החברים של ג'ורג'

ושהמדינה תשרף

ארבע הערות על פרשיות נתניהו

הפגישה שלא היתה: ביום חמישי שעבר ערך ראש הממשלה בנימין נתניהו פגישה דחופה עם בכירי יועציו הפוליטיים, שרים ואפסים אחרים. הסיבה: האש שמתחילה ללחך את היכלו, פרשות הצוללות ובזק. המטרה היתה להוציא אנשים שידבררו את העמדה שלו בתקשורת. התעלה על כולם מיקי זוהר, שהצליח להעלות טקסט שבו שכח להסיר את המרכאות מהקופי-פייסט שעשה מהטקסט של נתניהו.

נזכיר שבדו”ח מבקר המדינה על צוק איתן, נמצא שנתניהו לא ערך שום ישיבה בנסיון למנוע את המלחמה באמצעות דיפלומטיה. עוזי ארד דיווח בשעתו שעד 2012, נתניהו לא ערך שום דיון על עזה, נקודה. פגישה דחופה על רצח הנשים? נאדה. על עליית יוקר המחיה? זדיינו, הוא מסודר עם הסיגרים והשמפניה. על מה יקרה כשאבו מאזן יתפגר? למה לחשוב מראש כשאפשר לאלתר? נתניהו, ככלל, לא עורך דיונים על מדיניות. הוא מקבל החלטות מכאן לעכשיו.

השרדות זה חשוב, על כל פנים מבחינתו. אתם, מצד שני? דמכם זול. דמם של ילדי עזה זול אף יותר.

חזקת החפות לא רלוונטית: תומכי נתניהו טוענים בלהט שאסור לשפוט את ראש הממשלה מראש, שהוא חף מפשע עד שהוכח אחרת, ושאנחנו צריכים להתנהל כאילו אנחנו לא רואים מה נמצא מול האף שלנו.

זה, במחילה, בולשיט. חזקת החפות שייכת לספירה הפלילית. אנחנו לא יכולים לזרוק את נתניהו לכלא ולגרוס את המפתח בלי משפט, על פי כל כלליו. כשאנחנו באים להשית סנקציות פליליות על אדם ולשלול את חירותו, הוא צריך לקבל כל הגנה אפשרית. המחיר של טעות הוא עצום. ובמשפט הפלילי, כנדרש, חובת התביעה היא להוכיח את הטענות נגד הנאשם מעל לספק סביר.

אבל זו כלל לא הרמה הנדרשת בספירה הפוליטית. כאן, הכלל צריך להיות “אשת קיסר צריכה להיות נקיה אף מחשד.” ביחס לאשתו של הקיסר הנוכחי, ובכן, עד כה מצא בית משפט שהיא התעמרה בעובדים ואף תקפה פיזית אחת מהם. המשטרה המליצה להגיש נגדה כתב אישום במספר פרשיות, והיועץ המשפחתי דוגר על כתב האישום הזה כבר יותר משנה.

ביחס לנתניהו עצמו, אנחנו יודעים שהוא קיבל סיגרים ושמפניה בשווי עשרות אלפים או יותר, ושהמתנות הללו מתועדות בחשבוניות; שהוא שיקר למבקר המדינה באשר ליחסיו עם הטייקונים אלוביץ’ ומילצ’ן; שבזק של אלוביץ’ נהנתה משת”פ יוצא דופן מצד הבובה של נתניהו במשרד התקשורת, חובב הקונספירציות שלמה פילבר; שנתניהו התעקש להחזיק בתיק התקשורת עד שאולץ לפרוש ממנו, בלי שום הגיון ברור; שבנו קיבל מתנות חשודות מהמולטי מיליונר פאקר; ושכמות אי הידיעה שלו מהממת.

נתניהו לא ידע שעורך הדין הצמוד שלו (הבן דוד שלו שמייצג אותו עבור שקל בשנה בתיקים ששווים מיליונים, דוד שמרון) מנהל במקביל פוילע שטיק עם צוללות וספינות שטח – צוללות וספינות שטח, ראה זה פלא, שנתניהו דחף לרכישתן. יש סביבו כוורת מדהימה של אנשים שהסתבכו בפלילים – מניצול מעמד לרעה עבור בהטרדה מינית (נתן אשל) וחטיפה ותקיפה מינית (גיל שפר) – והוא פשוט לא ידע.

אז כן, כדי לזרוק אותו לכלא על כל הפרשיות שהוא מעורב בהן נצטרך ראיות שהן בטון יצוק. אבל בשביל לומר שהוא מזהם כל מה שהוא בא איתו במגע, ושהוא לא כשיר מוסרית להיות ראש ממשלה? יש לנו לגמרי מספיק חומר. אני לגמרי בעד חזקת החפות של נתניהו; שיגן עליה מהבית.

השחתת המוסר: בנושא קשור, נוטים לשכוח שהבלבול בין חזקת החפות ובין שאלת כשירותו המוסרית של נבחר ציבור היא במידה רבה המצאה של נתניהו עצמו. בראשית הקדנציה הראשונה שלו, הוא הסתבך בתרגיל מסריח מהרגיל: פרשת בראון-חברון. על פי החשדות, נתניהו מינה את רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כדי שזה יסגור את התיקים של אריה דרעי, שבתמורה אמור היה לתמוך בהסכם חברון. החקירה שהגיעה אחר כך מצאה שצחי הנגבי שיקר לממשלה ביחס לעמדתו של נשיא העליון בנושא מינויו של בראון; היא גם מצאה שאביגדור ליברמן, אז יד ימינו של נתניהו, ניהל שיחות חשודות בנושא דרך דודי אפל, שמיד לאחר מכן ניהל שיחות עם דרעי.

היועץ המשפטי לממשלה שנתניהו נאלץ למנות אחרי שבראון התפטר אחרי יומיים, אליוקים רובינשטיין, סגר את התיק תוך שהוא נוזף חמורות בנתניהו. הוא מצא שאכן היתה קנוניה פלילית למנות את בראון, אך יש ראיות רק נגד דרעי. נתניהו, במילים אחרות, חמק מחוסר ראיות; הוא לא ידע. שוב לא ידע. הקו של מפמפמי עמדת נתניהו מאז היה שהיועץ אמר את דברו, התיק סגור, אין מה לראות פה.

אף ראש ממשלה קודם לכן לא השתמש בקו הזה. כל ראש ממשלה אחריו, בכלל זה כמובן נתניהו עצמו, השתמש בו.

שהמדינה תשרף: היום הודיע אחד מחנפיו של נתניהו, דוד ביטן, שנתניהו לא מתכוון להתפטר מתפקידו גם אם יוגש נגדו כתב אישום. זו, יש לציין, זכותו החוקית: יש לאקונה בחוק בנושא הזה, כנראה משום שהדור שכתב את חוקי היסוד שלנו לא היה מסוגל להעלות בדעתו ראש ממשלה שחשוד בפלילים ולא מתפטר.

אין שום סיבה להניח שנתניהו לא ייאחז בקרנות המזבח, ושביטן מאותת לנו שזה מה שהולך לקרות. אחרי הכל, זה ראש הממשלה שאשתו אמרה ש”נעבור לחו”ל ושהמדינה תשרף.” האיש פה בשביל הכסף, הסיגרים, השמפניה – והידיעה הברורה שברגע שהוא יפסיק להיות ראש ממשלה, כל החרא ייצא החוצה. ברגע שהוא לא ישלוט במינוי היועץ המשפטי לממשלה, שר המשטרה והמפכ”ל, הסיכוי שלו לא להגיע לכלא יורד דרמטית. האיש נלחם על חייו. ואין שום סיבה להניח שהוא לא ישפוך את דמכם כדי להציל את שלו.

יואיל נא רק לזכור איך נגמר הסיפור על קרנות המזבח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, חלקן גדולות. אני רוצה להודות בזאת לתורמות. נפגש במקום שבו אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

תראו, טורפדו!

שימו לב לספין של לפיד בפרשת הצוללות. הוא מסתיר משהו מביך מהרגיל

שר החוץ בעיני עצמו, יאיר לפיד, יצא שלשום (ד’) בהתקפה חריפה על ראש הממשלה נתניהו. לטענתו, כפי שהובאה בערוץ 2, במהלך עסקת הצוללות התיר נתניהו מכירה של צוללות גרמניות למצרים, בניגוד לעמדתו של שר הבטחון, ובכך גרם נזק לבטחון המדינה.

וואלה.

יש לנו פה ספין שקוף משהו וראוי לפרק אותו. קודם כל, די ברור שלפיד יוצא בהתקפה חריפה מאין כמוה על נתניהו – עד לאחרונה הקפיד לא לתקוף אותו – בעקבות הצלילה שלו בסקרים. זו, יש להניח, היא התוצאה של התחושה של הבסיס של לפיד שהאחרון משתין עליו: יש גבול לכמות הפעמים שבהן אתה יכול לטעון ש”אין הדתה” ולהתנחמד לאחים היהודים לפני שהמצביעים המקוריים שלך יחפשו מישהו אחר.

ההתקפה של לפיד על נתניהו היא טענה שנתניהו מסכן את בטחון ישראל עבור בצע כסף. אין לי ספק שנתניהו היה מוכר את ישראל בעבור בקבוק שמפניה טוב, אבל דחליל הבטחון הספציפי הזה מלא ביותר מדי קש.

עובדות:

א. מצרים איננה מדינת אויב. לישראל יש עמה הסכם שלום יציב מזה 36 שנים.

ב. יתר על כן, החונטה המצרית – לרוע המזל של שני הצדדים – היא בעלת ברית של החונטה הצבאית שלנו.

ג. גם אילו היינו רואים במצרים איום (כמה שנים צריך להתקיים שלום כדי שזה ייפסק?), ספק אם צוללות מצריות חשובות למשהו. שהדי במרומים למה המצרים רוצים כאלה, אבל אין להן כל שימוש כנגד ישראל. חיל הים שלנו הוא יותר משמר חופים. לא צריך צוללת מתקדמת כדי לשבש את הפעילות שלו, שתיים-שלוש משחתות יספיקו. כמובן, במקרה של המשחתות התיאורטיות הללו עולה מיד השאלה איך בדיוק הן יתחמקו מחיל האוויר הישראלי, אבל זה נכון גם למקרה של צוללות.

ד. (מה שמזכיר שגם לישראל אין שום צורך בצוללות. אין שום איום קונבנציונלי שהן משמשות נגדו. חילות הים בסביבה שלנו הן בסד”כ של חסקה. השימוש היחיד לצוללות ישראליות (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא לשמש לפשע נגד האנושות המכונה “מכה גרעינית שניה.” אבל על זה לא מדברים.)

ה. אילו רצה הצבא המצרי לאיים על ישראל, יש לו כלים יעילים יותר: למשל חיל אוויר מתקדם וערימה של טנקים מתקדמים שהוא מקבל מארה”ב. הטייסות המצריות הרבה יותר מסוכנות לישראל – שוב, במקרה הלא סביר של עימות צבאי בין שתי המדינות – מאשר כמה צוללות.

האם לפיד לא יודע את זה? זה לפיד, אז יש סבירות שהוא לא יודע. אבל אין סיבה שהאזרח העירני לא יידע.

אני לא יודע למה נתניהו אכן ביטל את הסעיף שאוסר על המספנות הגרמניות לבנות צוללות עבור המצרים (נתניהו מכחיש שהוא אחראי לכך, אבל המילה שלו לא שווה הרבה), אבל הסבר סביר יכול להיות ג’סטה לחונטה המצרית. יכול להיות שגם א-סיסי רוצה להצטלם בפרצוף חשדני מתוך גוף של צוללת. אולי גם שם ההמונים אוהבים את זה.

כאן ראוי לשים לב לעיתוי של הפרסום של לפיד: לדבריו, הוא למד על הנושא כשהיה שר האוצר. וואלה. לקח לו הרבה זמן לדבר על זה. לפיד מבקש מאיתנו להאמין שכפטריוט ישראלי, הוא ידע על פעולה של ראש הממשלה שמסכנת את הבטחון, ושתק בנושא במשך שלוש שנים – כולל במהלך מערכת הבחירות של 2015. רק כשסר אליו מר המוות של הסקרים השוקעים, שבר לפיד שתיקה. אני אפילו לא מדבר על זה שכשר אוצר וראש הסיעה ששווה בגודלה לסיעת הליכוד, הוא היה יכול לעשות משהו בנידון.

לא מי יודע מה פטריוטי, תצטרכו להודות. יש שיאמרו שזה מסריח מפוליטיקה ישנה.

אבל רגע, יש רובד גרוע יותר. כפי שציינה ח”כ מרב מיכאלי, לפיד היה אחראי, כשר אוצר, על החשבת הכללית – שמימנה את הרכישה המשונה של הצוללות בהלוואה לא חוקית מבנק דיסקונט. מיכאלי מציינת שהאופציות הן שא. לפיד לא הבין מה החשבת הניחה לפניו, וחתם בהיסח הדעת, ב. שהחשבת בכלל לא ספרה אותו ולא טרחה להעביר את הנושא דרכו, מה שאומר משהו על היחס של בכירי האוצר ללפיד ועל חוסר ההתאמה שלו לתפקיד. מיכאלי מנומסת מכדי לציין את אןפציה ג’: החשבת הציגה את הנושא ללפיד, הוא הבין במה מדובר, חתם בכל זאת – ואז קלט, באיחור, שעדיף לו להשמיע קולות של צוללת ולקוות שאף אחד לא ישים אליו לב.

כך שהשאלה היא השאלה הקלאסית, בשינוי קל: מה ידע לפיד, אם ידע, על חלקו של משרד האוצר בפרשת הצוללות, ומתי ידע זאת?

זו השאלה, לא ספין על צוללות מצריות. זו השאלה, ואפשר לסמוך על לפיד שהוא יתחמק מתשובה עליה.

ועוד דבר אחד: אולי כדאי להפסיק עם ההדתה, וללמד את הילדים עובדות ולא מיתולוגיה, ולו כדי להמנע מהפאדיחה שבה שר האוצר שלכם חושב (?) שהיו דרוזים בימי התנ”ך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מצהוב ושחור לאדום ושחור

כשהימין היהודוני מרקד לפני הפריץ ההונגרי, המאבק שלו בזכויות האדם מתחבר לנאציזם שלו ומחזק את תפיסת ישראל כצרת היהודים

הממשלה הימנית-פסיכית של אורבן בהונגריה יצאה בימים האחרונים בקמפיין אנטישמי אלגנטי, במסגרתו היא הפיצה פוסטרים שמראים את דמותו של ג’ורג’ סורוס מחייך וקוראת לתושבים למחוק לו את החיוך. ממשלת אורבן, חברה של כבוד באינטרנציונל הלאומני, טוענת שסורוס מנסה לכפות עליה כניסת מוסלמים, טענה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי בא אל קרבו – אם כי אין לה כל בסיס. באופן חריג, שגריר ישראל בהונגריה הוציא הודעת גינוי חריפה לצעד הזה של ממשלת הונגריה.

הימין היהודי נעמד על הרגלים האחוריות וצווח: איך העז משרד החוץ לצאת להגנתו של ג’ורג’ סורוס? הרי מדובר בעוכר ישראל שתומך ב-BDS! וכאן עבר הימין היהודי מטמורפוזה מהירה לימין יהודוני: ערוץ 20 – בקרוב הוא יהיה ערוץ הכנסת שלכם – כתב שסורוס “צבר מרבית מהונו באמצעות ביזת יהודים במהלך השואה.”

אם זה היה המצב, אין ספק שסורוס הוא גאון פיננסי: הוא היה בן 15 כשנגמרה המלחמה. הוא עצמו ניצול שואה, והוא היה אז פליט כמעט חסר כל. קשה היה להתעשר בין החורבות של מה שנשאר מבודפסט אחרי שהצבא האדום גמר לעבור עליה. מה שעשה כאן ערוץ 20 הוא עלילת דם קלאסית: הטענה שהיהודים הם כל כך שונאי אדם, שהם מתעשרים גם מאסונות העם שלהם. כשלואיס פרחאן טען ש”עשירים יהודים” התעשרו מהשואה, הוא הוקע על ידי כולם כאנטישמי. לערוץ 20, ערוץ הבית של הימין היהודוני, כנראה שמותר מה שאסור לסתם אנטישמים.

עוד אחד מהכתבנים של הימין, עקיבא ביגמן, מיהר לכתוב (ולמחוק, אבל הרשת זוכרת), ש”חסרה לי דעתה של דוברת משפחת קסטנר בנוגע ליהודונים הונגרים שעשו כסף מהשואה.” ביגמן הוא עורך במידה, האתר של “הימין האינטלקטואלי.” גם ביגמן קנה את התיאוריה על הילד בן ה-15, יהודון כמובן, שעשה כסף מרצח בני עמו. ה"דוברת", אם לא הבנתם, היא מרב מיכאלי.

ערוץ 20 לא לבד: אחד מ”אנשי התקשורת” הבכירים של המגזר, שמעון ריקלין, טען שאם רוצים להבין את האנטישמיות של שנות ה-30, צריך “להסתכל על ג’ורג’ סורוס שמנסה שוב ושוב לחנך את הגויים, ולומר להם מה לעשות.” נניח עכשיו לעובדה שכאשר המגזר נדרש להסביר את המהות של “הבחירה” היהודית, הוא נוהג לומר – לתצרוכת חוץ, כמובן – שהמשמעות היא שהעם היהודי אמור להיות אור לגויים ולחנך אותם; ריקלין טוען שהאנטישמיות היא תוצאה של פעולה יהודית, טענה שהיא טאבו בציבוריות הישראלית. מי שינסה לטעון שיש קשר ישיר בין פעולות של יהודים – למשל, ממשלת ישראל והטבח שהיא מארגנת מדי כמה שנים באזרחים פלסטינים – ובין עליה באנטישמיות בעולם, יוקע כאנטישמי בעצמו. אבל לומר על יהודי שהוא מעורר אנטישמיות? זה מותר, כל זמן שמדובר בסמולני.

ריקלין לא לבד. אלון מזרחי, לשעבר אחד מהכותבים של מידה, טען בשעתו שיהודי אירופה הביאו על עצמם את השואה משום שזו היתה תגובת נגד בריאה לתכנון של יהודי אירופה להשמיד את האירופאים באמצעות הקומוניזם.

האנטישמיות טבועה עמוק ביהודונים של הימין; יום אחד מישהו צריך לברר למה הם שונאים את עצמם כל כך, מה יש ביהדות שגורם להם לרצות להשמיד אותה. אולי הם אימצו מבלי דעת את ההגנה של היטלר הפיקטיבי של ג’ורג’ שטיינר, ב-The Portage to San Cristobal of A.H, שהעולם שנא את היהודים משום שהם הביאו לו את המוסר, ואיתו את נקיפות המצפון: השמד את מי שיצר את הקול המעיק והשמדת את המצפון עצמו. כמובן, זו טענה יהודית לעילא: התפיסה שהיהודים הם אלו שהמציאו את המצפון, הטענה המטומטמת שקודם להגעת המוסר היהודי בני אדם לא ידעו שכל השנוא עליך לא תעשה לחברך; הטענה המרשיעה נגד עם ישראל, שקודם למעמד הר סיני הוא היה הנפסד בעמים, היחיד בהם שלא ידע שרצח וגזל אסורים.

אין ספק, עם זאת, שהימין היהודוני סובל מנקיפות מצפון. הוא תמיד רצה להיות נאצי, אבל עד לאחרונה הוא לא העז. לא בגלוי, על כל פנים. התשוקה תמיד היתה שם. מקורה, מותר לשער, בכמיהה הגדולה של הימין היהודוני: לבצע רצח עם בפלסטינים, לעשות להם (בלשונו של סמוטריץ’) עמלק, או (כפי שכתב את זה אבישי עברי) “נכבה עכשיו.” אבל המצפון אסר: איך תבצע רצח עם? רצח עם זה נאצים. לא נעים. אז כדי להכשיר את רצח העם המיוחל, צריך להכשיר קודם כל את הנאצים.

בשנות ה-90, בראיון ידוע לשמצה, אמר משה פייגלין שיש הרבה שהוא מעריץ בנאצים. הם אהבו סדר, היו לאומיים, ושנאו הומואים. ועד עצם היום הזה, צריך זכוכית מנדלת כדי להבדיל בין הנאצים ומי שמפנטזים להיות יורשיהם. כדי להצדיק את המטמורפוזה, משתמשים פה באותם הטיעונים: מלחמת תרבויות, סכנת הפלישה האסייתית. צאצאיהם הרוחניים של הנאצים כל כך משתוקקים שיקבלו אותם למועדון, שהם מספחים את עצמם רטרואקטיבית לאירופה ומתנדבים להיות מגניה בקו החזית.

אבל לא כל כך פשוט להשלים את המעבר מצהוב ושחור לאדום ושחור. זה בסדר, מוצאים את הדרך. קודם כל, יוצרים ברית עם הימין הניאו נאצי באמצעות אויב משותף: המוסלמים וארגוני זכויות האדם (בן דרור ימיני, שמפלרטט עם התנועה היודו נאצית אבל עדיין יש לו מעצורים, מרבה לדבר על היריב כעל “הברית האדומה-ירוקה”.) אחר כך אומרים לעצמנו שבעלי הברית קצת בעייתיים, אכן, ויש שם אנטישמיות – אבל אין מה לעשות, לישראל יש אינטרסים.

וכאן מתלכד המעגל לנקודה נוספת: היותה של ישראל צרת היהודים. כלומר, היא תמיד היתה. ישראל והציונות תמיד התקיימו על אנטישמיות. האנטישמיות היתה שימושית מאד: היא יצרה סיבה ליהודים בעולם להגר לישראל ולהפוך לבשר התותחים של הכיבוש, ובו זמנית היא שימשה לאיום על האזרחים היהודים של ישראל כדי שלא יהגרו. אבל אי אפשר היה לומר את זה. האנטישמיות, בעלת הברית של הציונות, היתה רשמית האויב. הציונות לא יכלה לתאר את עצמה כתומכת באנטישמיות, או אפילו כאדישה לה למען צרכיה, כי אז היהודים היו מבינים שהיא טפיל עליהם.

עכשיו כבר מותר, כבר מותר. מותר לעמוד לצד אנטישמים בזמן שהם משתמשים בעלילת הדם העתיקה ביותר. מותר לעמוד לצידם ולהאשים יהודי ברווח מרצח בני עמו. מותר לומר שהיהודים אשמים בהשמדתם כי (לתפיסת הכותב) הם רצו לתקן את העולם. מותר לומר שיהודי שמנסה לתקן את העולם מקדם אנטישמיות. כבר מותר לקדם שונאי זרים. אחינו אתם, אחינו אתם.

ואחרי שקיבל את כל האותות מהמחנה וטבל אצבע באוויר, הודיע שר החוץ – אחד בנימין נתניהו – שהוא מתייצב לצד הממשלה האנטישמית של הונגריה. הוא חזר בו מההודעה של השגריר בהונגריה, ותקף בחריפות את סורוס, שלטענתו מקדם חתרנות – אותה הטענה עצמה של ממשלת הונגריה.

והחיות הביטו מהחזירים אל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם.

ועוד דבר אחד: אין לי ספק שיש ימנים הגונים בישראל, או על כל פנים כאלה שמזועזעים מריצת האמוק אל חיק האנטישמים החדשים. אבל אני מתקשה לראות אותם. שתיקתם היא כלימתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כששלטון החוק על הברכיים

השב"כ העתיק שטיק של הגסטאפו ואף אחד לא צייץ

יש נער גבעות כלשהו, שסביר להניח שהוא טיפוס לא נעים. המשטרה והמשטרה החשאית עצרו אותו לפני מספר ימים, בטענה שביצע פשע שנאה כלשהו. יכול להיות. לא אומרים לנו כלום על האירוע כי כביכול הוא בטחוני. שלשום (ב'), הביאה אותו המשטרה החשאית לפני בית משפט וביקשה הארכת מעצר. בית המשפט החליט שאין די ראיות שמצריכות מעצר והורה על שחרור.

יכול להיות שבית המשפט טעה, כמובן. זה קורה. זה קורה במיוחד כשמשווים את עילות המעצר של פלסטינים ויהודים. משום מה, דברים שהם עילה למעצר של פלסטיני נחשבים ללא ראויים למעצר במקרה של יהודים. במקרה כזה, מה שקורה במדינת חוק הוא שהמשטרה – במקרה שלנו, המשטרה החשאית – מערערת לבית משפט בערכאה גבוהה יותר.

אבל זה לא מה שקרה. בגרמניה הנאצית, זו שאסור להשוות אליה, בתי המשפט היו מאולפים להפליא. כל כך מאולפים, שאחרי המלחמה חלק מהשופטים הועמדו לדין על השירות שהם ביצעו עבור המדינה. ואף על פי כן, במקרים נדירים בית המשפט היה מוצא שהמדינה לא הצליחה להוכיח עילה למעצר. במקרים כאלה, המשטרה החשאית – שמה המלא היה משטרת המדינה החשאית, גהיימה שטאט פוליציי, או בקיצור המקובל גסטאפו – היתה מחכה לעציר המשוחרר מחוץ לבית המשפט ומעבירה אותו ישירות למחנה ריכוז. העצירים במחנות ריכוז הוחזקו שם מכוח התפיסה המפוקפקת של "מעצר הגנתי", כלומר היכולת לעצור מישהו מחשש שיבצע עבירה.

וזה בדיוק מה שעשתה המשטרה החשאית שלנו – כאן קוראים לה שירות הבטחון הכללי, או שב"כ – אתמול. כאשר החליט בית המשפט לשחרר את העציר, הלך השב"כ לאחת מחותמות הגומי שלו, שר הבטחון, וזה אישר את מעצרו של החשוד במעצר מנהלי לחודשיים.

העקרון הבסיסי של שלטון החוק הוא חשדנות כלפי השליט. ההנחה היא שלממשלה יש המון כוח, יותר מדי כוח; ושכל ממשלה – ללא חריגים – נוטה לעשות שימוש לרעה בכוח הזה. מכאן שלטון החוק: היכולת של זרוע שלישית לומר לממשלה שהיא הגזימה וצריכה לחזור בה מההגזמה הזו. מכאן התפיסה שהממשלה מחויבת לציית לחוק בדיוק כמו האזרח, שאם לא כן תהיה הממשלה פשוט כנופיה.

המשטרה החשאית שלנו היא זרוע של הממשלה. כמו כל זרוע של הממשלה, היא כפופה לבתי המשפט. זה העקרון של שלטון החוק. הבעיה היא שברגע שגבולה של המדינה החשאית – ולרוע המזל, בכל מדינה יש היום מדינה חשאית – נוגע בגבולה של מדינת החוק, מדינת החוק מתחילה להעלות עשן. בית משפט פסק בנקודה הקריטית ביותר ביחס לאזרח – יכולתה של המדינה להחזיק אותו במעצר – והמדינה החשאית פשוט עקפה אותו.

ואף אחד לא צייץ.

כמובן, המשטרה החשאית שלנו עושה את השטיק הזה הרבה מאד זמן. היא עושה אותו בבתי משפט צבאיים בגדה, כאשר הטיעונים שלה מצליחים להעליב אפילו את השופטים הצבאיים. אבל יש הסכמה שבשתיקה שבית דין צבאי ישראלי, ודאי בית דין צבאי בגדה, הוא לא באמת בית משפט. ועכשיו מה שהופעל כלפי בתי דין צבאיים, מופעל גם כלפי בית דין שלום ישראלי רגיל.

בית משפט פסק שאין ראיות שמצריכות החזקה של מישהו במעצר, וזה לא התאים למשטרה החשאית, אז היא עשתה גסטאפו. ושקט. עוף לא פרח, שור לא געה, שופטים לא ערכו דיון חירום, הכנסת לא התכנסה, כלום. אין מה לראות פה.

אם תהיתם למה התכוון ישעיהו ליבוביץ' באמירה שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., אז הנה. לזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לכו בעקבות הטיוח

המסמכים שהוצגו השבוע בכנסת חשפו את צחנת פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן

כמו הרבה אחרים בני גילי, מוצאי ומעמדי פקפקתי שנים במה שכונה בשעתו פרשת ילדי תימן וכיום ידוע יותר כחטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן. לפקפוקים היו כמה שכבות:

א. קודם כל, בכלל לא בטוח שקרה משהו.

ב. אם קרה, זה כנראה היה מאד מצומצם.

ג. וצריך להבין, היה בלגאן שלם אז בארץ ולא הקפידו על רישומים.

ד. וכשכל אלה קורסים, נותר רק קו הגנה אחד של ההכחשה: 65 שנה, רבאק ערס, מה אתם ממשיכים ליילל?

וכמו רבים אחרים, בשנים האחרונות התחלתי להבין שהקו הרשמי היה טיוח. וזה היה חתיכת טיוח. אבל מה שנחשף השבוע בכנסת צריך למוטט את השרידים שלו.

עובדות:

בישראל היו מספר ועדות חקירה בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. כולן הוציאו איכשהו את הממסד בסדר. האחרונה שבהן היתה ועדת קדמי, שסיימה את עבודתה בתזמון מצוין – בדיוק בתחילת האינתיפאדה השניה, כשכולם היו עסוקים במשהו אחר. ואלמלא ניסתה הממשלה לגנוז את הממצאים של ועדת קדמי עד 2071 (!), כנראה שהיתה הרבה פחות תשומת לב תקשורתית. כשמישהו מנסה לגנוז ממצאים עד תקופה שבה לא רק כל המעורבים יהיו מתים, אלא גם צאצאיהם – 120 שנה לאחר האירועים עצמם – יש לו מה להסתיר.

והשבוע נחשף מסמך אחד – אחד מני רבים – בנושא בכנסת. אפשר לקרוא תמצות שלו כאן. לידיעה התלוו תמונות קשות לעיכול של ילדים, אבל להן עוד אפשר למצוא הסבר סביר למחצה. למה שמתואר במסמך, הרבה פחות.

המדובר בחקירתו – הלא יותר מדי מאומצת – של ד”ר ג’ורג’ מנדל, מנהל בית החולים בראש העין. מנדל מנסה להתכחש למותם של תינוקות בבית החולים, אך החוקרת מציגה לו מסמך של סגן המנהל הרפואי, ד”ר קלמן יעקב מן. במכתבו של מן מצוין כי בביקור שערך בבית החולים גילה כי ארבעה ילדים שמצבם היה טוב קודם לכן מתו כתוצאה מעירוי של “תמיסות שונות.” הטיפול בהם בוצע ללא כל התייעצות עם בני משפחותיהם. לדברי מנדל, היו רישומים מסודרים של כל הניסויים שנעשו, אך הוא שמע כי הם הושמדו שבע שנים אחר כך. מנדל תיאר נתיחות שיטתיות בגופות ללא אישור המשפחה – יש לציין שזה היה חוקי אז – וציין שהנושא הוסווה מבני המשפחות. מנדל אישר עוד כי הוא ידע על לפחות ילדה תימניה אחת שאומצה על ידי משפחה מבני הצוות הרפואי.

נקודה שיש להתייחס אליה היא הדיבורים על “דם כושי” שנמצא בעורקיהם של ילדים תימנים. החשש היה שהילדים לוקים במחלה נפוצה באפריקה, ועל כן ניסו לברר אם יש להם “דם כושי.” צריך לזכור את השנים: סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. כמעט כל הרפואה העולמית עדיין מקבלת תיאוריות שמקורן בגרמניה על שוני גזעי שניתן לאבחון בדם; התפיסה על גזעים עליונים ונחותים רווחת בכל שכבות האוכלוסיה, אבל במיוחד בקרב מקצועני הרפואה. התפיסה של “דם כושי” (והזעזוע של ד”ר מנדל: “[נ]מצא שזה לא נכון, וכבר אמרו לתימנים שיש בהם דם כושים!”) מעידה על האופן בו ראו באותה תקופה בני קבוצות “נחותות.” יצוין שהתפיסה של עיקור אוכלוסיות לא רצויות, למשל לקויים, בוטלה באחרונות מדינות אירופה רק בשנות השבעים – הרבה כתוצאה מהזעזוע מהאופן שבו יושמו התפיסות הללו על ידי הנאצים.

בעמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם מובאות מספר עדויות, שבהן העידו אנשי צוות רפואי על חטיפות ילדים, שהוכחשו אחר כך. רל”א ציינו ש”ההיסטוריה של הרפואה – מקצוע שחמלה אמורה להיות עמוד השדרה שלו – רצופה כשלים ופשעים, וכי אם לא נכיר בהם ונפעל לתיקונם, אנו נידונים לחזות בהם שוב ושוב.” עוד צוין שם שקוד נירנברג, שקובע גבולות לניסויים בבני אדם – כן, הוא נכתב בעקבות המשפטים ההם – כבר היה כתוב, מוכר וידוע כשהחלה הפרשה.

מה מספר הקורבנות ומי היה מעורב? יותר מדי מסמכים הושמדו מכפי שאפשר יהיה לתת תשובה ודאית על כך. בביקורת על דו”ח ועדת קדמי, שנכתב ב-2001, ציין העיתונאי אהוד עין-גיל שהוועדה התייחסה בסלחנות תמוהה לסירוב להעיד בפניה ולהשמדת מסמכים. אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים “נענו כמי שכפאם השד” – אבל ההערה הזו, שהופיעה בדו”ח הבינים של הוועדה, נשמטה מהדו”ח הסופי שלה. הארכיון של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג בפני ועדה קודמת, אבל “אבד” לפני שוועדת קדמי יכלה לעיין בו. הארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, שהועמדו לרשות ועדה קודמת, הוחזרו לבית החולים הלל יפה ו”נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו.” חומר אחר נשלח ל”ביעור” גם בתקופת עבודת העבודה עצמה, והוועדה מתלוננת על כך שהוא הושמד “אף שצריך היה להיות ברור לכל שחוקרי הוועדה – שדבר מינויה לא נעלם מאיש – ייזקקו לו.” עם זאת, הוועדה לא הורתה לחקור את השמדת המידע הזה. היא אפילו לא מעלה את האפשרות שמישהו מנסה להשמיד ראיות.

ואת הראיות שבכל זאת הובאו בפני הוועדה הזו, לרבות המסמך על חקירתו של מנדל, ניסתה הממשלה לקבור עד 2071.

יש לציין שלא המציאו פה שום גלגל. לקיחת ילדים ממשפחות “נחותות” והעברתם לידי משפחות “טובות” היתה נפוצה באוסטרליה, קנדה ומדינות אחרות, בדיוק מעצם התפיסה האאוגנית הרפואית ומתוך התפיסה ששיפור “תרבותי” מצריך הוצאת ילדים מתרבות נחותה ושתילתם בתרבות גבוהה יותר.

במשך 70 שנה, משפחות ישראליות התלוננו שוב ושוב על כך שילדיהן נחטפו מהם ונמסרו לאחרים, וכל מה שהן קיבלו היה זלזול רשמי – הן מצד הממסד, הן מצד הפושעים, והן מחלקים ניכרים של הציבור שלא רצה להאמין שמשהו כזה יכול לקרות.

לבושתי ואשמתי, הייתי במשך שנים חלק מהקבוצה השלישית. הייתי חלק מהרעש הלבן שאיפשר לפושעים לחמוק מדין. כי לא האמנתי שזה יכול לקרות “פה”, ולא רציתי לדעת איך נראה “פה” ב-1950. יכולתי להאמין לניצולי שואה שסיפרו על היחס הנורא שהם קיבלו עם הגעתם לכאן, כי הם היו חלק מקבוצת ההתייחסות שלי. ידעתי שישראל של שנות החמישים היתה מדינה של צווחות חנוקות בלילה; לחלק מהן אטמתי את אוזני. יכולתי לדעת. לא רציתי. עשיתי מה שהממשלה רצתה שאעשה, ובכך היא הפכה אותי לשותף לפשע.

אני לא יודע למה דווקא מסמך מנדל מוטט את חומת ההכחשה הזו, שכבר נבעו בה סדקים. אני יודע שאם הוא היה מונח מולי לפני 20 שנים, החומה היתה מתמוטטת הרבה קודם – ושזו הסיבה שניסו לסווג אותו. אני לא יודע מה עוד הם מחביאים שם, אבל יש להניח שזה איום ונורא.

וככל שזה יהיה נורא, יש לנו חובה לדעת מה יש במסמכים האלה. כל המדינה הזו בנויה על בית קברות ענק; תעלה נא השמש, ותחשוף את אשר תחשוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ואתה תשופנו עקב

עתידו של הנחש בנעליים הגבוהות מאחוריו, אז הוא עושה את מה שהוא יודע: להכיש

אחד האנשים המסוכנים והבזויים ביותר שהחזיקו אי פעם בתפקיד רשמי בישראל, בוגי “משה” יעלון, פתח הבוקר (ב’) שוב את לועו והודיע ש”היה צריך לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות. זה לא קרה כי גורמי אכיפת החוק לא עושים את עבודתם.”

הח”מ איננו, בלשון המעטה, ממעריצי מערכת אכיפת החוק בישראל, אבל רבאק ערס. בוגי יעלון היה שר הבטחון בזמן שעסקת הצוללות בוצעה. לפני כשבועיים הוא הכריז שאם לא יוגשו כתבי אישום, הוא “יספר את כל מה שהוא יודע.”

הלו! נראה לי שהתבלבלת. אתה לא חבר במאפיה. אתה נבחר ציבור. הנאמנות שלך אמורה להיות לציבור. אם אתה יודע משהו על שחיתות במשרד הבטחון, חובתך הציבורית היא ללכת קוממיות למשטרה ולדווח על כך. לא לחכות שיבואו אליך, על אחת כמה וכמה לא לאיים שאתה יודע משהו ושאתה עשוי – כשזה לא יהיה רלוונטי יותר – לחשוף אותו.

עכשיו אנחנו צריכים להחליט איזו משתי האפשרויות גרועה יותר: שבוגי ידע על שחיתות בקנה מידה עצום בפרשת הצוללות אבל העדיף לסתום את הפה כדי להשאר בתפקיד שר הבטחון, או שהוא לא ידע שום דבר ושהוא מנסה עכשיו להכיש את האיש שפיטר אותו.

מנסיוננו עם הנחש בנעליים הגבוהות, ובהתחשב בכך שהוא כנראה הגנרל המפוטר ביותר בהיסטוריה של ישראל, ההנחה הסבירה היותר היא שיעלון משקר. יש לו היסטוריה, אחרי הכל. כשפוטר בפועל על ידי שרון – רשמית, שרון פשוט נמנע מלהעניק לו שנה רביעית בתפקיד הרמטכ”ל – הוא התלונן על שחיתותם של שרון ושל סובביו. הוא לא אמר מילה על כך כשהיה בתפקיד, וכמובן שהוא לא מסר עדות כלשהי במשטרה. אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה התמודד צבא הבט”ש שהותיר יעלון ליורשו בתפקיד עם מיליציה ונכשל טקטית, הוא מיהר להתגולל על חלוץ ולטעון שהצבא לא מאומן. מי אחראי לזה, נחש קטן שלי?

אז עכשיו, אחרי שהוא פוטר גם על ידי נתניהו; אחרי שהתברר לו שכרגיל, הוא שגה בהערכת עצמו ושאף אחד לא מתגעגע אליו, ושאין לו קיום בפני עצמו, הוא מנסה להכיש נשיכה אחרונה. עוד חודשיים, אחרי הכל, השם “בוגי יעלון” כבר יהיה פריט טריוויה.

יעלון תמיד היה צדיק בעיני עצמו, ותמיד הוכיח את עומק שחיתותו. מי שסדרתית יודע – לטענתו – על שחיתות, אבל איננו עושה דבר אלא לילל לאחר שהודח מעיד שאין לו בעיה עם השחיתות או עם המושחתים, אלא עם העובדה שהם לא רוצים אותו יותר בחברתם. ספק אם יש דוגמא ממאירה יותר להתנהלות של איש ציבור מאשר כזה שבכשלונו מעמיק את חוסר האמון הציבור במערכת שממנה אכל כל חייו.

כל זה לא אומר, כמובן, שאין שחיתות בפרשת הצוללות. סביר מאד שיש. אבל אף שהמושחתים הגדולים הם בני חוגו של נתניהו ואולי נתניהו עצמו, עצם העובדה שיעלון מנצל את הפרשה לצרכיו בעוד שלא אמר דבר עליה כשהיה בתפקיד מעידה על שחיתותו-שלו. קטנה ביחס, כנראה, אבל עדיין ראויה לציון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בואו נדבר רגע על הפרקליטות

מה אפשר ללמוד מהקריירה של שלווה לוין, תובעת סדרתית של חפים מפשע

בראשון בפברואר 1996, נרצח האסיר עבדול אלכילאני בכלא מגידו. החלה חקירה, וב-18.3.96 נחקר האסיר ניזאר זקזאק בפעם הראשונה. גרסתו היתה אז שהוא לא ראה את הרצח, משום שהאוהל שבו נרצח אלכילאני היה סגור. למחרת הוא נחקר שוב: זקזאק הציע לחוקרים להחזיר אותו לכלא, כדי שהוא יוכל לברר פרטים נוספים. זקזאק נחקר בשלישית למחרת, ולא היה לו מידע נוסף. התיק דשדש שבעה חודשים – לא דבר בלתי שגרתי – כשלפתע מסר זקזאק הודעה רביעית. זו סתרה את כל הודעותיו הקודמות.

כעת, בספטמבר 1996, אמר זקזאק כי הוא ראה את הרצח; הוא ראה אותו משום שהאוהל, שלדבריו בהודעתו הראשונה היה סגור, היה פתוח. זקזאק האשים שלושה אסירים, נידאל אבו סעדה ושני אחרים, ברציחתו של אלכילאני. הוא אמר לחוקריו שהוא מוכן להעיד, בתנאי שישוחרר וינתן לו לצאת לירדן.

דברים זזים בעצלתיים בפרקליטות בכל מה שקשור למותם של פלסטינים, אבל באוקטובר 1997 – שנה וחצי אחרי הרצח – הוגש כתב אישום כנגד אבו סעדה. זקזאק מסר את העדות המרכזית במשפט, ב-20.11.97. שלושה שבועות לאחר מכן, הוציאה הפרקליטה שלווה לוין פקודת חסיון על 32 מסמכים בתיק הרצח של אלכילאני. עורך דינו העירני של אבו סעדה, אביגדור פלדמן, הבחין במהלך החריג ודרש את הסרת החסיון.

בתגובה, אמרה הפרקליטה לוין לבית המשפט כך: “אני מזמינה את בית המשפט לעיון בחומר בדלתיים סגורות. כאשר בית המשפט יעיין בחומר, כבודכם ידעו שבחומר החסוי אין כדי לשפוך אור על הגנת הנאשם או לתרום לכך.” בית המשפט בלע את זה, בנוהל. פלדמן ערער. ורק כאשר בחנה הפרקליטות, בתגובה לערעור, את החומר החסוי – עכשיו היא היתה צריכה להגן על כך בעליון – התברר לה שהחסיון הוטל על שלוש ההודעות הראשונות של זקזאק, כמו גם על מסמכים אחרים שהיו תורמים לזיכוים של הנאשמים. כזכור, בשלוש ההודעות הראשונות שלו טען זקזאק שהוא לא ראה את הרצח, לא יכול היה למעשה לראות את הרצח, ואינו יודע מי אחראי לו.

בית המשפט העליון לא קיבל את זה טוב. הוא קבע שבלי שההגנה יכלה לעמת את זקזאק עם ההודעות הראשונות שלו, נשללה מאבו סעדה היכולת להגן על עצמו. על התנהלותה של לוין כתבו השופטים כך:

“שנית, התביעה התנגדה להסרת החסיון, שכאמור כלל לא היה בו צורך. חמור מזאת, התובעת אף הציגה בדיון הפומבי בפני בית המשפט המחוזי, באוזני המערער וסניגורו, מצג מטעה ביחס לתוכנו של החומר החסוי, שחיוניותו להגנה היתה גלויה לעין. […] ההסבר שניתן על ידי התביעה למצג המטעה אף מצביע על ליקוי בהבנת תפקידו של עורך דין, שסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ”א 1961 מחייב אותו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הפרקליטות, המייצגת את האינטרס הציבורי בכללותו ומוטלת עליה החובה לפרוס בפני בית המשפט את מלוא הראיות שנאספו, לרבות ראיות רלוונטיות העשויות ליצור ספק ביחס לאשמתו של הנאשם.”

השופט קדמי כל כך לא התרשם מהתנהלותה של לוין ושל הפרקליטות בפרשה, שהוא הציע שבעתיד יוגש חומר כזה לבית המשפט על ידי פרקליט עצמאי. את סיפור העלילה הזה אפשר לדלות מפסק הדין, כאן.

בשל חלקה בהפללתו של אדם חף מפשע, החל נגד לוין הליך משמעתי בלשכת עורכי הדין. הרועץ המשפטי לממשלה דאז, אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון – היום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון – התערב למענה. לוין זוכתה, והמשיכה הלאה, אל ההפללה הבאה.

[…]

ב-21 ביולי 2003 נחטף החייל אולג שייחט על ידי חוליית מפגעים, שרצחה אותו וגנבה את נשקו. השב”כ מיהר לעצור שלושה חשודים, ותוך זמן קצר הוציא מהם הודאה. השלושה הובאו לבית המשפט, שם התעקשו כי לא ביצעו את הרצח וכי ההודאה הוצאה מהם בלחץ. הפרקליטה הבכירה שלווה לוין התייצבה בבית המשפט והודיעה חגיגית כי החומר נבדק היטב, וכי ההודאה של אחד החשודים מגובה… בהודאה של שאר החשודים. הם אפילו מסרו הודאה בכתב!

למזלם של החשודים, ולביש מזלה של לוין, באפריל 2004 ביצעו המפגעים האמיתיים פיגוע נוסף – והם ביצעו אותו באמצעות הנשק של שייחט. מאחר ושלושת העצורים המקוריים – אלה שהודו, ואפילו בכתב – היו במעצר בזמן הפיגוע השני, ומאחר ואדם איננו יכול להיות בשני מקומות בו זמנית אלא אם הוא ציפור, אפילו השב”כ נאלץ להודות שהם לא האחראים לרצח שייחט. ב-9 במאי 2004, שוחררו שלושת העצורים.

לוין קודמה.

[…]

על התיק הבא של לוין כנראה שמעתם, אלא אם חייתם במערה בעשור האחרון: היא היתה האחראית על תיק רומן זדורוב.

כזכור, באותו התיק העיד פתולוג של המכון המשפטי, ד”ר קונסטנטין זייצב, כי רצח תאיר ראדה בוצע בסכין יפנית. הטענה הזו תאמה את ההודאה שהוצאה מזדורוב. לרוע מזלה של לוין, פתולוגית צעירה בשם ד”ר מאיה פורמן-רזניק מצאה שהפצעים על גופתה של ראדה היו דווקא מסכין משונן. עדותה של פורמן-רזניק גרמה לכך שהתיק יגיע לבית המשפט העליון, והפרקליטות ניהלה מסע ארוך וביזארי של נקמה נגד פורמן-רזניק בשל העובדה שהעזה לומר את האמת – ובין השאר האשימה אותה בשקר לבית המשפט.

בואו נדבר שניה על ד”ר זייצב. ב-16 בינואר 2006, הרגו שוטרי מג”ב את עביר עראמין בת ה-10 כשיצאה מחנות ממתקים בירי כדור גומי בראשה. בנתיחת גופתה נכחו זייצב, מטעם המדינה, וד”ר חן קוגל. מטעם המשפחה. שניהם הסכימו כי הפגיעה בראשה מתאימה לפגיעה מכדור גומי, אם כי יתכן שהפגיעה נוצרה כתוצאה מידוי אבן במשקל זהה ושנעה במהירות זהה לזו של כדור גומי. קוגל קבע שסביר יותר שהפגיעה היא מכדור גומי. המדינה הסתמכה על חוות דעתו של זייצב כדי לסכל את העמדתם לדין של החמושים. קוגל משמש כיום כמנהל המכון הפתולוגי; הוא גם עמד לצידה של פורמן-רזניק כשהפרקליטות ביקשה את דמה. האחרונה אף שיקרה לבית המשפט ואמרה כי קוגל חולק על פורמן-רזניק – ואז ניסתה למנוע ממנו להעיד בנושא.

בשנת 2010, טען זייצב בעדותו בבית המשפט בפרשת אריה קרפ כי אין אפשרות שסיבת המוות שלו היא טביעה. בפרשת קרפ, כזכור, העמידה הפרקליטות לדין צעירים פלסטינים שהיכו יהודי, ונטען כי בכך גרמו למותו, לא באשמת הריגה אלא ברצח.

היום פורסם דו”ח קטלני של נציב התלונות נגד הפרקליטות, השופט דוד רוזן. הוא מצא שפרקליטים העלימו ראיות, הסתירו חומרי חקירה, והגישו כתבי אישום מבלי לקרוא את כל חומר הראיות. רוזן התייחס בין השאר לתיק קרפ, ובו מצא שהדו”ח שהוכן במכון הפתולוגי שונה שורה של פעמים – בכל פעם לרעת הנאשמים.

מאוחר יותר היום אמר ד”ר קוגל כי הוא משוכנע שיש אנשים שהורשעו שלא בצדק בשל חוות דעת לא תקינות שבוצעו במכון המשפטי. הוא קרא לפתוח מחדש תיקים שלגביהם יש חשש כזה.

חשוב לציין: הפרקליטות מסוכנת לאזרח הפשוט הרבה יותר מהמשטרה המושחתת. שוטר יכול לעצור אדם ל-24 שעות. פרקליט רשלן או מנוול יכול לשלוח אותך ל-25 שנה – והמערכת תחפה עליו גם שנים אחר כך.

הפרקליטות מיהרה להתקפד, לומר שהדברים הוצאו מהקשרם ושהכל בסדר. החשש שצריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם במדינה חופשית, שמא אדם חף מפשע יושב בכלא בשל טעות שיפוטית, לא כל כך מטריד את הפרקליטות. הרבה יותר חשוב שם להגן על התחת.

אפשר לקרוא לזה מורשת שלווה לוין.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ידענו שהוא שקרן, אבל פתולוגי?

אם למישהו היה ספק בכך שהנער לעניינים מלוכלכים משקר למחייתו, הגיע המפגש עם טראמפ ואישר את זה

אורן חזן והסלפי שלו לא מעניינים אותי. כל שניה שמוקדשת ליצור הזה רק מחזקת את האחיזה שלו במרכז הליכוד. משרה נתניהו והאמירה שלה על כך שהתקשורת שונאת אותה והעם אוהב, נו, אף אחד לא יכול היה לצפות למשהו אחר. אראל סג”ל העלה לשידור מתחזה לטראמפ? אי אפשר היה להתייחס אליו ברצינות כבר אחרי הפעם ההיא שבה הוא ייחס לבוגי יעלון פשע מלחמה על סמך פוסט בפייסבוק. לא, הפאשלה של אתמול – ויש להודות, היה מבחר – שייכת כולה לנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן.

הנה תקציר של הקריירה של גלעד ארדן: בשנות ה-90 הוא היה המומחה לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן, כשזה שימש כיד ימינו של בנימין נתניהו. גולת הכותרת של הקריירה של ארדן היתה הפצת כרזות “לבנת חבלה” כשלימור לבנת העזה למתוח ביקורת חלושה על מדיניותו של נתניהו. אז היה ארדן משהו בצעירי הליכוד; בעשרים השנים האחרונות, טיפס הפשפש במעלה הזנב והפך לחבר כנסת ואף לשר. באף אחד מתפקידיו לא הותיר חותם כלשהו, להוציא אולי החוק על קסדות אופניים.

בממשלה הנוכחית ארדן משמש כשר לבטחון פנים והשר למלחמה ב-BDS. סימן ההיכר שלו עד כה היה שקרים והפצת שנאה, תחום ההתמחות הישן שלו מימיו כנער לעניינים מלוכלכים. הוא טען שגל השריפות בנובמבר היה תוצאה של הצתות מצד פלסטינים – אבל עד כה לא סיפק בדל ראיה לטענה הזו. המשטרה שלו נכשלה במציאת ראיות והגשת כתבי אישום. זה לא הפריע לו להמשיך לשקר בנושא.

אחר כך הגיעה פרשת אום אל חיראן. היו בה למעשה שתי פרשות: הריגת המורה יעקוב אלקיאען על ידי חמושיו של ארדן, ופציעתו בכוונת-מכוון של ח”כ איימן עודה. בשתי הפרשות הקו הראשון והאחרון של ארדן היו שקרים בלתי פוסקים. במקרה של אלקיאען, טען ארדן – והוא דבק בגרסה הזו גם היום – שאלקיאען היה מחבל. במקרה של עודה, שנורה שעה שצעד לעבר קולות הירי, טען ארדן שהוא “הוביל הסתה ודרדר את המצב.” עד כה לא היתה חקירה נמרצת למדי כדי לברר מי ירה, ובאיזו סמכות, על חבר כנסת; ואחת הסיבות לכך שלא היתה חקירה כזו היא שארדן מיהר לתאר את הקורבן כתוקפן.

ואתמול, לרוע מזלו, ארדן נתפס משקר מול המצלמות. הוא אמר לנשיא טראמפ שהתאונה בתל אביב “אפשרי שהיתה מתקפת טרור.” הוא אמר את זה כשעה וחצי לאחר שהמשטרה הכריזה שמדובר בתאונה. בקיצור, ניסה לשכנע את טראמפ – לא שזה מסובך מדי – שבוצע פיגוע בזמן שהוא מגיע לישראל. רק שלא היה כל פיגוע, רק תאונת דרכים.

אחר כך, כשגילה ארדן שקלטו אותו, הוא ניסה למרוח את התקשורת, כהרגלו, וניסה לטעון שדווקא דברי המשטרה לא היו מדויקים. זה לא כל כך עבד. צריך לזכור את זה בפעם הבאה שהנער לעניינים מלוכלכים, שלמרבה הזוועה משמש כשר לבטחון פנים, יעשה שוב את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: להפיץ שנאה. יש לציין שלהפצת השנאה של ארדן יש מגפון רב עוצמה, בדמות הנטיה של כתבים להתייחס לגרסת המשטרה כאל אמת ולא כאל טענה. יש להתייחס לדבריו של ארדן כאל אלה של נתניהו: להניח שהם שקר זדוני עד שיוכח אחרת. להטיח את זה בפניו בכל מקום שיילך; להבהיר לו שהחליפה והקול הסמכותי לא עובדים עלינו. שלשקר ולאמת יש עדיין משמעות.

וכן, זה משמעותית יותר חשוב מהשטיקים של הסרסור מבולגריה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינת נתניהו נגד מני נפתלי

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)