החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: התחלתי ולכן אסיים

איתמר שאלתיאל

אני לא מתכוון להסביר כאן למה המאבק נגד גירוש הילדים חשוב (גילוי נאות: אני מועסק ב”ילדים ישראלים”, שמובילים את המאבק הזה). אני לא הולך לדבר על נוהל עובדת זרה בהריון, על הדלת המסתובבת, על מחנה המעצר בנתב"ג. הקישורים כאן. מי שירצה יכול לקרוא או להתווכח, אבל אני חושב שכבר מאוחר מדי לנסות לשכנע. רבים מספיק כבר השתכנעו, ולא זו הבעיה. הבעיה היא איך ממשיכים מכאן.

המאבק נגד גירוש הילדים כבר הוציא פעם 8,000 איש לרחוב; אנשים הבטיחו שהם יסתירו ילדים; אנשים נצמדו לפקחי עוז על אופניים; הם שלחו עצומות ומכתבים; והם הצליחו. הממשלה החליטה להשאיר 800 ילדים בישראל, ואת גירוש ה-400 הנותרים, אלה שאין שום סיבה לגרש, דחתה לקיץ. זה ניצחון, אבל מהסוג המתמסמס. כי ככה זה עובד כאן כאשר יש לחץ ציבורי אמיתי – מתפשרים קצת ומותחים את ביצוע הגזירות כמה שיותר. לא צריך למתוח הרבה יותר מדי, רק מספיק בשביל שמעגל החדשות ימצא נושא חדש לדבר בו, שאקטיביסטים ימצאו עוול חדש להפגין נגדו.

זה לא חייב להיות כך. המאבק הזה הוא מאבק שניתן לנצח בו, גם במספרים. 800 ילדים לא צריכים לחיות עכשיו בחרדות מבית הכלא, אפשר להוסיף להם עוד מאה, עוד מאתיים. אפשר לרשום כאן עוד ניצחון ציבורי אמיתי. ואנחנו זקוקים לנצחונות כאלה יותר מתמיד.

מחר יש הפגנה, שארגנו מספר אמהות פיליפיניות שלא מוכנות יותר לפחד מהרגע שבו יגרשו אותן ואת הילדים שלהן. זה מדהים, אם נזכרים שעד לא מזמן האמהות הללו נחשבו ל"לא חוקיות" רק משום שהביאו ילדים לעולם. ההפגנה מתחילה בעשר בבוקר בשדרות רוטשילד, ליד הבימה, בתל אביב. ככל שיגיעו יותר אנשים, כך קטן הסיכוי שהאמהות הללו יעצרו. בואו, בואו והזמינו חברים. לא רק כי זה נושא "חשוב", ולא רק בגלל שהעוול כאן צועק לשמיים. בואו כי אפשר לנצח.

 

פוסט אורח: הקשר האיראני של "אם תרצו"

איתמר שאלתיאל

במסגרת הוונדטה שלהם כנגד ארגוני זכויות אדם, יצאו ב"אם תרצו" בדו"ח שמשים עצמו כחוקר את מקורות המימון של הארגונים הללו. כבר אמרו בעבר שהמחקר כולו התבסס על גוגל ועל ההצהרות הפומביות של ארגוני זכויות האדם עצמם, ואכן – גוגל הוא כלי נהדר לעריכת מחקרים. כך, למשל, גוגל מאפשר לאתר את הקשר של רונן שובל, יו"ר "אם תרצו", לכספים שמגיעים ממדינות אויב.

קורא, שמעדיף להישאר אנונימי, שלח אלי ואל יוסי גורביץ כמה קישורים שמספרים את רוב הסיפור. נתחיל בהתחלה: רונן שובל הוא מנהל אסטרטגיה שיווקית בחברה בשם "Accels", שהמנכ"ל שלה הוא אדוארדו שובל, אביו של הנער. Accels היא ספקית רשת נטולת מגע שמעוניינת "להעשיר את החוויה בנקודות המכירה עבור קהילות של צרכנים וסוחרים".

אדוארדו ורונן שובל בדף החברה. צילום מסך מאתר Accels

והנה, שלשום התפרסמה ידיעה לפיה Accels נכנסת לשותפות עם Fundamo, שמטרתה להגביר את חדירת ה-NFC (טכנולוגיית וויירלס לטווחים קצרים) לשווקים מתפתחים. Fundamo היא חברה מעניינת, מהסוג ש"אם תרצו" היו עושים ממנו מטעמים. החברה מפתחת פלטפורמת שירותי סלולר פיננסיים, ויש לה נוכחות רבה ב"שווקים מתפתחים". איפה למשל? ריצ'רד ביילי, מנהל מוצר ב-Fundamo מסביר: "באפריקה עבדנו קרוב מאוד עם MTN (ספקית רשת – א.ש.), וגם עם תימן, איראן, אפגניסטן וסוריה". האנס ואן רנסבורג, מנכ"ל Fundamo, אמר בראיון עמו כי "אנו עובדים באזורי קרב, מילולית. יש לנו לקוחות באפגניסטן, באיראן, בעיראק, בליבריה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו".

רונן שובל. צילום מסך מאתר Accels

למעשה, בזה כוחה הגדול של Fundamo. היא מתנאה בכך שהיא עובדת עם 40 מדינות, מהן 27 באפריקה ובמזה"ת. Fundamo מתמחה ב"שווקים מתפתחים", כזכור – מטרת השותפות בינה לבין Accels.

בידיעה שמספרת על השותפות החדשה, אומר מנכ"ל Accels, אדוארדו שובל: "אנו מתרגשים במיוחד להביא את יתרונות הרשת נטולת המגע שלנו לשווקים מתפתחים […] הנוכחות החזקה והמבוססת של Fundamo בשווקים הללו הופכת אותה לשותפה אידיאלית עבורנו בהשקת השירותים שלנו". במלים אחרות, Fundamo נבחרה בגלל פריסת השירותים שלה.

רונן שובל ו"אם תרצו" נמנעו שוב ושוב מלספק הסברים למקורות הכספים שלהם. אחת ההשערות שהועלו לגבי הפער בין התקציב של "אם תרצו" לבין עלות הקמפיין שלהם נגד הקרן החדשה גרסה שאת ההפרש שילם אדוארדו שובל, אדם עשיר בזכות עצמו. ועכשיו מסתבר שרונן שובל, ראש וראשון לפטריוטים, מוכן בקלות להכנס לשותפות עם חברה שעושה עסקים במדינות אויב.

זה לא מפתיע, ממי שמוכן לקבל כספים גם מהיטלר. ואם לומר את האמת, אני לא רואה בעיה מיוחדת בפריסה הגלובלית של Fundamo. אבל זו הזדמנות טובה להזכיר שאנו עדיין לא יודעים מאיפה הגיע רוב הכסף לקמפיינים של "אם תרצו". ומלבד זאת, מעטים הדברים המהנים כקול התרסקותם של בתי זכוכית, לא כן?

מאחר שרונן שובל סירב בעקביות להגיב לשאלות "החברים של ג'ורג'" בעבר, לא טרחנו לבקש את תגובתו.

הפוסט פורסם במקביל גם באקטיביזם הוא קוד פתוח

פוסט אורח: שקט, בונים

אתמול צריך היה להיראות אחרת. אפילו אם לא היינו רואים הפגנות המוניות להפלת הממשלה, היינו צריכים, לכל הפחות, לראות ח"כים מהשמאל, אדומים מזעם, חובטים בימין עד אבדן הכרה. במקום זאת, קיבלנו דברים כמו התגובה המעופשת הבאה: "אבו מאזן וממשלתו בראמאללה הם הפרטנר הפרגמטי והמתון ביותר שישראל יכולה לבקש. אם לא יחודש המשא ומתן בהקדם, עוד נתגעגע בעתיד להצעות הפלסטינים לפתרון הסכסוך".

זו היא תגובת "שלום עכשיו" לחשיפת מסמכי פלסטין, והיא מסכמת היטב את התגובה משמאל. לא רק למסמכי פלסטין, אלא בכלל. בעשור האחרון לפחות, אולי יותר. אולי הייתי אמור להתרגל, אבל קשה לי. התגובה הזו היא דוגמא כל כך נאה לכל מה שעגום ומקרטע בשמאל הפוליטי בישראל, שהידיים שלי עדיין רועדות מזעם. ממשלות ישראל שלחו במשך שנים ישראלים למותם, תוך שהן מסרבות לדון אפילו בהצעות מרחיקות הלכת ביותר של הרשות הפלסטינית, ובטח שלא ליידע את הציבור בנוגע לכך, וזה כל מה שיש לנו להגיד? שיש פרטנר?

במהותה, זו תגובה. ובמהותה, כל תגובה מקבלת את הנחות היסוד של הצד השני. ו"יש פרטנר" מניחה שנושא הדיון הוא כשירותם של הפלסטינים לשלום. זה לא הנושא. זה לא צריך להיות הנושא. הנושא הוא דם, דמם של ישראלים ופלסטינים, שנשפך במשך עשור בעוד ממשלות ישראל ממחיזות את שטיק ההסברה האחרון שלהן – משא ומתן. על פי ויקיפדיה, בין 2000 ל-2007 מתו 1,115 ישראלים כחלק מהסכסוך, ולמעלה מ-8,000 נפצעו. בין 4,210 ל-4,269 פלסטינים נהרגו, וכ-30 אלף נפצעו. לא יודע אם יצא לכם לראות פעם "פצוע" כזה. לי כן. ראיתי דרוזי שנורה בראשו במחסום. היה לו שקע ברקה, והוא סבל מכאבי ראש ונדודי שינה, וכנראה ימשיך לסבול מהם. הנתונים האלה לא אומרים כמה אנשים איבדו רגל, כמה מהם איבדו ידיים, עיניים, שלווה. הנתונים לא מספרים על "עופרת יצוקה", ולא מספרים על כל הפלסטינים שאיבדו את ביתם, או על תושבי שדרות שצריכים לחשב את המרחק בין גן הילדים לבין המקלט הקרוב, למקרה ש.

האינתיפאדה השניה, גל הטרור הגדול של תחילת שנות האלפיים, חומת מגן ועופרת יצוקה, כל אלו היו רק רעש רקע, מנגינת ליווי למוטיב המוזיקלי היחיד שממשלות ישראל יודעות לקיים – תופי הטם-טם היגעים של הבניה. ובשלום עכשיו עדיין מדברים על פרטנרים.

***

השמאל הפוליטי תמיד מגיב. תמיד מגיב רע ובנימוס. תמיד משתעל במבוכה כדי שיתנו גם לו מקום. וזה לא מפסיק להדהים אותי. תגובת ברירת המחדל שלו היא "בבקשה אל תרביצו לנו".

ג'ון סטיוארט העיר פעם שהמשפט "הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים משחקים שש-בש" הוא לא נכון. הרפובליקנים משחקים שח בעוד הדמוקרטים יושבים בחדר האחות כי הם שוב הדביקו לעצמם את הביצים. התיאור הזה מתאר במדויק את השמאל הישראלי. השמאל האמריקני עוד יודע לנצח בחירות.

השמאל הישראלי ימשיך להפסיד, ובצדק, כל עוד בתשדירי הבחירות שלו הוא ימשיך לנופף בחוקים החברתיים שהוא העביר, אותם חוקים שאיש לא מקיים לעולם. הוא ימשיך להפסיד משום שתפקידו של ח"כ אינו רק לחוקק. תפקידו הוא גם לעצב את הדיון הציבורי. ואת זה הימין יודע לעשות, והשמאל לא. למעשה, הימין כל כך התרגל לעשות זאת עד שגם החוקים שהוא מעביר הם לא יותר, במקרים רבים, מאשר כלי רטורי.

ואני יודע, אם יש משהו ששמאלנים אוהבים לעשות זה לתקוף שמאלנים אחרים. ואני יודע, דברים שרואים משם וכו'. אבל בשלב מסוים מישהו צריך היה לומר רבאק. לא כולם, מישהו. כאשר "מקורבי" נתניהו אומרים שמסמכי פלסטין מוכיחים שהקפאת הבניה היתה מיותרת, מישהו היה צריך לצעוק שהאיש ויתר על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל עבור כמה חודשים של בניה. ומישהו היה צריך לצעוק על לימור לבנת, זו שאמרה ש"כולם יודעים שאריאל תמיד תישאר בריבונות ישראל", שאפילו הממשל הפלסטיני הנוכחי לא היה מוכן לקבל את אריאל; שבמשך שנים ישראל משקיעה מיליארדים באריאל כדי להרוס את הסיכוי של המדינה הזו לקצת שקט, פעם אחת בחייה הקצרים; לשאול איך היא העזה לשקר כך לציבור, כשהיא היתה חלק מהממשלות שאיבדו כך הסכם שלום אחר הסכם שלום; לשאול אותה כמה מתים יספיקו לה, עד שתבין.

ואפשר גם לשאול אותם, את הימין הישראלי, איפה הם עכשיו, כשגדר ההפרדה, שאמורה היתה להגן על החיים שלנו, נבנית עקום, בעלות של מיליונים ובניגוד לכל היגיון ביטחוני, על מנת לספח עוד קילומטר. ואפשר לשאול אותם איך הם מצדיקים את ההתנגדות שלהם, דאז, לגדר, על מחיר הדמים שלה, כדי שחלילה לא נאבד עוד גבעה, עוד שעל.

וכשליברמן שואל מאיפה מגיע הכסף לארגוני שמאל, צריך היה לשאול אותו מאיפה מגיע הכסף שלו. ולהתעקש על זה. כי, אני לפחות, עדיין לא הבנתי. ואני גם תוהה בנוגע לבת שלו, ואיך היא התעשרה כל כך מהר. ואם אנחנו כבר שם, ומדברים על דה-לגיטימציה, אז איפה האנשים שישאלו אותו על אפסותה המוחלטת של מדיניות החוץ שלו, ואיך זה ששר חוץ, ששנותיו בתפקיד היו שנות השיא של תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, מעז להאשים בחרם הזה תנועות שמאל שקיימות למעלה מעשרים שנה.

הטיעון העיקרי של הימין הישראלי הוא שהשמאל אינו לגיטימי. עוד לפני ועדת החקירה, ואפילו לפני שבוגי יעלון השווה שמאלנים לווירוסים, הטיעון הזה היה שם. זה מה שהימנים אומרים כשהם אומרים לכם ללכת לעזה, "אם כל כך אכפת לכם מהפלסטינים". זה מה שהם אומרים כשהם שואלים למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות. הם אומרים דבר אחד, והוא פשוט וקליט – לשמאל אכפת יותר מהפלסטינים מאשר מהישראלים. אז לא. די. כי אם ימני אומר לכם ללכת לעזה, אמרו לו ללכת לשם בעצמו. זה הוא שרוצה לחיות שם ממילא. ואם ימני שואל למה לא הפגנתם למען תושבי שדרות, שאלו אותו מתי הוא היה שם. ושאלו אותו, אם כבר, מה הוא עושה למען מפוני בית שאן, ולמה לגזלני ההתנחלויות מגיע בית מפונפן ותקציבי ענק, כשבישראל זוגות צעירים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו דירה בשכירות. ודי. הייתי ממשיך, אבל נמאס לי. כבר שנים שנמאס לי.

***

יש טעם אמיתי בעבודת הכנסת, כרשות מחוקקת. אבל ח"כים הם אישי ציבור, ומה שהם אומרים נכנס לתקשורת. ליברמן יודע את זה, ביבי יודע את זה, אפילו דני דנון יודע את זה. בשמאל עדיין לא. במקום לנסות לשכנע את הציבור, מעדיפים אצלנו לפנות לבג"ץ, לנהל קרב מאסף. במקום שבו מתעלמים מפסיקות בג"ץ, שבו מוסדות שלמים מתנהלים במחשכים וללא פיקוח, בשמאל עדיין מתנאים ברשימת החוקים החברתיים שלהם. ובכל פעם שיש בחירות, במקום לנסות לנצח הם מעדיפים לנסות לגנוב מנדטים ממפלגות שמאל אחרות, מביצה שהולכת ומצטמקת. והגיע הזמן שזה יפסיק, לא משנה איך. אמרו שליברמן מזיין חזירים, מבחינתי. אני רוצה לראות אותו מכחיש.

(איתמר שאלתיאל)

פוסט אורח: שעון השבת של החוק הישראלי

לפני זמן מה נחשפו בארה"ב מסמכים מטרידים, שזכו לכינוי "The Torture Memos". המסמכים מפרטים את ניסיונם האמיץ של יועציו המשפטיים של ממשל בוש למצוא הצדקה חוקית לשימוש בטכניקות עינויים מסוימות, ובכללן ה-Waterboarding, הדמיית טביעה. מאחר שעינויים מוגדרים בחוק כגרימת כאב או סבל קיצוניים לנחקר, מאמץ ניכר במסמכים הללו מוקדש לניסיון להוכיח שהחוק חל רק על מקרים שבהם נגרם לנחקר כאב וסבל קיצוניים. מאחר ש-Waterboarding גורם בעיקר סבל, אך לא כאב, הרי ששיטת העינויים הזו חוקית למהדרין. הסרטון הקצר הזה מסביר זאת טוב מכפי שאני אוכל לעשות.

בישראל זה לא היה קורה. מנסחי מזכר העינויים השקיעו מאמץ פרשני אדיר, ולא אלגנטי במיוחד, כדי לעקם את החוק הקיים לכיוון הרצוי להם. בישראל מוקדש מאמץ משפטי שווה ערך, אולם זה מופנה לניסוחו הראשוני של החוק. אין צורך בפרשנויות פתלתלות שיעקמו את החוק, החוק עקום מלכתחילה.

יום אחד יבדוק מישהו כמה כוחות סוס משפטיים נדרשו לישראל ליצירת חוקי האפליה הגזעיים שלה, ואם לדייק – להסוואתה של האפליה הגזעית הזו. החוק הישראלי לא מדבר על גזע; אין בכך צורך. לשם כך תיקנו כאן מגוון של שעוני שבת, התפלפלויות תלמודיות למחצה שמאפשרות למחוקק לומר "יהודים" ו"ערבים" מבלי להשתמש במלים אלו במפורש. הידוע מבין שעוני השבת הללו הוא אותו קונסטרוקט תיאורטי "הזכאי לאזרחות ישראלית מטעם חוק השבות". הכוונה ליהודי, כמובן, רק בלי לומר את השם המפורש.

אבל יש גם שעוני שבת אחרים, יעילים לא פחות. על פי הצעת חוק של ח"כ גדעון עזרא, מורה דרך המוביל קבוצת תיירים שמונה מעל 11 איש חייב להיות אזרח ישראלי. מאחר שהפלסטינים שמתגוררים במזרח ירושלים אינם אזרחי ישראל, הצעת החוק תחסל את פרנסתם של כ-300 מהם.

ועל פי הצעת חוק של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), אדם שכוחות הביטחון הרסו מבנה לא חוקי שהוא בנה, יחויב בהוצאות ההליך. קירשנבאום, לדבריה, התכוונה להטיל את ההוצאות הללו על תושבי אל-עראקיב ואום אל-פאחם, ולא על תושבי המאחזים. הסיבה פשוטה – החוק הישראלי אינו חל על שטחי יהודה ושומרון. חוק אחד לערבים, חוק אחר ליהודים, פשוט אל תאמרו זאת בקול.

הדוגמאות הללו התפרסמו אתמול, והמיוחד בהן, כמו בתיקון לחוק האזרחות, הוא הבוטות. המסכות, סוף סוף, נפלו. ח"כ קירשנבאום אמרה במפורש למה היא מתכוונת, ואף אחד לא קנה את ההתפלפלות של ח"כ עזרא. ישראל מפלה את אזרחיה הערבים במשך שנים, בחוקי סיפוח ובמדיניות גזענית, אבל הח"כים כבר לא חשים צורך להתנצל. מה שהיה חלק ממדיניות בלתי רשמית, מוסווית בפלפול תלמודי, הפך לאמצעי הפשוט והבדוק ביותר להשגת קולות. במלים אחרות: הקריצה הפכה לצ'פחה, שזה, בעצם, כל ישראל על רגל אחת.

המדיניות קיימת שנים. ולעתים האפליה הופכת לכה מובנת מאליה, עד שהיא משמשת כבסיס ליצירת אפליה נוספת. לכרבע מהיישובים הערביים אין תכניות מתאר, ולכן תושביהם לא יכולים לקבל היתר בנייה. ביישובים שבהם המדינה אישרה תכנית מתאר, אישורי הבנייה מתעכבים משום שהמדינה לא טרחה להקים באזור תשתית. מאחר שערבים לא יכולים להשיג היתר בנייה, הם בונים בנייה בלתי חוקית. מאחר שהערבים בונים בנייה בלתי חוקית, ישראלים יכולים לומר לעצמם שהערבים מפרים את החוק בקביעות. מאחר שהערבים מפרים את החוק, ח"כ פאינה קירשנבאום חשה צורך עז לחייב אותם בהוצאות על הריסת בתיהם. נהדר.

אבל הסיבוב האחרון של הגלגל חורג, ככל הנראה, מקווי המתאר שתכננו מייסדי האפליה הזו מלכתחילה. חוקי הגזע שלנו אמורים היו להיראות אחרת, מוגנים בהתפלפלות, נקיים משמות מפורשים. אבל למציאות דינמיקה משלה, וגזענות שקודדה בחוק לא יכולה להישאר לנצח בגבולותיו. היא תשאף החוצה, כי אינך יכול לקיים מציאות של אפליה מבלי לנסות להצדיק אותה הצדקה מתמדת. ובשלב מסוים, את מקום ההיתממות תופסת הצדקנות, ואת מקום הצדקנות – הוולגריות. וזה בערך כל מה שנשאר לנו מיהודית ודמוקרטית.

איתמר שאלתיאל

לקום, לומר, לצרוח

ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן.

והאמת? לי אין הרבה זכות לדבר. אני מקבל כסף עבור השתתפות במאבק הזה. לא המון, אבל כסף. ובכל זאת, אם תהיו מוכנים לסבול עוד 800 מילה, אני רוצה להסביר למה המאבק הזה חשוב כל כך בעיני, למה הוא חשוב מספיק כדי שגם אתם תשתתפו בו.

האבולוציה של הספין

התנהלות המדינה בסיפור הזה מדגימה היטב את השתלטות היח"ץ על המדינה. היח"ץ שם את טלפיו לא רק על הממשלה, הח"כים או כל תפיסת ה"הסברה", אלא גם על ספר החוקים עצמו.

הספינים של שר הפנים, אלי ישי, התפתחו לאיטם מגזענות בוטה – זוכרים את "זרים מביאים מחלות"? – לשקרים גרידא. אחד השקרים הללו הוא הטענה, ששומעים שוב ושוב, שמהגרי עבודה מביאים ילדים כדי להלבין את שהותם במדינה. השקר הזה חצוף כל כך מפני שבדיוק ההפך הוא הנכון. לפי תקנה של משרד הפנים ("נוהל עובדת זרה בהריון") הורי הילדים הללו מאבדים את אשרת העבודה שלהם כאשר נולד הילד. כלומר, הבאת הילדים יצרה את סכנת הגירוש מראש. אמנם עד ליצירת הנוהל, ישראל החזיקה במדיניות שלא מגרשים ילד ואת אמו, והנוהל הוחל רטרואקטיבית גם על ילדים שנולדו כאן לפניו בואו לעולם. אבל במשך 15 שנה יבאה לכאן המדינה מאות אלפי מהגרי עבודה, ואלו הביאו רק 2,000 ילדים. בניגוד לציניות של ישי, רוב האנשים לוקחים את הילדים שלהם קצת יותר ברצינות, ולא מביאים ילד לעולם כדי לקבל "בייבי ויזה".

במלים אחרות, משרד הפנים הפך את הילדים לבלתי חוקיים במחי נוהל, ועכשיו הוא מאשים אותם בכך שהם לא חוקיים. וההתעללות לא נפסקת כאן. ילדים מחמש משפחות לפחות נמצאים בסכנת גירוש למרות שהם עומדים בקריטריונים, משום שמשרד הפנים דורש מהם להביא מסמכים שנמצאים כבר ברשותו; עובדת ובנה יגורשו, משום שבן זוגה הישראלי נפטר; הקריטריונים שלפיהם נקבע מי יגורש ומי ישאר מוטים אף הם: "ילדי עובדי השגרירויות" יגורשו, כשבמונח "עובדי השגרירויות" הכוונה גם למי שעבד שנה בשגרירות כמנקה. שוב ושוב המדינה יוצרת את הבירוקרטיה שתאפשר לה להאשים את הילדים הללו ומשפחותיהם בכך שהם, ובכן, לא עומדים בכללי הבירוקרטיה. המדינה למדה איך לעשות זאת על הפלסטינים, עתה היא מיישמת על ילדי מהגרי העבודה. זה מדהים, וזה מעורר רצון לצרוח.

הטיול נגמר

השקרים לא נפסקים כאן, כמובן. ישי משקר בנוגע למספר הילדים שנמצאים כאן, קשקש משהו על "אשרת תייר" ומאיים על אובדן הצביון היהודי של המדינה כאשר הוא מחזיק בשיא ייבוא מהגרי העבודה. אבל בטח כבר שמעתם את זה, אז לא אפרט. ובכל זאת, כדאי ללחוץ על נקודה אחת, שלא זוכה לתשומת לב מספקת – האמירה ההיא של ישי לפיה צריך לומר לילדים ש"הטיול נגמר".

האמירה הזו מרתיחה לא רק מפני שהילדים הללו נולדו כאן, וישראלים בדיוק כמוהו (אם לא מעט טובים יותר). היא מרתיחה מפני שישי מנסה להמעיט בחשיבות הזוועה שהוא והממשלה אחראים לה. תום כתב לא מזמן פוסט נהדר על מצב הילדים בקמבודיה, שמפרט בדיוק לאלו תנאים זוכים ילדים במדינה הזו. קמבודיה פחות רלוונטית לגבי ילדי מהגרי העבודה, משום שרובם פיליפינים. אז הנה כמה עובדות על הפיליפינים, שהושגו בחיפוש גוגל פשוט:

  • 30 אחוזים מאוכלוסיית הפיליפינים נמצאת מתחת לקו העוני. 26.5 אחוזים מהילדים נמצאים בתת-תזונה (מקור)
  • בעיית ילדי הרחוב בפיליפינים חמורה כל כך, שהיא זכתה לערך בוויקיפדיה. לפי דו"ח שפורסם ב-1998, יש בפיליפינים כ-1.5 מיליון ילדים ללא בית, ובחלקם נחטפים כדי לשמש כזונות לפדופילים.
  • לפי אמנסטי, מעל 500 אלף ילדים נעצרו בפיליפינים מאז 1995, בעיקר בשל עבירות זעירות כגניבה והסנפת דבק. מוערך כי בכל שנה מוחזקים במעצר בפיליפינים כ-20 אלף ילדים. בתאי המעצר הם סובלים מאונס ועינויים. גם כאן, הבעיה חמורה מספיק כדי לקבל ערך בוויקיפדיה.

וזה לא הכל, בדה- מרקר פורסם ראיון קצר עם יו"ר איגוד רופאי הילדים, פרופ' מתי ברקוביץ', שמספר על תחושת החרדה של הילדים הללו, מאיים שחלק מהמתבגרים שלא יתאקלמו בארצות המקור עלולים להתאבד, ומספר שחלקם נמצאים "בסכנת חיים של ממש" בגלל שנולדו כאן. לדבריו, "יליד ישראל שיגורש לאחת ממדינות אפריקה יפסיק לקבל את החיסונים הנדרשים ויהיה חשוף למחלות מסכנות חיים וגופו עלול לקרוס – בשונה מילד אפריקאי מקומי, שגופו יודע להתמודד טוב יותר עם המחלה ולפתח חוסן טבעי נגדה".

אז לא, זה לא טיול. סביר להניח שישי יודע זאת. כנראה שגם רוב חברי הממשלה. ובכל זאת, הם החליטו על גירוש. ובכל זאת, ב-8 בספטמבר 400 ילדים עומדים להיעלם מכאן, ויזכו לאלוהים יודע איזה תנאים. ובכל זאת, ישי ממשיך לייבא הנה מהגרי עבודה, ולהפריח אגדות על סכנה לצביונה היהודי של המדינה.

והוא לא לבד

וגרוע מכל, אלי ישי הוא בובת הקש שכולם עומדים מאחוריה. יש ממשלה מאחורי הגירוש הזה, יש ראש ממשלה, ולכולם נוח לתלות את האשמה בישי. אין ספק שהגזענות והשקרים הבוטים הופכים אותו למטרה קלה, אבל מאחוריו יש ראש ממשלה, ולו נוח לשתוק ולשלוח את שרה לכתוב לישי מכתב.

אז כן, משלמים לי על זה, אבל אני חושב שהמאבק הזה חשוב, ושהוא לא זוכה לתשומת הלב הראויה ברשת. זה מאבק חשוב משום שאפשר לנצח בו, ומשום שגם אם נצליח להשאיר כאן עוד שני ילדים בלבד, עדיין הצלחנו להשאיר כאן שני ילדים. והשמאל בארץ צריך להתחיל לצבור נצחונות. הפסדנו יותר מדי פעמים. וזה מאבק חשוב מפני שהוא נוגע לדבר חשוב בהרבה מצביונה היהודי של המדינה הזו – צביונה המוסרי.

בינתיים, קצת יותר מ-1,200 איש שלחו מכתב לראש הממשלה בנושא. אפשר להגיע ליותר, בקלות. כל מה שצריך זה עוד בלוגרים שמקשרים לאתר הזה (ואפשר לעשות זאת בקופי-פייסט פשוט). שוקי גלילי כתב פוסט נהדר על ילדי מהגרי העבודה, שחושף כמה מהנתונים העיקריים בנושא, ונראה לי שכמעט כל אחד יכול לכתוב פוסט כזה, אם הוא משקיע חצי שעה בגוגל וקצת רצון טוב, אבל גם קישור פשוט לאתר יעזור. אני מתחיל לראות פולניות מבצבצת לי בין השורות, אבל יש לי הרגשה שדווקא בגלל הקונצנזואליות היחסית של המאבק הזה, אנשים חשים שהוא נעשה מעצמו. הוא לא. הוא זקוק לכם. ואתם לא צריכים לעשות הרבה כדי לעזור המון.

התמונה: מכאן

(איתמר שאלתיאל)

שכר הבכירים: הצעה צנועה

לא מפתיע לראות עד כמה פופולרית בציבור הצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ חיים כץ להגבלת שכר הבכירים במשק. לא מפתיע גם לגלות שהממשלה תעשה ככל שביכולתה כדי למנוע מההצעה לעבור. והאמת היא שגם אם ההצעה תעבור, יש לה סיכוי קלוש בלבד לשנות את שכר הבכירים במשק.

פרופסור בני לאוטרבך, ראש בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, ניסח זאת בפשטות בראיון ל-ynet: "הם ימצאו דרכים להתחמק". אם יש משהו שהיסטוריה של התפלפלויות תלמודיות לימדה אותנו הוא שאין שום חוק שלא ניתן לעקוף. בכתבה אחרת (שמשום מה אני לא מוצא ברשת. תאלצו לסמוך עלי) אומרים אי אלה מנכ"לים בכירים שאם הצעת החוק תעבור הם פשוט יגדירו את עצמם כחברה עצמאית, שאת שירותיה ניתן לשכור, בעלות המתאימה כמובן. גם אם הפרצה הזו לא תצלח, אפשר לצפות לפתרון אלגנטי אחר ממי שמחזיקים קאדר בתשלום של מוצאי פרצות מקצועיים.

כל חוק ניתן לעקוף, בהינתן הזמן והאינטרס. ובמשק הישראלי יש כיום לא מעט בעלי אינטרס. שכר הבכירים הוא סוג של סטייה אבולוציונית שהתנפחה עד כדי שיגעון. במצב הנוכחי, חברה לא יכולה כמעט להרשות לעצמה למשוך מנכ"ל מוצלח מבלי להציע לו שכר אסטרונומי. זו המקבילה העסקית לחינמיות של הרשת. מרגע שמישהו מציע שכר מופרך, כולם מחויבים להציע שכר כזה.

בישראל, חוקים מחליפים דיון ציבורי. החוק נעשה מטרתם העליונה, מקור גאוותם, של חברי הכנסת. הצעת החוק של יחימוביץ' וכץ עוררה דיון ציבורי, אבל כל כולו מונע לתכלית אחת – הכנסת הצעת החוק לספר החוקים, שם, כמו חוקים חברתיים אחרים, הוא יתייבש וימות.

כתבתי על כך בעבר כאן, ואין סיבה לחזור על הדברים. במקום זאת, להלן הצעה צנועה: תקציב קשר עם הציבור. כל ח"כ זכאי לתקציב שנתי של 64,911 שקלים, ואם הוא שכר לשכה פרלמנטרית הוא זכאי לתוספת תקציב של 21,637 שקלים בשנה.

בשנה שעברה, הוציאה ח"כ יחימוביץ' 47,447 שקלים, כך שנותרו לה 17,474 שקלים מיותרים, שהועברו לתקציבה השנתי הנוכחי. ח"כ כץ הוציא 41,174 שקלים בשנה שעברה, ונותרו לו עוד 23,737 שקלים. רק היתרה של שני הח"כים משנה שעברה מסתכמת ב-41,211 ₪.

זהו טקס עיתונאי עתיק יומין, ללעוג להוצאות חברי הכנסת מתקציב זה. גם אני חטאתי בו פעם. אבל תקציב קשר עם הציבור יכול לשמש גם, ובכן, ליצירת קשר עם הציבור. בתקציב של יחימוביץ' וכץ ניתן ליצור בקלות אתר אינטרנט בקוד פתוח (אני מניח שדרופל תהיה הבחירה ההגיונית) שירכז את המאבק הציבורי בשכר הבכירים. מלבד מאמרי הדעה המתבקשים, אתר כזה יכול לציין את רשימת החברות שבהן שכר הבכירים הוא מופקע, לסייע בארגון הפגנות ליד סניפים שלהן ולארגן חרם צרכני בקלות. אתר כזה, גם אם הוא יכיל רק מידע, יתרום למאבק בשכר הבכירים פי כמה מכפי שיעשה זאת החוק. כי הבעיה בשכר הבכירים אינה בעיה חוקית, אלא תרבותית. החוק לא ישנה תרבות שבה הפרשי שכר כמו אלו שנהוגים כאן מקובלים. אבל הציבור יכול. מרגע שמנכ"ל בנק הפועלים יתבייש ללכת ברחוב, יתבייש להראות את פניו לעובדים, אז יהיה כאן שינוי אמיתי.

שכר הבכירים הוא רק משל. הגיע הזמן שחברי הכנסת יקחו את תקציב הקשר עם הציבור שלהם ברצינות, ובמקום לנסות לקדם רק חוקים, יחשבו כיצד לקדם אידיאולוגיה. היום זה קל מאי פעם.

(איתמר שאלתיאל)

שגה בניסוח

במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון חם ועוטף עם אל"מ איתי וירוב. וירוב, למי שאינו זוכר, ניסה להגן על אחד מפקודיו, סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטיני, ואמר בבית דין צבאי שהפעלת אלימות היא "לא רק מותרת אלא לעיתים אף בגדר חובה". לאחר שהדברים עוררו סערה זוטא – לא אומרים דברים כאלה! – וירוב פנה להסביר את עצמו. ידיעות שמח להעניק את הבמה.

הראיון כמעט צפוי. וירוב מתנצל על הניסוח, אך לא על התוכן. בישראל זה שם קוד מקובל למדי ל"כולכם על הזין שלי". וירוב לא בא להתנצל, וירוב בא להסביר.

זו הפתעה קטנה מאוד שווירוב לא מבין במה פשע הפקוד שלו. כאשר חיילי צה"ל בעטו בפלסטינים ובפעילי שמאל בחירבת ספא, וירוב היה שם, ולא רק ברוחו. לא בכדי חיילי חטיבת כפיר מפורסמים בידם הקלה. ההפתעה היחידה היא שווירוב נתן לדברים ביטוי פומבי.

אבל הדבר המדהים באמת, המרתק, בראיון הזה היה עצם קיומו. אמנם, סגן מלול "לא מכיר דרך אחרת להשגת מידע ממבוקשים", כדבריו, אבל לפרקטיקת החקירה הספציפית הזו מקדיש המילון מילה מיוחדת – עינויים. והנה, על אחת הבמות הציבוריות המרכזיות בארץ, אל"מ בצה"ל מנסה להצדיק עינוי עצירים.

המראיין, יוסי יהושוע, עושה לאל"מ וירוב חיים קלים מאוד. עבורו, מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק מוכן ללכת וירוב, איש ערכי שכמוהו, כדי להגן על חייליו. איכשהו, כשמתארים כך אישור מגבוה לשחרר "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה", זה נשמע כמעט בסדר.

ב-6 בספטמבר, 1999, לאחר שמונה שנים של מזמוז זמן, אסר בג"ץ על עינויים בישראל. טוב, לא בדיוק אסר. הוא אפשר עינויים במקרה הצורך. חוקר יכול לענות עציר, אם הוא רוצה. אם העציר מתלונן, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה "הגנת הצורך". עד עתה, כמעט עשור לאחר מכן, הגנת הצורך לא נפרצה אפילו פעם אחת. חוקרים המשיכו לענות, תלונות הגיעו, אבל איכשהו תמיד היה צורך.

כמעט עשור לאחר מכן, הראיון עם וירוב לא מעורר שום הד. וירוב טוען שיש "אבסורד בלעצור קצין לוחם עד תום ההליכים, כאחרון הפושעים, ולהוביל אותו באזיקים אל בית המשפט כמי שחשוד באלימות בנסיבות מחמירות", והמראיין לא רואה צורך לשאול על איזה אבסורד, בעצם, הוא מדבר.

כי זה העניין בעינויים – אם הם שם, הם אפשריים. אם הם אפשריים, השאלה היא רק מתי והיכן. וזה כל הוויכוח שיש בין וירוב לבין הציבור הישראלי, אם ויכוח כזה קיים בכלל. לא האם, אלא מתי.

אי אפשר לאפשר עינויים, ולחשוב שנוכל לשמור עליהם בפינה צדדית וחשוכה. המענים לומדים כיצד לענות, וילמדו מאוחר יותר אחרים; האחראים עליהם חותמים על טפסים שמאשרים זאת, והטפסים מודפסים, משוכפלים, עוברים ליועץ המשפטי לממשלה, מאושרים שנית. זה לא רק וירוב, לא רק הראיון בידיעות.

בחודשים האחרונים נחשפות בארצות הברית יותר ויותר מפרקטיקות העינויים של ממשל בוש. כל ההצדקות המשפטיות, כל האנשים שאישרו, מובאים עכשיו לצליבה תקשורתית. בישראל מדברים על זה מעט, בלי טורי דעה, עם כמה שפחות נתונים. כמו וירוב, גם אלו שאישרו את עינויי העצירים בארה"ב מנסים להגן על עצמם. גם הם יכולים ללכת לתקשורת. אבל שם יכול המנחה לומר בפסקנות, בזעם, "We Don’t Torture". לא כאן.

(איתמר שאלתיאל)

שלוש הערות על התקשורת

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול הזה, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד כה בהפגנות הללו – ההקשר הזה אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

הודעה מנהלתית

יוסי גורביץ דיבר איתי כרגע, והודיע לי שהוא יישאר במילואים עד יום חמישי. אתם יכולים לחזור הביתה. שתו קפה, קראו משהו.

שני פתקים בקלפי

למה חד"ש

אני לא יודע הרבה על מה שקורה היום באפריקה. פעם ידעתי. עבדתי אז בחדשות נענע, ואפריקה היתה הסלוט הבלתי רשמי שלי. מרחוק, דרך הפילטר המאופק של ה-BBC והניו-יורק טיימס, אפריקה היתה קוץ בעין. היבשת הפנטסטית היחידה שנותרה. ילדים לוחמים באוגנדה ואדוני מלחמה סומליים; באפריקה יש הכל.

כשעזבתי את נענע, לא יכולתי לראות עוד חדשות. למשך זמן מה ניסיתי להתעדכן, אבל גם זה נגמר. קצת בגלל שהחיים זרמו פנימה וקצת בגלל שאי אפשר היה להמשיך עוד ככה, באין האונים המוחלט הזה. למעט שיחות קצרות ומיואשות עם יוסי, לא חשבתי על אפריקה זמן רב. עד המלחמה בעזה.

התיאורים של עזה התרבו כל כך, והם כה דומים זה לזה, שאני לא בטוח איך לכתוב זאת כך שיקראו. War Photographer, סרט תיעודי על צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, הוא סוג של התחלה. בפתיחת הסרט, רואים אישה זקנה בקוסובו שביתה הושמד באחת ההפצצות. היא בוכה. מול נכטווי, מול האנשים שמצלמים אותו, מול האנשים שיורדים מהמשאית. היא לא ילד או אזרח מת, סתם אישה שאיבדה את כל מה שהיה לה, אחת מאלו שלא מצליחים להגיע לסטטיסטיקה הנזכרת. בעזה, מספרים ב-BBC, יש יותר מ-50,800 אנשים כאלו. לא צריך סטטיסטיקות אחרות. אבל הן שם, הסטטיסטיקות. הן נראות כמו דיווחים מקונגו. עשינו שם אפריקה, ויו"ר הליכוד טוען שלא עשינו מספיק.

זו לא הסיבה שאצביע לחד"ש, זו הסיבה שלא אצביע לתנועה הירוקה-מימד. יש דיבור כזה עכשיו, מסתבר. אם לא חד"ש, אז לפחות הירוקה-מימד. אני מכיר חלק מהפעילים של הירוקה-מימד, והם אנשים טובים. אבל התנועה הירוקה היא מפלגה שיכולה להתקיים רק עבור יהודים, אלו שיכולים להרשות לעצמם לדאוג לעניין הסביבתי. ואני חושב גם על המבצע הבא, ולא יודע איך יצביע אז מלכיאור.

אני מצביע לחד"ש כי זה המעט שאוכל לעשות. על פי ויקיפדיה, כ-16.5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. עזבו מים וחשמל וקרקעות, עזבו את ליברמן. אפילו שלטי תנועה בערבית צריך להשיג כאן בבית משפט. יש לי פתק אחד, והוא ממילא ישב באופוזיציה. אבל לו חד"ש יקבלו מנדט אחד מקולות היהודים, אולי ערביי ישראל יתפתו פחות לייאוש. את זה הפתק האחד שלי יכול לעשות: אפילו לא תקווה, רק הפוגה רגעית.

למה גאולה

אבל אני גם מצביע למפלגת הגאולה של הרטוגזון. אתמול פרסם עידו פוסט שבו הוא מסביר חלק ממה שעומד מאחורי המפלגה, למה זו לא בדיחה או התחכמות רשת. הוא צודק. שווה לצטט את אורוול בנושא הזה:

Progress is not an illusion, it happens, but it is slow and invariably disappointing. There is always a new tyrant waiting to take over from the old — generally not quite so bad, but still a tyrant. Consequently two viewpoints are always tenable. The one, how can you improve human nature until you have changed the system? The other, what is the use of changing the system before you have improved human nature? They appeal to different individuals, and they probably show a tendency to alternate in point of time. The moralist and the revolutionary are constantly undermining one another. Marx exploded a hundred tons of dynamite beneath the moralist position, and we are still living in the echo of that tremendous crash. But already, somewhere or other, the sappers are at work and fresh dynamite is being tamped in place to blow Marx at the moon. Then Marx, or somebody like him, will come back with yet more dynamite, and so the process continues, to an end we cannot yet foresee. The central problem — how to prevent power from being abused — remains unsolved. (מכאן)

שתי הגישות שמציין אורוול, המורליסט הרדיקל, לא יכולות לדור בנפרד. פוליטיקה באה עם סט נתונים מוכן, מאגר עובדות רלוונטיות שנורות באוטומט ממאות ערוצי התקשורת שמקיפים אותנו. זה מקל עלינו מאוד לשכוח שהפוליטיקה מתקיימת בתוך העולם עצמו, ולא רק בתוך מערכי חוקים וכסאות מוזיקליים. אנחנו יוצרים פוליטיקה שמורכבת מסטטיסטיקות והיסטוריה, ורק מהם.

הנתק הזה יצר את האוטופיות הפוליטיות של תחילת המאה העשרים, אוטופיות שיכלו להתקיים רק מתוך הכחשת הזמן, מתוך אמונה שיום אחד יוכל העולם להיות סטטי. "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה אינו שונה. הנתק הזה הוא שיצר את הניאו-שמרנים, שאחד מהם אמר פעם לליברל (ואלוהים יודע איפה המקור לציטוט הזה עכשיו) כי "אתם עסוקים בלחשוב על המציאות. אנחנו יוצרים אותה".

זה אותו נתק שגורם לנו לחשוב שפוליטיקאים צריכים להיות אך ורק יצורים פרלמנטריים, שחוקים יכולים לתקן חברה. לא כך זה עובד. חוקים חברתיים שהעניקו תנאים סוציאליים למי שעובד מעל ל-10 חודשים לא הטיבו את מצב העובדים, הם רק גרמו למעסיקים לפטר את עובדיהם בתום פרק הזמן הזה. חוקים לא יוצרים מוסר, הם, כפי שאמר בארי שוורץ, מקלים על השעייתו.

הנתק הזה יוצר פוליטיקאים ללא ענווה ואידיאולוגיות חסרות חמלה; הוא יוצר תאווה לסוף, לפתרון, וייאוש כאשר אלו ממאנים להגיע. מצד הבוחר, הנתק הזה גורם לנו לשקול אפשרויות פוליטיות כאילו היו צעדים במשחק מחשב. בוויכוחי הלו-הייתי-ראש-הממשלה האלה, השליטה היא תמיד אבסולוטית. הצבא תמיד עושה את שאומרים לו, העם תמיד מבין את החלטותיך, העולם מסתדר בשורות. זו התפיסה שגורמת לנו לשנוא ערבים, כי הם לא נאמנים; זו התפיסה שגורמת לחלק מהשמאל להציג את הייאוש הכן של רבים כל כך כאן כדבר מה נלעג. העולם לא מסתדר בשורות; הזמן לא עוצר; וללעוג לייאוש אינו שכנוע, הוא התבצרות. לכן, מפלגת הגאולה היא עניין רציני עד מאוד.