללה עסיסית. אסור שתהיה לו גאולה. כל מי שיבוא אחריו וירצה לבצע את עסקת פאוסט הקבועה של נתניהו – אתה תיתן לי את המצביעים שלך, אני אוודא שלא ישארו לך מצביעים – צריך יהיה לזכור את השם “גנץ” ולהרתע בחלחלה.

רק כך, רק על ידי הוקעת הבוגד אל השמש, אפשר יהיה לצרוב את תודעתם של פוליטיקאים עתידיים. נכון, יש כאן אמת עגומה – המשמעות הסבירה של הקריאה הזו היא שגנץ ישלם מחיר כבד יותר על הבגידה בבוחריו מאשר על הטבח בילדי עזה בו התגאה כל כך בראשית הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה לעשות, צריכים לפעמים להיות פרקטיים, לא טהרנים.

בקצרה: אם על מה שנשאר מהרפובליקה הישראלית לחיות, על הקריירה הפוליטית של גנץ למות מוות אומלל ולהקבר קבורת חמור.

לדרוקר יש טענה נוספת: לשמאל הישראלי אין אפשרות להגיע לשלטון בכוחות עצמו, ולכן גנץ זה כל מה שיש. אם כך, התשובה צריכה להיות “איש לסירת ההצלה שלו.” אבל זה פשוט לא נכון: דרוקר מתעלם מהתוצאות של בחירות ספטמבר, שבהן למתנגדי נתניהו היה רוב של 65 מנדטים. רק צמד האפסים (זה משקלם האלקטורלי) הנדל והאוזר מנעו מגנץ להקים ממשלה. העובדה שהוא הסכים לקחת אותם הלאה, לבחירות השלישיות, היתה צריכה לשמש איתות אדום כבר אז: האיש לא כשיר. אבל זה מה שהוא עשה – וגם אז למתנגדי נתניהו היו 62 מנדטים.

רוב הישראלים מתנגדים לנתניהו. הם מתקשים ליישם את רצונם הפוליטי, זה ודאי נכון. הסיבה העיקרית לכך היא שמדי פעם הם שמים את מבטחם באיזה דגנרל נוסח גנץ. כדי שהטעות הזו לא תחזור על עצמה, על שמו של גנץ להפוך למילה מגונה. דפקת אותנו פעם אחת? אשמתך. דפקת אותנו פעם שניה? אשמתנו. והגיע הזמן להוכיח שמי שנדפק פעם אחת, דווקא יכול להגמל מזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: יש לי הקלטות של שתי הרצאות הזום האחרונות שערכתי, ההרצאה על קונספירציות וההרצאה על מלחמת האזרחים. מי שרוצה לצפות בהקלטות, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected], לשלם 20 שקלים או יותר (או 35 שקלים עבור שתי ההרצאות), ואשלח לו קישור.

(יוסי גורביץ)

והשוטים מעריצים את הכוח

רינה מצליח צדקה: כת נתניהו הגיעה למקומות הזויים

היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניח. בשנת 1996, ניצח פושע המלחמה צ’ארלס טיילור בבחירות בליבריה תחת הסיסמה “הוא רצח את אמא, הוא רצח את אבא, אני מצביע בשבילו.” הביביסטים, חברי כת בנימין נתניהו, בסך הכל נתפסו באמירה שהם יצביעו לנתניהו גם אם יאנוס את הבת שלהם.

רינה מצליח, לא מההצלחות הגדולות של התקשורת היהודית, הסתבכה השבוע (והושעתה לשבוע) כשציינה שיש ביביסטים שאמרו בדיוק את זה. היא צדקה: לפני מספר שנים אמר ביביסט לסופר אתגר קרת שיעשה בדיוק את זה. זמן קצר לאחר דבריה של מצליח, הטרילה בת זוגי גלינה פורום כלשהו של ביביסטים. זו היתה התוצאה.

galina

יש, כמובן, בעייתיות בשאלה הזו. ראשית, עצם השימוש בבנותיהם של ביביסטים כקורבן המיועד. אנחנו אמנם גרים בסוג של סדום, אבל עדיין לא מקובל להציע את ילדות הבית לאנסים מזדמנים. אם הביביסטים רוצים להוכיח את נאמנותם למנהיג היקר, שיואילו להציע את עצמם לאונס, לא את בנותיהם.

שנית, #לאכלהביביסטים ימשיכו לתמוך בו אחרי שיבצע, בהם או בבנותיהם, עבירות מין. זו טענה שוודאי נכונה. חלק מהחברים בכת ודאי שומרים על רמץ של אישיות עצמאית, והם יירתעו ברגע המבחן. גם בכת של ג’ים ג’ונס היו אנשים שברחו כשהתחוור להם שהם עומדים לפני התאבדות המונית.

שלישית, הליבה של הביביסטיות היא להוציא את העין לשמאל; כך שלגמרי יתכן שאנשים שעונים על השאלה האם ימשיכו לתמוך בנתניהו גם לאחר שיאנוס אותם אומרים זאת רק כדי לראות את הראש של שמאלנים מתפוצץ.

אבל. אבל משכל זה נאמר, צריך לזכור שיש באמת ובתמים ליבה של אנשים שתלו את גורלם בזה של נתניהו. שהם באמת חברי כת. שמצב שבו נתניהו נאלץ לפנות את מקומו – הן כתוצאה מתבוסה בבחירות, הן כתוצאה מהרשעה במשפט – עשוי לגרום להם למעשים נואשים, שיתבטאו בפגיעה בעצמם או באחרים. מדובר באנשים שמרוב שזנחו את הרציונליות כדי להוציא לשמאל עין, הרגילו את עצמם לחשיבה אי רציונלית.

הם לא בהכרח אנשים פשוטים שקנו להם שם של מעריצים שוטים ברשת. קחו את מיקי זוהר, למשל. שוטה, אין ספק, ומעריץ מושבע של נתניהו. אבל הוא חבר כנסת, והוא מעביר הצעות חוק שהמטרה שלהן היא לפטור את נתניהו מתשלום מסים – מסים שעד כה כל אזרח וכל ראש ממשלה שילם. כשזוהר מבצע את השטיקים שלו, הוא מתבונן קודם כל בכיוונו של נתניהו, ואחר כך בכיוונם של הביביסטים. שאר הבוחרים לא מעניינים אותו. הבייס שלו הוא ביביסטי. זה שהבייס הזה לא מספיק להביא לבחירתו בפני עצמו לא מעניין אותו: בעתיד הנראה לעין יהיו מספיק ביביסטים חברי ליכוד כדי לאפשר לזוהר להמשיך לכהן כח"כ. זו אסטרטגיית השרדות פוליטית סבירה למדי.

כלומר, רינה מצליח נענשה על כך שאמרה לציבור את האמת: שיש חלקים בו שחברים בכת שאיבדה את זה. נכון, #לאכלהביביסטים, אבל שימו לב איך הם מתחמקים מלענות על שאלות בנושא: כאילו אם הם יאמרו שלאחר שנתניהו יאנוס אותם או את בנותיהם לא תהיה להם ברירה אלא להפסיק לתמוך בו, הם צפויים לסנקציות מצד חברי הכת האחרים. כאילו הם יחשפו את עצמם כחלשי אמונה.

הביביסטים בפני עצמם לא חשובים יותר מדי. העובדה שהם קיימים, שראש הממשלה איננו מתנער מהם, ושהם מהווים כוח פוליטי במדינה שמתיימרת עדיין להיות דמוקרטית, מצד שני, חשובה למדי, וצריך לעמוד עליה.

העובדה שציון העובדה הזו גורר סנקציות אומרת כל מה שצריך לומר על הנביבות בטענה שבישראל יש תקשורת חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

ההמונים הפילו במיניאפוליס את החומה

עכשיו תורנו. לפרק את משטרת ישראל

משטרת מיניאפוליס רצחה לפני כשבועיים – כן, רק שבועיים – את ג’ורג’ פלויד, אזרח שחור שנחשד בזיוף של שטר של 20 דולרים. ארבעה משוטריה מועמדים כעת לדין בחשד לעבירות רצח שונות: חלאת המין האנושי שדרך על צווארו של פלויד במשך תשע דקות, כשידיו בכיסיו, ושלושת השוטרים האחרים שעמדו מהצד ולא סייעו לאזרח שנמצא תחת התקפה רצחנית, כחובתם. המפגינים במיניאפוליס לא הסתפקו בכך: הם מכירים היטב את בהמתם. הם דרשו את פירוק המשטרה. שלשום (ז’) הם גירשו את ראש העיר בצעקות לאחר שזה סירב לכך. אמש (א’) קיבלה מועצת העיר מיניאפוליס את הדרישה, והעבירה ברוב חסין ווטו החלטה לפירוק כוח המשטרה שלה.

היינו כחולמים. ההפגנות והמהומות שלאחר רצח פלויד נבעו גם משורה של מקרי רצח של המשטרות ברחבי ארה”ב, פחות או יותר בו זמנית, של אזרחים שחורים; המקרה הבולט האחר הוא של בריאונה טיילור, שנורתה למוות במיטתה כאשר שוטרים חמושים מדי פרצו לבית שלה בטעות וללא התראה, בן זוגה פתח באש לעבר הפורצים, ואלה ירו בטיילור שמונה כדורים בזמן שישנה. בשני העשורים האחרונים, מקרים כאלה חזרו ונשנו על בסיס קבוע: שוב ושוב, שוטרים חמקו מדין בטענה שהם “חשו בסכנה.”

ההיסטוריה של כוחות השיטור בארה”ב ארוכה וסבוכה, אבל גם אם הם לא תמיד היו תולדה של פטרול ציד העבדים הידוע לשמצה של הדרום, הם תמיד הפגינו אלימות חריגה כלפי מי שלא נחשב לחלק מהציבור המוגן – שחורים, היספנים, ילידים אמריקאים, נשים עם דעות, הומוסקסואלים, קומוניסטים או סתם ליברלים.

שזה בדיוק מה שאפשר לומר על המשטרה הישראלית. היא נוטה לרצוח לא-יהודים או לא-לבנים בשיעור חריג. מעבר לכך, יש לה היסטוריה ארוכה וידועה לשמצה של אלימות-יתר, כמו גם של ציות-יתר למשטר ולא לאזרחים ואי הבנה שלאזרחים יש זכויות בסיס לעצבן את הממשלה. לא צריך להפליג עד ימי שורת הדין והפנתרים השחורים; בסוף השבוע האחרון ניסתה המשטרה לסכל את הפגנת השמאל נגד הסיפוח בכיכר רבין. בסוף ההפגנה, שנערכה על אפה ועל חמתה, המשטרה תקפה עיתונאים ומפגינים בלי שום סיבה נראית לעין.

אני קורא לפירוק משטרת ישראל מזה שבע שנים. היא שבורה מכדי שאפשר יהיה לבצע בה רפורמה; מנהגי האלימות והדיכוי טבועים בה מדי. המשטרה היא הפרי הרקוב במיוחד של מערכת הצדק שלנו, שמזמן לא עברה רפורמה. למשטרת ישראל יש מנהג שבו, כאשר אזרח מגיש תלונה על אלימות שוטרים, מיד נפתחת נגדו תלונה על תקיפת שוטר. הפרקליטות מחפה על המשטרה לעתים קרובות מדי; אחרי הכל, היא לא יכולה לעבוד בלי המשטרה. בתי המשפט קובעים שוב ושוב ששוטרים העידו עדות שקר – אבל ראה זה פלא, אינם מורים על העמדתם לדין. משטרת ישראל לא יעילה במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. הגיע הזמן לפרק אותה.

וכן, זה אפשרי. לא, לא יהיו מקרי ביזה ואונס בכל פינה. המהלך יהיה איטי אך נחוש. כל השוטרים יעברו בדיקה של ועדה בלתי תלויה, שתכיל נציגים של ארגוני זכויות אדם ושל הציבור. כל שוטר שיש נגדו יותר מתלונה מוכחת אחת על אלימות, יפוטר. כל שוטר שטייח אלימות, יפוטר. כל קצין מעל דרגת רב פקד יפוטר, מהסיבה הפשוטה שהוא התקדם במשך עשורים במערכת חולה מדי ושיש בו יותר מדי סממנים של המערכת הישנה.

המטרה של המשטרה החדשה תהיה שיטור קהילתי. כלומר, שוטרים יידרשו להכיר את האזור בו הם פועלים, את התושבים הגרים בו, ובמידת האפשר – בסיוע נדיב מצד המשטרה החדשה, כמובן – גם לגור בו.

הפעלת אלימות תהיה על פי המודל הבריטי: רוב מוחלט של השוטרים לא ישאו נשק חמוש. הם ישאו אלות וטייזרים, אבל האחרונים יהיו רק מדגם שמדווח על כל שימוש בו. שוטרים ינועו בזוגות, ומטרתו של השוטר לא תהיה להכריע סיטואציה אלימה, אלא להכיל אותה. במידת הצורך, שוטרים נוספים יגיעו למקום כדי להכריע עבריין אלים. במקרים החריגים מאד, שבהם עבריין מצויד בנשק חם, יוזעק למקום צוות ימ”מ. צריך להזכיר שוב שרוב השוטרים כיום אינם מיומנים בהפעלת הנשק החם שלהם ומהווים סכנה לעצמם ולאחרים. במקרה של סכנה אמיתית, מקצוענים יגיעו לטפל בה.

כל שוטר יישא עליו מצלמת חזה, שתתעד כל מגע בינו ובין הציבור. כל אזרח יהיה רשאי לדרוש ולקבל תוך שבוע כל תיעוד של מגע בינו ובין שוטר. שוטר שהמצלמה שלו “תמחק” בטעות יושעה לחודש; היה והיתה תלונה אמינה על אלימות במהלך התקרית, הוא יפוטר ויועמד לדין. שוטרים שיחפו על שוטרים אחרים יפוטרו מיד. כל מקרה אלימות של שוטר ייחקר על ידי ועדה שתכלול עורכי דין ונציגים של השכונה הרלוונטית.

מגיעה לנו משטרה טובה יותר, כוח שיבין שתפקידו הוא לסייע לתושבים, לא להיות ביחסי עימות מולם. פה זה יהיה מסובך יותר מאשר במיניאפוליס, משום שהמשטרה לא כפופה לראשי הערים אלא לפיקוד ארצי; אבל מספיק אזרחים נחושים שידרשו את זה, יוכלו להביא לשינוי. רבאק, אפילו בקייב עשו את זה אחרי המהפכה ב-2014. ברחבי ארה”ב עולה עכשיו הדרישה לפרק את כוחות המשטרה או למצער להביא ל-defunding שלהם. במשטרה האמריקאית יש בעיה של מיליטריזציה שנמשכת שנים. הרעיון לשלילת תקציב מיועד להחזיר לגראג’ את כל הנגמ”שים האלה, לשלוח חזרה לאפסנאות את כל כלי הנשק הצבאיים, ולפרק את המיליציות-בפועל האלה, ולהביא למצב שבו המשטרה משרתת את האזרחים.

אז לא, זו לא פנטזיה. זה יכול לקרות, ואנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום חמישי הקרוב (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

שום שופטים לא יבואו

בית משפט לא יהיה תקנה לציבור מושחת, כחול לבן בורחים מבשורה, וממשלת נתניהו מקדמת פחו”ס, ולא במקרה. שלוש הערות על המצב

קציני סדום: היום ומחר (ב’) ידון בג”ץ בעתירות נגד מינוי בנימין נתניהו לראשות הממשלה (שהרי הוא נאשם בפלילים) וכנגד הסכם הקואליציה המושחת שלו. אהמר מראש: העתירה הראשונה תדחה, ובשניה יסתפק בית המשפט במחיקת סעיפים לא מרכזיים בהסכם. הסיבה לכך פשוטה: כשהציבור מושחת, ואין זה משנה כל כך האם הוא מושחת אקטיבית או מעוך מוסרית פסיבית, שום שופטים לא יצילו אותו. עצם המחשבה עצמה היא אוליגרכית ואנטי דמוקרטית.

החוק ביחס ליכולתו של אדם מושחת להמשיך ולכהן בתפקיד ראש הממשלה ברור: הוא יכהן עד הרשעתו החלוטה. החוק בשאלה האם חבר כנסת יכול להבחר לתפקיד ראש הממשלה כאשר הוגש נגדו כתב אישום לא ברור. יש לכך סיבה: כפי שברומא לא העלה המחוקק הפטריארכלי עד מאד על דעתו שיכול להיות פשע מסוג רצח אב, אסופת הפוריטנים (במובן החיובי של המילה: כובד ראש מוסרי) שהקימה את המדינה לא העלתה את דעתה שיכול חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום לבקש ברצינות את התפקיד העליון במדינה. ואם יבקש, חשבו, חזקה על הציבור שידחה בבוז את הרעיון.

אבל כל ראש ממשלה מאז שנת 1996 היה חשוד בפלילים: נתניהו חמק מאימת הדין בפרשת בראון-חברון בשל רחמנותו של אליוקים רובינשטיין (וחמק שוב, ומאותה הסיבה, בפרשת עמדי והמתנות); אהוד ברק ניצל את הלאקונה שזיהה רובינשטיין בחוק הבחירות ב-1996 כדי להזרים כסף לעמותות בבחירות 1999, ותקע בגרונו של רובינשטיין את החלטתו הקודמת; מני מזוז סגר לשרון את תיק האי היווני, והיה מוריד גם את משה קצב מהחבל אלמלא השתטה האחרון; היועמ”ש הנשכח יהודה ויינשטיין העלים את תיק ביביטורס; וארבע השנים האחרונות של נתניהו עמדו בסימן תיקיו החדשים (שבשניים מהם, תיק המניות ותיק הצוללות, מגלה מנדבליט איטיות צפויה אך מדאיגה).

כלומר, ב-24 השנים האחרונות לא היה פה ראש ממשלה שלא היה חשוד בפלילים בפרשות שחיתות. אף אחד מהם לא הפסיד בחירות בגלל החשדות. 24 שנים הן שליש מימיה של הרפובליקה. הסכר שבנתה הקבוצה חמורת הסבר של אבות מייסדים, שיכלו להדיח בכירים על וילה (חוקית לגמרי) שבנו, לא עמד בשטפון הכסף שגרף את המדינה החל משנות ה-80 המאוחרות.

הישראלים מתגאים בפרגמטיות שלהם ובבוז שלהם לנהלים ולחוק, תולדה של אלפי שנים שבהן החוק נכתב על ידי מדכאים ואויבים. אילתור וגניבת סוסים תמיד היו שם המשחק, והקהילות היהודיות בגולה לא היו ידועות בשקיפות וניהול התקין שלהן. נוצקה כאן, אכן, שכבה של כבוד לחוק – אבל מסתבר שהיא שכבה דקה למדי. ותמיד עמד מולה הכיבוש, שהפך את החוק לצחוק. שום שופטים לא יצילו אותנו – ודאי לא הפחדנים הקבועים של בג”ץ.

רק אנחנו נציל את עצמנו; רק אנחנו נעמוד מול אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב – וגם זאת רק בתנאי שהלב הציבורי איננו אטום או מושחת.

בורחים מבשורה: מפלגת כחול לבן, שמכרה את מצביעיה במורד הנהר לנתניהו, טענה שהיא נכנסת לממשלתו משום שזו ממשלת חירום לעת קורונה. הממשלה עוד לא הוקמה, נראה שהגל הנוכחי (כן, סביר מאד שיהיו עוד) של הקורונה בנסיגה, ליצמן משך ברתמת כסא המפלט ועף ממשרד הבריאות כדי לבזוז עבור הרבי מגור את משרד השיכון – אבל כחול לבן, ראה זה פלא, לא רוצה את תיק הבריאות.

גבי אשכנזי, המיועד, מתעקש לקבל את תיק החוץ. ואכן, איזה פוליטיקאי עם שכל ירצה עכשיו את המשרד הזה? בית קברות כזה לקריירה לא נראה מאז המשרד לבטחון פנים. הרבה יותר כיף לשייט בשחקים – מה שכנראה יקרה עוד חודשיים – ולהפגש עם מקביליך הזרים. זה עדיף משמעותית על מסיבות עיתונאים מגומגמות שבהן אתה צריך להסביר למה ההשקעה הממשלתית בבריאות ממשיכה להתדרדר, גם אחרי המגפה.

ושלא יהיו אשליות – כחול לבן לא תרחיב את התקציב. זו מפלגה ניאו ליברלית לכל דבר ועניין. וראשם של ראשיה לא נתון לכלכלה. הם יוצאי צבא, והצבא תמיד קיבל את התקציבים שלו, וימשיך לקבל. ממשלת קורונה? ממשלת ג’ובים.

במקביל, חשוב לציין, ממשיכה כחול לבן לרמוס את נהלי הכנסת כדי להשלים את הסירוס של חוקי היסוד הישראליים. התקשורת הישראלית לא מדווחת על המהלכים הללו, והם לא מוציאים אנשים לרחובות. העובדה שהסקרים נותנים לכחול לבן יותר מעשרה מנדטים – רבאק, העובדה שהם נותנים לה מנדטים בכלל – אומרת לא מעט על השאלה האם הלב הלאומי אטום ומושחת.

פחד, חוסר ודאות וספק: FUD (פחו”ס, בעברית) הוא המודוס אופרנדי של הממשלה. כל דבר נעשה בחוסר תכנון. היום התחילו מחדש הלימודים בחלק מבתי הספר, כשראשי הערים ומשרד החינוך מקבלים התראה ברגע האחרון. כחלק מהכניעה של נתניהו לבלוק החרדי שלו, בתי ספר חרדיים יתחילו ללמד את חטיבות הביניים שלהם.

הורים, ילדים ומורים לא ידעו מה יקרה הבוקר. משרד החינוך שבראשות רפי פרץ לא הצליח למצוא פתרון לבעיית המורות שלא יכולות לחזור לעבודה. מעבר לעובדה שרפי פרץ, שהתיימר להקים בתי ספר לנבואה, לא הצליח לנבא שום דבר ואף על פי כן נמצא בתפקידו, מדובר כאן בחזרה שיטתית על דפוס הפעולה של הממשלה: הנחיות שמגיעות באיחור, מתקבלות באישון לילה, שקיים ספק (*) אם נערך בהן דיון ראוי, ושמומטרות על הציבור בשיטת דוקטרינת ההלם.

אחרי הכל, ציבור הלום ומטושטש, שבבוקר אומר מי יתנני ערב ובערב אומר מי יתנני בוקר, הוא בדיוק מה שהממשלה הזו צריכה: ציבור שלא מסוגל לעקוב אחרי מה שמתרחש, לא זוכר את העובדה שלממשלה היה חודש וחצי להתארגן ותכנן אבל לא עשתה זאת – כי הכל מעורפל ושטוף בוץ, ובהתאם הציבור לא יכול לגייס את הזעם כדי להפיל את הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.

ואם הפוסט הזה עורר בכם יאוש, לא זו היתה כוונתו. הוא היה מיועד לנער אתכם מן היאוש ולעורר את הזעם. אין לנו הפריווילגיה להתייאש. הסיפור לא נגמר – הוא לעולם לא נגמר – ואנחנו אזרחים, לא נתינים. כלומר, אחראים לגורלנו. שמרו על דריכות: ההלם חולף בסופו של דבר. היו ערוכים ליום שאחרי.

(*) לא באמת קיים ספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה בשער

השבוע האחרון ראה את קריסתה של מערכת המשטר הישראלית, בדיוק בזמן שבו הציבור משותק בשל מגפה

מיותר להכביר מילים על אפסותם ושקרנותם של בני גנץ וגבי אשכנזי, שנדחקו לממשלת נתניהו. ההחלטה של גנץ לקחת על עצמו את תפקיד יו”ר הכנסת כדי לאפשר הקמת ממשלת נתניהו נוספת, כשכל זה קורה כשהוא-עצמו רשמית המועמד לתפקיד ראש הממשלה, שקיבל את הסכמת הנשיא להקמת ממשלה, היא מהלך חסר תקדים בבוגדנותו. אבל על כך כבר נאמר כמעט כל מה שאפשר לומר. חשוב יותר להתמקד במה שקרה בשבוע האחרון.

הסכם הקואליציה בין כחול לבן והליכוד מחסל בפועל את הכנסת. הוא מחייב את הכנסת לאשר ממשלה של שני ראשים, אחד בפועל ושני בהמתנה, ומעקר את היכולת של הכנסת להביע אי אמון בממשלה. הוא קובע ממשלה לשלוש שנים, והוא קובע שגנץ ונתניהו לא יוכלו להיות מועמדים לראשות הממשלה בשום תנאי אחר פרט לזה המוכתב בהסכם. המשמעות היא שגם אם תצביע הכנסת אי אמון בממשלה, היא תתקשה מאד למצוא ראש ממשלה חלופי, כנדרש בחוק.

ההסכם אוסר על הכנסת לחוקק כל חוק בחצי השנה הקרובה, עם אופציה להארכה, אלא אם הוא עוסק ישירות במשבר הקורונה. במקביל, שולל ההסכם מהאופוזיציה ניהול של כל ועדה, בכלל זה ועדות שהיו בשליטתה על פי נוהג בשנים קודמות. ועדת הקורונה של עפר שלח, שעשתה עבודה מעולה בחשיפת הזלזול המחפיר של הממשלה במשבר הבריאות, תועבר לחבר קואליציה – שלא תהיה לו כל סיבה לתקוף את הממשלה, וסביר שיילך בדרכו של נתניהו ויכריז שהממשלה פועלת היטב. כלומר, הזרוע החשובה ביותר של השלטון – זו שאמורה לפקח על כך שהממשלה תתפקד כראוי ולא כמועצת גנבים – נוטרלה בפועל.

על כך יש להוסיף את סירוס הוועדה לבחירת שופטים, כאשר את תפקיד חבר האופוזיציה בוועדה ימלא צבי האוזר, שהוא בכלל חבר הקואליציה. המטרה היא בחירת שופטים שינעמו לבנימין נתניהו כאשר יגיע לערעורו בעליון.

כל זה קורה על רקע חשיפת העובדה שישיבות הממשלה הטלפוניות בנושא הקורונה היו בדיחה עצובה, שבה אושרו במהירות אמצעים מבולבלים ולעתים קרובות מושחתים – למשל, ההחלטה לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי חג הפסח, החלטה שהיתה יכולה להיות סבירה לגמרי אלמלא קודמה ע”י שר התקשורת אמסלם, שהסתיר מהממשלה את העובדה שאחיו מפעיל פיצריה.

על החרפה שהיא יעקב ליצמן מיותר להרחיב את הדיבור. האיש לא מתפקד בפועל, ואף על פי כן הוא ממשיך בתפקידו וצפוי להמשיך בו. למה הוא עדיין בתפקידו? כי נתניהו לא מוכן לסכן את ה”גוש” שלו. ואם כמה אזרחים ימותו – נו, הוא ובני ביתו מקבלים בדיקות קורונה בקביעות בזמן שלציבור אין מספיק.

בעוד ששוטרים קונסים אנשים שיוצאים לריצה או לגלישה, ובעוד עסקים קטנים מחשבים את קיצם לאחור, נפתחה השבוע לקהל חנות איקאה, עם סיכוי הדבקה גבוה. איך זה קרה? ובכן, מסתבר שלליצמן וחסידות גור קשרים הדוקים מאד עם איקאה, שבין השאר תרמה לחסידות גור 1.3 מיליוני שקלים.

המראה של משפחת נתניהו חוגגת את החג יחדיו, בניגוד להנחיות של נתניהו עצמו; המראה הדומה בבית הנשיא (שלפחות התנצל והכה על חטא); ההזניה שביצעו בכירי מפלגות אופוזיציה שמכרו את עצמם לנתניהו; השטיק של אנשי הכבוד הנדל והאוזר, שפרשו ממפלגה שמעולם לא התמודדה בכוחות עצמה, הכריזו על סיעה עצמאית (בשם החצוף “דרך ארץ”) ובו זמנית שינו את החוק כך שהסיעה שלהם, שלא זכאית למימון מפלגות, תקבל שישה מיליונים; החתימה של עמיר פרץ ואיציק שמולי על הסכם עם כחול לבן, שיקמבן להם איזו שגרירות ובו זמנית ימנע ממפלגתם להצביע נגד סיפוח; המראה של אורלי לוי-אבקסיס שבתוך חודש עוברת מחברות עם העבודה ומרצ לסיעה עצמאית ש”לא תמליץ על נתניהו” להמלצה על נתניהו; כל אלה חיסלו, בצדק מוחלט, את האמון באליטה הפוליטית שלנו, שכמעט כולה הרקיבה. כל זה קורה בזמן משבר חריף וחסר תקדים.

יאיר לפיד יכול להתנחם בכך שקמו לו יורשים במאבק על תואר האפס שהתגלם בבשר, אבל מי פתי ויאמין שדווקא האיש הזה יוביל מאבק נגד קריסת המערכת הפוליטית? מדובר, נזכיר, במי שבשנת 2011 כתב מאמר בשם “אחי העבדים” – מי אח שלך, אדוני המיליונר, פרזנטור הבנקים? – הביע תמיכה במחאה מצד אחד של פיו ומצדו השני אמר ליהודים אמריקאים שהמוחים הם קצת טיפשים, וכשנכנס לממשלה הכריז שהמוחים נגדה הם “שנאוצרים עצובים בגשם” ושעוד לא נולד המגאפון שאפשר לשמוע בישיבת הממשלה. האנשים שהאמינו בגנץ לפחות יוכלו לומר לעצמם שהבגידה הזו לא היתה ניתנת לחיזוי; איך אפשר לומר דבר כזה על לפיד?

הציבור נמצא תחת שתי התקפות הלם חריפות: המגפה והמשבר הכלכלי מצד אחד, וקריסת האליטה הפוליטית מצד שני. מצבי הלם כאלה הם המצבים האידיאליים להעברת מהלכים שהציבור לא היה מוכן לסבול בימים כתיקונם. על פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יוכל להעביר בממשלה החלטת סיפוח של הגדה המערבית החל מיולי הקרוב. המהלך הזה, שעומד בסימן המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, צפוי לעבור כשאין אפשרות להתנגד לו, לא בכנסת ולא בציבור.

אף שהמהלך איננו בלתי הפיך, השתחררות ממנו תהיה מסובכת מאד, ובמקביל הוא צפוי להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולביטול הסכם השלום עם ירדן. למותר לציין שאין שום תכנית מסודרת ושום חישוב כלכלי של המהלך; תכנית, ככל שיהיה, תהיה ברמה של תכניות הממשלה למאבק בקורונה שכבר ראינו.

במקביל, אנחנו נמצאים תחת מעקב חסר תקדים של המשטרה החשאית, ובמל”ל החלו להיערך בחשאי למרי אזרחי נרחב. לשם כך, הם מציעים בין השאר לצרוב את התודעה של הציבור הישראלי ולנסות להסביר לו שהממשלה לא רקובה, זה דבש. בין האנשים שיפעלו נגד האזרחים הישראלים יהיה גם הצבא: צוות חשאי של אמ”ן הוא חלק מהמהלך. הפגנות עדיין חוקיות, אבל שרים בממשלה – בדגש על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן – עושים כמיטב יכולתם לצמצם אותן, והמשטרה החלה לחלק קנסות גבוהים למשתתפים בהן, אף שכאמור ההפגנות עדיין חוקיות.

כפי שכתב היטב רועי ברק, “מדינה היא לא חוק פיזיקלי או חוק משמיים. היא מבוססת על אמון הציבור ועל הסכם חברתי בינו ובין ההנהגה, פקידותית ופוליטית. תיאורטית, אם *כל* הציבור מתנגד למדינה – אין מדינה.”

מה שקרה בחודש האחרון ערער עד היסוד את אמון האזרחים במדינתם. אבל האם הכנופיה שמנסה להחזיק בשלטון תוותר עליו, רק בגלל שהציבור מאס בה? לא. יש עדיין מה לבזוז. ואנחנו, כזכור, תחת ניטור וצריבת תודעה של אמ”ן והשב”כ. יתכן שלשם בטחון המשטר – קשה לקרוא לזה בטחון המדינה יותר – אנשים שיתנגדו לדחיפת דיקטטורה זוחלת תוך מעשה מגונה בחוק יסוד: הממשלה והכנסת ימצאו את עצמם במעצר מונע. והציבור, שהופצץ בשנה של בחירות בלתי פוסקות, בבגידה של מנהיגים ובמגפה, יחשוש לצאת לרחובות. המשטרה כבר הוכיחה, כתמיד, שהיא נאמנה למשטר ולא לאזרחים.

אנחנו נכנסים לתקופה של דיקטטורה דהפאקטו. לא של שליט יחיד, בינתיים, אלא של חונטה מושחתת. ולא בטוח בכלל שיש דרך יציאה ממנה. המגפה תחזור, כנראה בחורף. ומשעה שהמשטר מקבל לעצמו כוחות חירום כאלה, הוא לא ממהר לוותר עליהם. ההלם יחלוף; כשיחלוף, עליו להתחלף בזעם נחוש.

נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב אערוך שתי הרצאות זום שנקראות “משלהי התנ”ך עד (כמעט) הפלמ”ח: כל מה שרצית לשאול על היהדות ולא העזת לשאול את הרב.” המדובר בהיסטוריה אדוורסריאלית של היהדות, שמטרתה לנפץ מיתוסים ולאפשר הבנה טובה יותר של הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו.

ההרצאה הראשונה תיערך ביום שני הקרוב, ה-27 באפריל, בשעה 18:00. השניה תיערך ביום חמישי, ה-30 בחודש, בשעה 20:00. ההרצאה כרוכה בתשלום של 10 שקלים או יותר – איש כפי ידבנו ליבו. אם אתם מעוניינים להשתתף בהרצאות, אנא שלחו לי מייל לכתובת [email protected] וציינו את ההרצאה באיזו הרצאה אתם מעוניינים להשתתף.

(יוסי גורביץ)

משענת קנה רצוץ: ארבע הערות על המצב

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפוטש הגדול והפוטש הקטן

ללא כל פיקוח של הכנסת וללא ממשלה בעלת לגיטימיות, נתניהו הופך את ישראל למדינת משטרה בזמן שהוא נמלט ממנה

אמש (ז’), באזור השעה 21:00, ביטל נתניהו בפועל את המשטר הדמוקרטי. הוא הורה לשירותי השושו להפעיל כלפי אזרחי ישראל תוכנות מעקב ש”עד כה שימשו רק למלחמה בטרור”, כדבריו. נתניהו טען שהמטרה היא מעקב אחרי חולי קורונה.

הבעיה היא שאי אפשר לדעת אם זה נכון. הסיבות לכך מרובות: ראשית, ישראל מעולם לא פיקחה כראוי על שירותי השושו שלה. שנית, כוח כזה, משניתן, לא מבוטל בקלות. שירותי המודיעין אוהבים את היכולת לעקוב אחרי כולם. שלישית, אין לדעת מי יהיה ברשימת הנעקבים. רביעית, כבר שנה אין לנו כנסת, ולחברי הכנסת אין יכולת לבגיש שאילתות ולקבל עליהן תשובות. חמישית, השב”כ ידוע בניצול סמכויותיו לרעה ואין סיבה טובה להניח שהוא אכן יעקוב רק אחרי חולים. שישית, במקביל הורה נתניהו על איסור התכנסויות הגדולות מעשרה אנשים, כך שבפועל אין יכולת להפגין נגד המהלך הזה.

כמובן, בחלק מההנחיות לשעת החירום יש הגיון. ההחלטה לאסור על התקהלות של יותר מעשרה אנשים היא הגיונית ואף נדרשת בזמן מגפה. השילוב שלה עם ההחלטות האחרות הוא זה שמעורר דאגה.

ממשלת נתניהו פועלת מזה כשנה, ללא תקדים, כממשלת מעבר. במהלך כיהונה, ביצע נתניהו שורה של מהלכים המנוגדים לחוקה הלא כתובה שלנו. הבוטה שבהם היה גניבת המנדט מכחול לבן אחרי בחירות אפריל. עכשיו הוא לקח לעצמו, מכוח ממשלה בלתי נבחרת, סמכויות ששום ממשלה – גם בזמן מלחמה – לא לקחה לעצמה.

המגיפה תחלוף. לא ידוע עדיין כמה מאיתנו יישארו כאן כשזה יקרה, אבל היא תחלוף. יהיה הרבה, הרבה יותר קשה לקחת מהמשטרה החשאית את הסמכויות שהממונה הישיר עליה העניק לה. סמכויות כאלה, מרגע שהן מוענקות, אינן מוחזרות בקלות. תמיד יש איזשהו מצב חירום שמצדיק את המשך הפעלתן. ראו, למשל, הסמכויות שהוענקו ל-NSA אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר. גם לאחר שאיום הטרור צנח משמעותית, ה-NSA המשיכה לרגל אחרי אזרחי ארה”ב בהיקף שמעולם לא נבחן ברצינות על ידי המחוקקים. הימים שלאחר מגפה יהיו קשים: יהיה צורך בשיקום מסיבי. סביר מאד להניח שכל מי שידרוש את ביטול סמכויות החירום הללו ייתקל ב”לא עכשיו, יא נודניק.”

יתר על כן, במצב שהשב”כ הוא כלי של ראש ממשלה ללא פיקוח, מותר להניח שהכלים שברשותו ישמשו למעקב גם כנגד מתנגדיו של ראש הממשלה ומתנגדי משטר הניטור עצמו – במידת הצורך, הם יוגדרו כמי שמסכנים את המאבק במגפה. שב"כ, נוטים לשכוח, שימש כזרוע מפלגתית לכל אורך ימי בן גוריון, כשהאחרון זיהה את מפלגתו עם המדינה. השירות עבר דמוקרטיזציה בשנות השמונים והתשעים, אבל מותר להניח שהוא עבר השחתה במשך עשור שנות נתניהו – משך הזמן הארוך ביותר שכיהן ראש ממשלה מאז בן גוריון – ועל כל פנים, לשירות יהיה עניין מובהק לשמור על הסמכויות החדשות שלו. במצב כזה, שמור לי ואשמור לך מתבקש.

הכנסת ככל הנראה לא תוכל להתכנס בקרוב – שוב, איסור הפגישה של עשרה אנשים ומעלה ימנע את זה. לכל היותר תהיה כנסת מצומצמת, שתצביע בשלט רחוק. ספק אם עבודת ועדות, ופיקוח על מדינת המעקב, יתאפשרו. גם אם ח”כים יוכלו לשוב ולהגיש שאילתות, מותר להניח שבחסות “המצב” הממשלה תתחמק מלענות עליהן או תדחה שוב ושוב את התשובה.

עד כאן ביחס לפוטש הגדול. ב-01:00 הלילה בוצע הפוטש הקטן. שר המשפטים אוחנה, מינוי שחוקיותו מפוקפקת בממשלת מעבר ושנאמנותו נתונה אך ורק לראש הממשלה, הורה על הפסקת פעילות בתי המשפט. בהתאם, הושגה המטרה העיקרית של נתניהו בשנה האחרונה: תחילת משפטו, שאמור היה להתקיים מחרתיים, נדחה ל-24 במאי.

אוחנה חתם על הצו כארבע שעות אחרי התדרוך הממשלתי הרשמי (והעלוב). המטרה היתה להסיט את תשומת הלב התקשורתית והציבורית מהמהלך – מהלך שבוצע בניגוד להנחיית הגורמים המקצועיים. הנהלת בתי המשפט סברה שאפשר להמשיך ולעבוד. המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, אמר שהמלצת המשרד היתה שהכנסת ובתי המשפט ימשיכו לעבוד כרגיל.

או, במילים אחרות, עבריין נמלט הכניס את כולנו למצב של מדינת משטרה כדי שיכול להמשיך ולהמלט מן הצדק. הפוטש הקטן מסוכן פחות מהפוטש הגדול; השפעתו תהיה קצרה יותר; וחשיבותו בכך שהוא מבהיר לנו שאנחנו בידיו של אדם חסר מעצורים, שדאגה לשלום הציבור ממנו והלאה, שמטרתו היא הצלת עצמו.

ועם ממשלה כזו – עם ראש ממשלה כזה, עם שר בריאות שלא מאמין במדע, עם שר משפטים שנאמן לקאפו די טוטי קאפי ולא למערכת המשפט – אנחנו צריכים לעבור תקופה של מגפה, תקופה שבה נצטרך להשען זה על זה ולתת יתר אמון בהודעות הממשלה. תעמוד אתנה לצידנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שובו של השקרן

גלעד “השקרן” ארדן מוכיח שוב שהוא משוכנע שהציבור אידיוט. צריך להראות לו שהוא טועה

ימים קשים עוברים על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, מהבזויים באנשי הציבור שקמו לנו. מצד אחד, ראש הממשלה היוצא סומך עליו פחות ופחות, ואם יצליח להקים ממשלה ארדן לא צפוי לקבל בה תפקיד משמעותי. מצד שני, לארדן – תיראו מופתעים – לא היה עמוד השדרה הנדרש להצטרף להתקוממות נגד נתניהו שהוביל גדעון סער. מצד שלישי, אפילו הרשויות מודות היום במה שנכתב פה כבר אז: שהמשטרה, בפיקודו של ארדן, רצחה את יעקב אל קיעאן ואחר כך בדתה מליבה פיגוע.

ארדן היה חלק מרכזי מהטיוח של הרצח; רצח, חשוב להזכיר, שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילה המשטרה תחת הנהגתו של ארדן נוהל בלתי רשמי של רצח באמצעות מניעת טיפול רפואי מחשודים בטרור. הנוהל הזה הופעל פעמים רבות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שם הפלסטינים אינם אזרחים; במקרה של אל קיעאן, המשטרה פשוט הרחיבה אותו לפלסטינים ישראלים, בתמיכה נלהבת של השר שלהם. השבוע סירב ארדן שוב להתנצל בפני משפחתו של אל קיעאן.

בקיצור, המון כותרות שליליות לארדן. וצריך להתחנף איכשהו למנהיג הדגול. אז היום (ד’) הודיע ארדן שהוא ביקש מראש השב”כ לברר אילו חומרים רגישים עברו מהמשטרה לחברת המימד החמישי, והאם הם דלפו לחו”ל.

דהפאק? ובכן, היה היתה חברה בשם המימד החמישי. כמו חלק ניכר מחברות ההייטק הישראליות, היא הפיצה כזבים על מוצר שלא היה לה ולקוחות שהיו קיימים רק בדמיונה הקודח. היא עשתה את זה כדי למצוא משקיעים. התוצר שלה היתה תוכנת ריגול כלשהי, שלמרבה השמחה לא ראתה את אור היום. החברה פשטה רגל ב-2018, ויש לקוות שזה כאב למשקיעיה.

עד כאן, סיפור שגרתי למדי. אממה, יש בו שני חריגים: האחד, העובדה שבני גנץ היה היו”ר של החברה. השני, שהחברה ניסתה למכור את התוכנה שלה למשטרה ואשכרה קיבלה ממנה כמה מיליונים לשם כך. היא לא סיפקה מוצר, כי כזכור לא היה כזה. לאחרונה הודיע המשנה לפרקליט המדינה, שמונה ישירות על ידי שר המשפטים אוחנה, שמונה אישית על ידי בנימין נתניהו, שהוא פותח בחקירה פלילית בפרשה, בחשד שאנשי היח”צ של החברה רימו את אנשי המשטרה ומכרו להם מוצר לא קיים ושיקרו ביחס ללקוחות שלא היו להם.

ההתנהלות הזו מעוררת חשד: המהירות שבה נעה הפרקליטות לחקירה במקרה הזה מעוררת הרמת גבות ביחס לקצב האיטי שבה היה טיפלה בחקירות נתניהו (ובעובדה שמנדלבליט עדיין לא פתח בחקירה כנגד נתניהו בפרשת מניות מיליקובסקי). יתר על כן, במקרים של נתניהו, מנדלבליט עשה כמיטב יכולתו כדי לעכב חקירות ושימועים עד אחרי הבחירות.

בקיצור, תמוה. אבל לעבדכם הנאמן לא היה שמץ של אמון ביושרה של הפרקליטות עוד קודם לכן. חשוב לציין שעד כה, אף אחד לא טוען שיש קשר בין ההתנהלות של אנשי המכירות של המימד החמישי ובין יו”ר החברה גנץ. אבל החקירה בקושי התחילה. אשר לטענה שגנץ, כיו”ר, לא היה מודע לכך שהמשטרה היא הלקוח היחיד של החברה – נו. אם זה אכן המצב, יש פה רשלנות קשה שמצביעה על כך שהוא לקח את הג’וב כחלטורה. לא בדיוק המלצה חמה לתפקיד ראש הממשלה.

אבל נחזור לרגע לשטיק של ארדן מהבוקר. הוא ניסה לערבב את השקשוקה ולטעון – על רקע פרשת הרוגלה אלקטור שמפיץ הליכוד, שראש המוסד לשעבר הגדיר היום כ”קורונה בטחונית” – שפרשת המימד החמישי היא לא רק ישראבלוף הייטקי שגרתי, אלא סכנה לבטחון המדינה.

פה צריך להזכיר כמה עובדות:

א. ארדן הוא השר לבטחון פנים מאז ה-25 במאי 2015. ככזה, הוא אחראי מיניסטריאלית על המשטרה.

ב. כל פרשת המימד החמישי התרחשה תחת משמרתו.

ג. ככל שהיתה דליפה בטחונית מהמשטרה באמצעות המימד החמישי, ארדן הוא האחראי עליה מתוקף אחריותו המיניסטריאלית כשר לבטחון פנים. לא מסובך מדי לטעון שככל שהיתה דליפה כזו, אחריותו של ארדן עולה משמעותית על אחריותו של יו”ר החברה.

ד. החברה נסגרה, כאמור, לפני שנתיים והיא בכותרות כבר שנה (כמה מפתיע, בדיוק מהרגע שגנץ הפך למועמד לראשות הממשלה). האם במשך השנתיים האלה, לא בדק ארדן האם דלף מידע סודי? האם הוא דגר על האפשרות הזו במשך השנה שהחברה היתה בכותרות? האם, בהתאם, הוא לא אשם ברשלנות נפשעת בואכה בגידה?

המסקנה המתבקשת היא שאין שום מידע חשוב שדלף ממשטרת ישראל; שארדו יודע שאין שום מידע כזה; שהוא הפיץ את הידיעה השקרית כדי לחבל במפלגה יריבה באמצעות הפצת שקרים שאי אפשר יהיה להפריך עד הבחירות; שבכך הוא חזר לתפקידו ההיסטורי כנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, בתקווה שיזכרו לו חסד נעורים; ואולי חשוב מכל, שתחת שנות הטמטום לדעת של נתניהו, הציבור שכח מה תפקידו של שר ומהי אחריותו. שאם לא כן, אחד הבזויים שבאנשים שבחיי הציבור שלנו לא היה מפליל את עצמו.

וביום שני הקרוב יש לכם הזדמנות לשלוח אותו לשמש כסריס של איזה אוליגרך. נצלו אותה.

ועוד דבר אחד: למקרה שעלה בכם החשק האירציונלי להקשיב לדובר צה”ל, הוא נתפס הבוקר בעוד שקר מטומטם, כהרגלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכיפה שלא היתה

מה אפשר ללמוד מהצורך הנואש של חובשי כיפות לנכס לעצמם את צה”ל

מודעה בזויה מהמקובל של מפלגת הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים הודיעה שהיא מחבקת את המגזר המקומבן ביותר בישראל, זה של הכיפות הסרוגות. כדי להראות שזה מה שהיא עושה, פרסמה מפלגת השוחד והמרמה את צילום דגל הדיו המפורסם, עם שינוי קל: היא הדביקה לאברהם “ברן” אדן כיפה סרוגה שהוא מעולם לא חבש. על אחת כמה וכמה לא במעמד ההוא.

בנו של אדן תבע את עלבונו, בציינו שאביו הצביע תמיד לעבודה או למרצ, מעולם לא לליכוד. מעבר לזיוף המטופש למדי – אם כי, בהתחשב בכך ששרי החינוך שלנו הם חובשי כיפה ברובם, לגמרי יתכן שבעוד כמה שנים התלמידים כבר לא יוכלו להבחין בזיוף – עולה השאלה: למה זה היה טוב? למי זה הועיל?

זיופים כאלה לא בלתי ידועים בקרב מפלגות חובשי הכיפה. לפני כמה שנים, פרסם נפתלי בנט כמודעת בחירות שבה נראו שלושה חיילי צה”ל צועדים קדימה. לתמונה הזו הוסיפו התועמלנים של בנט תמונה של חייל רביעי, שלא היה בתמונה המקורית. החייל הזה, אלא מה, חבש כיפה סרוגה ונראה כמעודד את החיילים החילונים.

מקרה מוכר יותר הוא התמונה המפורסמת של יעקב שבתאי הצעיר, שנגנבה על ידי מפלגת התחיה, שעשתה בה שימוש בבחירות 1981 ונאלצה אחר להחליף את התמונה.

למה, בעצם? למה הכיפות הסרוגות צריכים לזייף את עצמם למקומות שבהם הם לא היו? מדוע הם צריכים לשכתב את ההיסטוריה כדי לחוש טוב עם עצמם? ראשית, משום שהמגזר עף על עצמו, משוכנע שהוא מתת האל לאנושות (כן, כך ממש; זו האידיאולוגיה שלו), והוא מוצא את עצמו מובך על ידי השוליות המוחלטת שלו בימי הקמת המדינה. ”ראשית צמיחת גאולתנו” נבנתה, מה לעשות, בעיקרה על ידי חילונים. ואולי הם אמורים היו להיות חמורו של משיח, אבל, כמו חמורים, הם עשו את חלק הארי של העבודה.

ויש סיבה עמוקה יותר: מאז שהכיפות הסרוגות פרו ורבו ושרצו בצה”ל, הוא לא כל כך מנצח. יש לא מעט דגנרלים וקולונלים מאנשי הכיפות הסרוגות, מאפי איתם עד עופר וינטר. אממה, הם כולם מגיעים מימי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת הפלסטינית. ומלחמות “כיסוח דשא” לא מצליחות לייצר תמונות נצחון שאפשר להסתכל עליהן בלי מבוכה אחר כך. התמונה האיקונית של הכיפות הסרוגות היא התמונה של הרוצח משה לוינגר וחנן “פורים שמח, יהודים” פורת על כתפי המתנחלים בסבסטיה.

שהגיעו לשם אחרי שפרצו מחסומים של צה”ל והכו חיילים. תמונה שמסמלת את היחס הדו ערכי של המתנחלים לצה”ל: חמורו של משיח, שאוי לו אם יבעט בבעליו. ומה לעשות, תמונה של התרסה נגד חיילי צה”ל – אבוי לפלסטינים שהיו רק מעיזים לחשוב על מעשה כזה – היא לא בדיוק תמונת נצחון.

אז צריך לזייף. האגו דורש את זה. והמגזר, כידוע, לא טוב בדחיית סיפוקים.

(יוסי גורביץ)